לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רֹאשׁ הַגִּבְעוֹל


"הקשה הוא מה שאפשר לעשות מיד; הבלתי-אפשרי לוקח קצת יותר זמן"

Avatarכינוי:  המדלגת





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2016    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

10/2016


אני עומדת לכתוב פה שטף מחשבות, יכול להיות אקראיות. פשוט לא הייתי כאן הרבה זמן והיום התפוצץ לי הראש והרגשתי שאני פשוט חייבת לשבת לכתוב. לכתוב באמת.


__


 


לפני כמה ימים הבנתי.


הבנתי שהעולם הזה הוא עולם שאי אפשר לשלוט עליו.


העולם שלי הוא לא העולם שלי.


הוא עולם שאי אפשר לדעת מה בו אמת ומה בו שקר.


הוא עולם מלא באמירות שונות ומשונות של אנשים שונים ומשונים,


אנשים שהם בכלל לא האנשים שלי


ובכל זאת הם בעולם הזה.


וחלקם שולטים בו.


הם מאכילים אותנו.


וגם אם יש מקור מזון אחר,


הם מעלימים אותו מאיתנו.


יש לי מגוון רחב של עיתונים, 


שבעצם אומרים את אותו הדבר,


רק במילים טיפה אחרות.


והם גורמים לנו להאמין במשהו מסוים,


כשבעצם יכול להיות שהוא בכלל לא נכון.


אבל איך אני אדע? 


אין לי דרך לדעת.


 


לפני כמה ימים נהרג מישהו שאני מכירה בתאונת דרכים.


לא היינו חברים, לא עבדנו ביחד. הכרנו בצבא.


הוא היה משהו אחד ואני משהו אחר.


וכשבאתי לפני כמה שבועות למילואים,


הוא היה שם בקבע


והוא אמר לי בחיוך: "מה, -השם שלי-, באת אלינו למילואים?"


התקרב ולחץ לי את היד וראיתי איך כל הפנים שלו קורנות.


הוא היה בנאדם טוב. הוא האמין בתפקיד שלו. הוא הצליח בו מאד.


והוא נהרג לפני כמה ימים.


ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.


מוזר. אפילו כשסבתא שלי נפטרה לא בכיתי כל כך הרבה.


 


תמיד אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר.


דיברנו על זה, אני וחברה, לפני כמה חודשים.


"אז כנראה שאנחנו עוד לא טובות מספיק," צחקנו.


אמרתי שאולי אנחנו צריכים לעבור איזו שהיא דרך.


שאנחנו צריכים ללמוד משהו.


או לעשות משהו.


וכשאין לנו כבר מה לעשות כאן,


אנחנו עוברים הלאה.


 


לפני כמה ימים באה דודה שלי לביקור.


היינו המשפחה.


אני באתי לחגוג איתם את סוכות.


כן, זה היה בסוכות.


והיא באה ופעם אחת, כשאף אחד אחר לא היה בנמצא,


היא אמרה שזה נורא שלא מאפשרים לאנשים למות כשהם רוצים בכך.


סבא שלי נפטר לפני כמה חודשים


והוא רצה מאד למות, כבר הרבה זמן.


אחרי שסבתא שלי נפטרה, הוא רק רצה להיקבר לצדה.


בסופו של דבר גם זה לא התאפשר, 


כי הוא נוצרי והיא הייתה יהודייה, 


ואי אפשר לקבור נוצרי בבית קברות יהודי,


אז...


עשינו כבקשתו ושרפנו את הגופה שלו, כדי שנוכל לפזר את האפר לצד הקבר של סבתא.


סיפרתי רק לאנשים בודדים והם כולם הסתכלו על כל העניין מוזר.


כנראה שזה לא הגיוני לשרוף בני אדם מתים.


ואני זוכרת... אחרי ששרפו אותו בטקס שאנחנו לא הורשנו להיות נוכחים בו,


הגענו למכון שבו שמרו על האפר


אני ואבא שלי.


והם נתנו לנו אותו.


הוא היה בתוך שקית אטומה, בתוך קופסא סגורה, בתוך שקית לבנה.


אבא הושיט יד לקחת את השקית,


אבל אני הקדמתי אותו.


"תן לי..." מלמלתי. בכל זאת, אבא שלו וגם כך היה לו קשה.


אז הרמתי את השקית


והיא הייתה כבדה. 


זה הדבר שאני זוכרת מהשקית הזאת.


היא הייתה כל כך כבדה.


הלב שלי נקרע.


סבא שלי... אני מחזיקה את סבא שלי בשקית, ואני בקושי מצליחה להרים אותה.


לא. זו פשוט תחושה נוראית. סבא שלי בשקית קטנה ואני לא מצליחה להרים אותה. הוא כאילו שם, גדול וכבד, אבל... הוא לא שם. הוא ערימת אפר. 


 

נכתב על ידי המדלגת , 31/10/2016 20:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





11,372
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , האופטימיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמדלגת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המדלגת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ