יצא לי להיתקל אתמול בפרסומת הזאת לשניצל

רק אני שמתי לב שיש משהו לא בסדר פה?

את האהבה שיש באוכל של אמא החלפתם בשניצל מעובד.

אני בכל מקרה צמחונית אז אני לא מתקרבת לגועל נפש הזה.

אבל עדיין התשדיר הזה נורא חורה לי.

המודעות של הילדה הזאת למציאות די מטלטלת, ואני בטוחה שיש גם ילדים כאלה מחוץ לפרסומות.

אותם ילדים שנאלצים לאכול כל יום את אותו המזון המעובד וחסר הערך.

והחברות עדיין מנסות לשדר לנו שזו אידיליה משפחתית, אוכל מופשר ומעובד.

אני מודה שגם אני מדי פעם מחממת לעצמי שניצל צמחוני.

אבל אין מה להשוות חתיכת גוש מעובד ותעשייתי לאוכל חם ואמיתי של אמא.

הפרסומת הזאת גורמת לי לחשוב על כל אותם הילדים שכל יום נאלצים להסתפק באוכל תעשייתי ולא באוכל אמיתי.

זה יותר מאוכל, זה זמן איכות עם הילדים.

זה לטפח אותם דרך הקיבה.

זה לא לתת להם ליפול קורבן למערכת תעשייתית קפיטליסטית של מזון זבל.

ושום שניצל מחומם לא מתקרב לזה.

ואני לא מבינה למה בכלל הם מנסים להעביר את המסר ששניצל מחומם הוא אותו דבר כמו אוכל ביתי.

אין מקום להשוואה בכלל.

יש אנשים שאני לא מבינה למה הם בכלל מביאים ילדים לעולם.

להם היצור הקטן הזה הוא יותר נטל מילד.

הם מצפים מפתרונות כמו בייביסיטר, פעוטון, טלווזיה, דיסקים, חברות מזון מהיר ויצרני צעצועים לחנך את הילד שלהם.

ואני רואה את זה בתור גננת וגם בתור בן אדם פשוט שמסתכל סביבו.

אני ממליצה לכם מאוד לראות את הסרט הזה

ילדים צורכים: מסחורה של הילדות

מדבר בדיוק על העניין הזה

ביום ראשון אחר הצבריים הסתובבתי לבדי במרכז העיר בחיפוש אחר כל מיני פיצ'יפקעס שיוכלו לרומם את רוחי.

נכנסתי לחנות של ויצו בקינג ג'ורג' וחוץ מבגדים, נעליים ותיקים זולים קניתי גם שני ספרים כל אחד ב-5 שקלים.

אחד מהספרים האלה הוא "עד כלות" מאת גפנה אמיר. כשראיתי שזה ספר על הפרעת אכילה ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.

ובאמת הספר הזה ריתק אותי. הרבה זמן לא התחברתי ככה לספר.

התחברתי יותר מדי.

כל מילה על הירידה במשקל, השנאה העצמית, הדיכאון, הבדידות, השוני רק החזירו אותי לאחור.

הטריגר היה גדול מדי.

מצאתי את עצמי יושבת באוטובוס כמו חיה מתה וחושבת על כל מה שעברתי ואם אני רוצה לחזור לזה.

יש משהו מפתה בלקחת כמה כדורים ולנוח כמה חודשים במחלקה סגורה.

יש משהו מפתה בלהיות החלשה והמסכנה.

היו פעמים רבות ששנאתי את עצמי כי לא הייתי בעצם אנורקסית.

הייתי מרגישה כמו כישלון.

שלמרות כל ההקאות, המשלשלים, הצומות לא שקלתי 40 קילו.

וזה מאוד תסכל אותי.

היום בדיעבד אני מבינה שאנורקסיות קליניות קשות זה משהו הרבה מעבר ללא לאכול.

צריך מבנה אישיותי מסוים בשביל להפסיק לאכול לגמרי.

שמעתי על בנות שאפילו לא רצו לרזות, הן פשוט היו כל כך עצובות שהתיאבון הלך ולא חזר.

מי כמוני יודעת שזו מחלה נוראית.

אבל עדיין המחשבות הטורדניות האלה לא מפסיקות אף פעם.

המחשבות על לחתוך, לצום, להקיא, לבלוע משלשלים.

היום אני יכולה להתגבר עליהן יותר בקלות.

לא יודעת אפילו איך זה קרה.

אני מניחה שזה בגלל ששיניתי את החשיבה שלי לגבי יופי.

וגם בגלל שסוף סוף אני חווה אהבה אמיתית שאף פעם לא חשבתי שאקבל.

ולפעמים זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי.

הנה, גם הפוסט הזה בא מתוך טריגר.

למה אני לא יכולה פשוט לכתוב וזהו?

לא כתבתי כלום מאז חודש מאי.

מה היה מאז?

*אני וא' נסענו לכנרת

*ממשיכה את הטיפול בשח"ף ומתקדמת יפה. הרבה פחות בולמוסים והקאות.

*מנסה להתקדם בבורלסק ומתחילה לעבוד על קטע חדש.

*מסרנו את החולצה של סבתא ליד ושם.

*סקס משגע על גג תל אביבי אחרי מסיבת פשיט

*עדיין עובדת בגן עם הקטנטנים המקסימים האלה. המון אהבה.

*כל יום שעובר אני רק אוהבת אותו יותר, א' שלי.

יש על מה לכתוב, לא מצליחה לעשות את זה.

הרוח נחה עליי הכי טוב כשאני במצב הכי רע.

כשהדיכאון חוגג, הבלוג מתמלא.

כשאני יושבת ובולסת, אני גם מקלידה.

כשאני רוצה לחתוך ולבכות, אני קוראת ומגיבה.

 מצד אחד זה טוב.

הנה, את לא בדיכאון.

עובדת, אוהבת, עושה.

מצד שני, הכתיבה חשובה לי.

זה משהו שאני כן רוצה לעסוק בו בעתיד.

אין לי מוסר עבודה בכלל.

אפילו לכתוב בצורה מסודרת אני לא יכולה.

אני צריכה יותר להשתדל

קניתי לא מזמן אלבום של מרלין דיטריך והתאהבתי...

רק רוצה לשתף באחד השירים הכי קסומים שיצא לי לשמוע