זה נכון. לאחרונה הגעתי לארץ זרה, ויחד עם זה למדף דיסקים זר. עכשיו אחרי הרבה זמן שלא כתבתי, אני מרגישה שאני מנסה לדבר עם חבר ישן, יש לי כל כך הרבה דברים חדשים לספר, אבל אין לי איך להרכיב אותם למשפטים. אלה שינויים שעברו בי, אבל כאלה שמתבטאים בניואנסים קטנים.

פסקול חדש לגמרי שקשה לנסח.

עכשיו כשאני בארץ זרה, אני לומדת את הקודים התרבותיים החדשים, את הנימוסים. האמת שבארץ שלנו, אין נימוסים בסיסיים או קודים שיותר מדי קשה לפענח. הכל פחות או יותר מונח על השולחן. לעומת זאת כאן, מצאתי את עצמי מנסה להבין מה עובר לאנשים בראש כשהם מדברים איתי, כי זה פשוט מובן מאליו שהם לא לגמרי מתכוונים למה שהם אומרים. 

משהו בתופעה הזאת קצת מסגר אותך בתוך עצמך , מאחר והמקומות הכנים והישירים מתמעטים. 

אז חקרתי הרבה זמן את מדף הדיסקים החדש, מצאתי טובים, מעולים, נוסטלגיים. אבל בכל פעם שחשבתי להתחיל לכתוב על אחד מהם, הרגשתי שאני עומדת להגיד את המובן מאליו. או במילים אחרות, לכתוב משהו  עוקף,  מנומס מדי. 

לכן, למרות שהגעתי למדף הדיסקים החדש, לארץ חדשה, וkאנשים חדשים, אני בוחרת להגיד משהו על מישהו ישן ומוכר.

דווקא בגלל שעכשיו, מתאים לי מאוד לשמוע אותו, ואולי תמיד מתאים

.כי הוא פשוט אומר דברים. 

איכשהו קפץ לי לעיניים משפט מאחד השירים שלו, ואמרתי לעצמי שזה כל כך יפה, איך שהוא מתאר דברים. 

הוא פשוט מדבר, פורס את המילים. באותה מידה הוא יכול להגיד את זה בשיחה. יש משהו נדיר ביכולת לדבר ככה עם המוזיקה, לדבר ולהשאיר המון מקום לספק. 

"איך שלא תסתכלי על זה אנחנו מתרחקים".   זה כל כך נכון, זה כל כך ברור, ו אפילו לא משנה על מה זה.

עמיר לב מופיע, לכו לראות.