לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.



כינוי: 

בת: 25

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2011

חסר מנוחה.


חסר מנוחה, מסתובב ללא שקט.

הכל מתגלגל הזמן עובר הימים איטיים והלילות אף יותר.

לחכות או לוותר? לא זאת לא המוזיקה הרגועה שתצליח להנחית עלייך מין שלווה אלוהית, לא זה לא ישתיק את כל קולות שבך, לא השמש הזורחת, לא היופי של החיים. אם הם בכלל קיימים.

כי בימים כאלה הכל נעלם השמש שוקעת ואיתה גם ההיגיון, פורש כנפיים ובורח לעיר אחרת או לארץ זרה רודף אחרי החורף שעוד לא בא.

וכאן השקט שותק, לא הוא לא מדבר ואי אפשר להתעורר מכל הסיוט הנמשך והולך הזה, והלב כואב ודואב ואוהב אבל גם הוא הולך לאיבוד בין הסערה שבאה בדיוק אחרי המלחמה, ואולי המלחמה עוד לא תמה והיא חיה ובועטת, בועטת בך. מעיפה רסיסים לכל הכיוונים.

המלחמה הקרה או החמה כבר אי אפשר לדעת, הכל חסין הכל כל כך כואב שכבר אי אפשר להרגיש.

הכל מתנפץ והרעש הזה הוא לא נותן מנוחה, הוא מחריש אוזניים. שמישהו יעצור את זה!

הגלגל מסתובב מהר מידי והחיים נגמרים, החופש שלך נעלם לך מבין האצבעות למרות שאחזת בו כל כך חזק.

מישהו בכלל שומע את זעקותייך החרישיות?

והראש כואב, כל כך כואב שכבר אי אפשר לפתוח את העיניים וזה מרגיש כמו חלום שלא נגמר ואז אתה מתעוררת שטוף זיעה ואתה צועק וזועק ומי מקשיב? רק המתים. טוב, מה כבר יש להם לעשות אם לא להקשיב?

ובני האדם, כן אלה שהחיים הם כבר לא מקשיבים, מדהים איך אפשר להיות מוקף בהמולה בלי לשמוע מילה, כל אחד עסוק בענייניו רץ לעבודתו, לחייו, לאהבתו ורק אתה שם שוכב חסר מנוחה, הרעש הזה לא עושה לך את זה.

הכל מתפוצץ ואתה מתאפק "רק לא לצעוק" אתה אומר "רק לא להתפרץ" ואין לך כוח ואין לך טעם ולמה לקום בבוקר אם הכל נשאר אותו דבר?

והמילים עוברות לידך אתה ממשיך לנסות כאילו אין מחר כאילו היום הוא יומך האחרון עלי אדמות, ומה אתם הייתם עושים אם היה זה יומכם

האחרון, לא הייתם מנסים?

אבל התקווה כבר הלכה לאיבוד, התקווה כבר נגמרה, אזלו כוחותיה, דמה קפא בעורקיה כי אין תקווה ומי אמר שאי פעם הייתה.

וכל המבטים של כולם לא מוכרים ולא אהובים, כולם צועקים ורועשים ורק אתה לא מוצא את השקט שלך.

אין כאן יופי ויש רק דופי ולפעמים זה נראה כאילו כולם חיים מין חיים כאלה מאושרים ורק החיים שלך עומדים במקום אתה חי-מת

פתאום אתה כבר לא מוצא טעם לספר כי במילא אף אחד לא יקשיב, הם ישבו מולך ויהנהנו בראשם אבל העיניים שלהם אפילו לא יביטו בך, כי כל אחד יחשוב על חייו ובעיותיו שלו; האחד יחשוב על בחורה מסוימת זאת שהלכה לו והשניה תחשוב על האהוב שבצבא השלישית תחשוב לאן היא נוסעת מחר והרביעית בכלל לא תדע על קיומך.

ואף אחד לא ישמע גם אם תצעק כי אתה תמיד תצעק אל אוזניים ערלות כאלה שהסירו מעליהם כל אחריות לחיים של אחרים.

ואתה מתנוון לאט לאט, נרקב אט אט. עולה ממך ריח של עובש והכל מחמיץ אפילו הלב הצעיר שלך.

וכל פעם זה חוזר על עצמו אתה מפספס כל כך הרבה הזדמנויות להיות מאושר ואתה נושם עמוק אבל פתאום אתה נזכר במשפט ששמעת אז באיזה בר מאיזה בחור שיכור שאת שמו לא תזכור איך הוא אז אמר?"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי".

אז אתה נושם בלי לחיות ומאבד את השפיות, והכל צורב לך בגוף כמו חתך שחיטאו באלכוהול, ואתה כבר לא יודע כמה דם עוד יכול להישפך, כמה סבל עוד תוכל לשמור בפנים, לעזאזל איך יכולת לדעת שזה מה שיקרה? אם רק היית...

כן אז, אם אז רק היית עושה משהו עם עצמך ולא נותן לגורל להחליט בשבילך אולי עכשיו הכל היה אחרת, אולי היה לך שקט ולא היית מחפש כל הזמן לאן לברוח

אם היית יותר חכם כדי לעשות את הדברים אחרת ואם היית יותר...כן אז הכל היה שונה.

אז כל ההזדמנויות האלה שנורות לך מתוך אמ 16 ושורקות לך מעל האוזניים אלה שצורבות לך את העור, אולי אז הן היו פוגעות, בדיוק במקום.

אבל הן לא, כי בדיוק כשאתה חושב שזה זה שלך ואף אחד כבר לא יקח את זה ממך והנה הופ היא חומקת לך מבין הידיים.

ולפעמים כבר אין טעם לנסות ולאחוז בה שוב כי התקווה נמוגה כמו האופטימיות שברחה ממך,

ואתה פספסת. 

חולף הזמן ואתה כבר לא זוכר מי חי ומי כבר מת. כבר מזמן ששכחת איך קוראים לך או לאהוביך, ולא אתה לא זוכר אם בכלל היית קיים

אתה לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שצחקת, הפעם האחרונה שאהבת, הפעם האחרונה שהיית מאושר.

ופעם כשעוד היה לך כוח היית נלחם בכל הכוח שנשאר, מנסה שלא לטבוע שלא לשקוע שלא לדעוך כמו כוכב נופל, ולא פעם רצית אבל לא הצלחת.

ואילו עכשיו הכל שובר אותך ומנתק אותך מכשיל אותך והורג אותך. לאט ובזהירות.

והכל מתפורר אתה מוותר.

ושום דבר לא מתחדש, לא אתה לא מתגבר לא מתבגר ולא לומד.

מי יודע אם אי פעם תראה שוב את אור השמש כי אין לזה טעם, אין טעם לקום בבוקר, אין טעם לראות את העולם שנשאר אותו דבר, אין טעם להביט לאחור.

הזמן עבר, הכל נגמר ואת טעויות העבר כבר לא תוכל לשנות.

"אז תפסיק לחלום!" אתה פוקד על עצמך,"חתיכת אופטימיסט דפוק! תפסיק לחלום על דברים שאינם ניתנים לשינוי.

זה מת! הכל מת וגם אתה תמות עוד מעט, עוד רגע יגיע תורך עוד שניה וגם אותך ישימו בתוך ארון קבורה" אתה צועק לעצמך אבל גם אוזנייך אטומות

אבל משהו בך ממשיך לצעוק "חכה ותראה שאני צודק, גם אתה תמות מרעב או מחולי או סתם מזקנה ומי יודע אולי אי פעם תהיה האדם הראשון שמת מכאב. אתה עוד תראה שאני צודק, יום אחד...."

ולפתע הקול נדם.

אתה מת?


My Soul.

נכתב על ידי , 20/7/2011 01:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



4,542

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMy Soul. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על My Soul. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ