לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רֹאשׁ הַגִּבְעוֹל


"הקשה הוא מה שאפשר לעשות מיד; הבלתי-אפשרי לוקח קצת יותר זמן"

Avatarכינוי:  המדלגת





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

7/2015

פחות מחודשיים


עוד לא עברו חודשיים ואני מרגישה שעברו שנים.

עברתי כל כך הרבה דברים בפחות-מחודשיים האלה.

 

מעבר דירה. מקום עם קצת פחות נוף, אבל עם קצת יותר מרחב. אני מתגעגעת לנוף שהיה לנו. זה שפורס את כל העיר לפנייך. אתמול עברתי בדירה הישנה, כדי לסדר כמה דברים אחרונים לפני שאנחנו מוסרים אותה לבעלים החדשים. יצאתי אל המרפסת ונפרדתי מהנוף. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזה נוף מרהיב זה. רואים את כל הבתים, את כל ההרים, את הים. אבל אנחנו זקוקים לדף חדש.

 

אימא. עברה שני התקפי אפילפסיה בחודש הזה. משהו חדש, שלא התפרץ קודם. וזה תמיד קרה לפנות בוקר. מפחיד להתעורר מהצעקה שלה ולראות אותה ככה, מפרכסת. פותחים לה אוויר. היא פוקחת עיניים לרווחה, כמו מבוהלת. הן נודדות מסביב. וברגעים הראשונים היא לא מדברת, רק מסתכלת סביב במעין בהלה כזו. "אימא? אימא, את שומעת אותי?" והיא לא מגיבה באמת. וכשהיא מתחילה לדבר, היא לא זוכרת כלום. היא לא מבינה מה אנחנו עושים שם. היא לא יודעת באיזה יום אנחנו נמצאים, לא זוכרת מה עשתה אתמול. היא לא זוכרת שהיא כבר עברה את ההתקף הזה החודש. רק אחרי כמה וכמה דקות היא מתחילה לחזור לעצמה לגמרי. ועדיין, היא חלשה. הזמנתי שני אמבולנסים החודש. בהתקף האחרון הבנתי שכבר אין באמת טעם להזמין אמבולנס, אבל הזמנתי בכל זאת. כי מה אם. והיום סוף-סוף נתנו לה כדורים. והיא לא תוכל לנהוג שנה. ואני שמחה כל כך שהיא לא תוכל לנהוג שנה, כי בחודש האחרון אבא נתן לה לנהוג כל הזמן, גם אחרי ההתקף הראשון. ואני פחדתי בכל פעם שהיא עלתה על ההגה. זה מסוכן כל כך. אני לא מצליחה לישון כמו שצריך. כשהיא בבית, אני מתעוררת כל כמה שעות. האוזניים שלי נהיו רגישות. אני שומעת כל דבר. ואני לא יכולה יותר!

 

לבשל, לשטוף, לנקות, לסדר, לכבס, לעשות קניות. לפני שהתגייסתי לא השקעתי הרבה בבית. אימא הייתה עושה את כל העבודה המלוכלכת. כשהשתחררתי, הרגשתי צורך לעזור. אולי כי פתאום הבנתי כמה זה קשה לעשות את כל הדברים שקשורים לבית. בצבא שטפתי אלפי כלים במטבח, ניקיתי שבוע-שבוע את החדר, ניקיתי בפינות שלא ידעתי שקיימות בחדר, סידרתי את הארונית שלי, שטפתי את המשרד כל שבוע וגם את חדר האוכל... כשחזרתי הביתה, הבנתי שהעבודה שצריך לעשות בבית קטנה עליי. עשיתי הרבה יותר בצבא. אז התחלתי לבשל, לשטוף, לנקות, לסדר, לכבס. אימא שלי, בייחוד עכשיו במצבה, זקוקה לעוד ידיים עוזרות בבית. מכעיס אותי כל פעם מחדש לראות את אבא שלי ואת האחים שלי יושבים עם רגליים למעלה על הספה, לא נוקפים אצבע ועוד מתלוננים כשמבקשים מהם לעזור במשהו קטן כמו להעביר את הצלחת שלהם לכיור! אימא לא הייתה צריכה לאפשר את ההתנהגות המגעילה הזו.

 

עבודה. אני אומנם לא עובדת בעבודה מסודרת, אבל בפחות-מחודשיים האחרונים אני מרגישה שהתקדמתי מקצועית פלאים. הצלחתי להיכנס למקומות שלא חלמתי להגיע אליהם בגילי. עיתונים מכובדים. אנשים מעריכים את העבודה שלי והתגמולים שלי מתחילים לגדול. והכי חשוב, אני אוהבת את מה שאני עושה! 

 

פסיכומטרי. החלטתי לנסות לשפר. אני חוזרת לחומר של בית הספר ומגלה שהכול נמחק במהלך השנתיים האחרונות. מזועזעת, אבל ממשיכה הלאה. מנסה ללמוד בזמן המועט שיש לי. עצמאית, בלי קורס. כי קורס זה יקר ואני סומכת על עצמי שאצליח בלעדיו.

 

נכתב על ידי המדלגת , 31/7/2015 00:12  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של המדלגת ב-3/8/2015 22:38



11,372
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , האופטימיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמדלגת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המדלגת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ