לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

My notebook


סיפורי אהבה מרגשים. כי כשהאהבה קיימת רק באגדות נתנחם בלקרוא סיפור אהבה סוחף עד דמעות.

כינוי:  פורקת רגשות

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2009

זריחות בקיימברידג' - פרק 10


תזכורת מהפרק הקודם:

   החיים באחוזה נמשכו באותו אופן שבו הם התחילו, שגרת העיסוקים של קריסטין המשיכה לרדוף אותה גם אחרי שילדה את אלכס, הימים המשיכו לעבור מהר. עכשיו, אלכס מילא את החלל הריק שהיה חסר בשגרה שלה. כעת בזמן שמרקוס היה בעבודה היא טיפלה בבנה מסרבת לכל הצעה של מרקוס לשכור אומנת כדי שתעזור לה בטיפול בתינוק.
"אף אחד לא יטפל בבן שלי כמוני."

"אני לא אומר שהאומנת תטפל באלכסנדר, היא רק תעזור לך, את עובדת מספיק קשה."

"לא."

לאחר שהציע זאת מרקוס בפעם השלישית והוא זכה לאותה תשובה נחרצת הוא הפסיק לנדנד לאישתו והוא הבין שקריסטן נקשרה מאוד לבנם והיא לא מסוגלת לדמיין מישהי אחרת חוץ ממנה שתטפל בו.


פרק 10:

 

ינואר 25, 1987

   ארבע נפשות התיישבו סביב שולחן אוכל מפואר עליו הונחו שלל תבשילים שהדיפו אדים.

"אלכס," קריסטין הביטה בבנה בחדות. "צריך לחכות לאבא." הכריזה.

"אבל אני רעב! ואבא עוד לא חזר!" אלכס החזיר את הלחם אל הצלחת ושילב את ידיו אל זרועותיו בעצבנות.

"קריסטין, תני לילד לאכול, הוא צריך לאכול כדי שיגדל." קולה של מרי נעשה חלש יותר ויותר בכל מילה שפיה פצה, התשישות ניכרה בצורה ברורה עליה.

"לא אימא," מחתה קריסטין את דברי אימה. "הוא צריך ללמוד נימוסים."

חריקת הדלת נשמעה בחדר האוכל, הסועדים הפנו מבטם אל דלת הכניסה ממנה הגיחה דמותו של מרקוס, עטוף במעיל גשם רטוב וצעיף כרוך סביב צווארו, בידו האחת הוא החל מוריד את הצעיף וביד השנייה הוא העמיד את המזוודה הגדולה לידו. קריסטין התרוממה מישיבתה מלווה בשני ילדיה שקמו לברך את אביהם, היא ניגשה למרקוס ונשקה ללחיו עוזרת לו להוריד את המעיל.

"למה איחרת?"

"הכבישים מלאים בשלג." מרקוס התכופך להרים את מריאנה, שקפצה עליו כבכל פעם שחזר הביתה מאחת מנסיעות העבודה שלו.

אלכס התקרב אל אביו בכובד ראש.

"מה שלומך, ילדון?" פנה מרקוס בדיבורו אל בנו הבכור בעודו מוריד את מריאנה אל רצפת החדר.

"בסדר."

"שמרת על אימא ועל מריאנה בזמן שלא הייתי?" מרקוס פרע את קצוות שיערו של אלכס.

"כן."

"יופי." חייך. "אני גאה בך."

אלכס הרים את מבטו אל אביו וחייך גם הוא.

"קדימה, בואו נאכל." קבע מרקוס עוטף את זרועו סביב אישתו.

 

   מזה שנה, הנסיעות של מרקוס הפכו לשגרה חדשה אליה הצטרכה קריסטין להתרגל, לאחר שהתרגלה לנוכחות שלו בבית מידי ערב, כשנהג לשחק עם אלכס ומריאנה, היה עליה להכיר בעובדה שהוא לא יהיה נוכח כל הזמן בחייהם של ילדיו.

היא נאלצה להסביר למריאנה בת החמש למה אביה לא מרבה לשהות בבית, ונאצלה להתמודד עם הזעם של אלכס בן השמונה אביבים על אביו כשזה הודיע שעליו לנסוע שוב לטפל בענייני עסקים.

ויותר מכל היה עליה להתמודד עם היותה לבד, קריסטין נחרדה לישון לבד על המיטה הענקית שניראתה אף גדולה מתמיד כשמרקוס לא ישון בצד השני, ניצוץ של הקלה היה נדלק בעינייה שמריאנה היתה מבקשת לישון עימה בלילה.

קריסטין הבינה את הצורך של מרקוס בנסיעות הללו, אלו לא היו נסיעות נופש כלל. ולמרות כל התסכול שחשה היא השתדלה שהשהות של מרקוס בבית תהיה נעימה ונמנעה מלהזכיר את העובדה שילדיהם רק סובלים מחוסר הנוכחות של אביהם בחייהם.

 

   "לפני שבוע," החלה מרי לדבר בעודה שוטפת את הצלחת האחרונה. "מישהו בא לבקר אותי."

"מי?" גיחכה קריסטין, מנסה להדביק את אימה בניגוב הצלחות הרטובות.

"ג'ון."

צלחת כמעט ונשמטה מידה של קריסטין והתנפצה לרסיסים קטנים על רצפת המטבח.

"ג'ון?" נשנקה.

"כן."

"למה הוא בא לבקר אותך?"

"הוא רצה שאמסור לך שהוא מצטער." מרי ניגבה את ידיה הרטובות והתקרבה אל שולחן האוכל הקטן שנעמד באמצע המטבח, היא הזיזה את אחד הכיסאות והתיישבה עליו נאנחת קלות.

"מצטער על מה?" המחנק בגרונה של קריסטין הקשה עליה לדבר.

"הוא התחתן."

צמד המילים פילחו את ליבה של קריסטין לרסיסים, אבל בתוך תוכה ידעה שהכעס שחשה אינו צודק. מי היא שיכאב לה כל כך שג'ון התחתן? הרי היא זו שעזבה אותו לטובת אחר, היא זו שקטעה את הקשר שלהם והיא זו האחראית על כל הסבל שנגרם לשניהם.

ובכל זאת, לדעת שג'ון לא שלה עוד, כאב לה עד דמעות.

קריסטין סובבה את גבה לאימה ומילאה את הקומקום במים מהברז.

"למה הוא מצטער? זו זכותו." קריסטין עצרה את עצמה מלבכות, זה מה שחסר לה עכשיו – דמעות, ועוד מול אימה שבטוחה שהיא כבר התגברה על ג'ון.

"זה מה שאמרתי לו."

"יופי, יופי שזה מה שאמרת." קריסטין הניחה למים לרתוח והסתובבה אל אימה מחייכת חיוך מזויף שהסתיר עד כמה היא היתה פגועה.

"לא... התאכזבת או משהו, כן קריסטין?"

"לא, למה שאני אתאכזב?" למה באמת שהיא תתאכזב?

"ללא סיבה."

כשהמים החלו לרתוח, קריסטין מזגה מהם לשלוש כוסות מוסיפה אליהן שלוש שקיות תה, מרי התרוממה לעזור לה להכין את התה.

"אני אלך לקרוא למרקוס." קריסטין יצאה מהמטבח פוסעת לכיוון חדר העבודה של מרקוס. היא נעצרה לרגע לפני שפתחה את הדלת מסדירה את נשמותיה, ליבה עדיין הלם בקצב מסחרר מהחדשות שזה עתה שמעה מפי אימה. קריסטין דפקה על הדלת בזהירות.

"כנסי."

"איך ידעת שזו אני?" קריסטין סגרה את הדלת והתקרבה אל מרקוס ששכב על ספת העור ועיין בכמה עיתונים, הוא הניח את העיתונים על הדלפק ליד הספה והושיט ידו אל קריסטין.

"עצלן." עקצה, היא החזיקה בידו, מחשבותיה עדיין נדדו אל ג'ון, עם מי הוא התחתן, תהתה?

מרקוס משך את קריסטין אליו, היא שהיתה עסוקה במחשבותיה לא יכלה להתנגד למשיכה של מרקוס וצנחה על חזהו באחת, עדיין מעקלת את מה שקרה זה עתה.

מרקוס עטף אותה בזרועותיו.

"התגעגעתי אלייך." הוא ליטף את שיערה.

שטף הדמעות עליו השתלטה קריסטין עד כה גבר עליה עכשיו והתפרץ מעיניה כנהר.

"מה קרה?" נבהל מרקוס כששמע את קול בכיה של קריסטין וניסה להרים אותה איך היא סירבה לוחצת את גופה אליו נטענת מהחום שלו.

דקות רבות מרקוס המשיך ללטף את קריסטין מנשק לצווארה.

"התגעגעתי אלייך." קולו שבר את הדממה ששררה בחדר.

 

***

 

אוגוסט 2, 1993

   באותו בוקר חמים לאחר שמרקוס והילדים יצאו מהבית, פתחה קריסטין את תיבת הדואר והוציאה את המכתבים ממנה, מן מנהג שאימצה לעצמה במהלך חמש עשרה השנים בהן התגוררה באחוזה, עינייה סרקו את כתובת השולח, עוד מכתבי תשלומים, הצעות מחירים, מכתבים למרקוס.

קריסטין כחכחה בגרונה, מוודאת שזו אינה טעות, היא הרימה את מבטה בודקת שאף אחד לא שם לב אליה, היא צעדה כמה צעדים בחזרה לכיוון הבית וטרקה את הדלת אחריה, מתנשפת.

"רוזה!" קראה. לפני חמש שנים ננה נסעה בחזרה אל אירלנד, לחיות עם שני בניה אחרי שקיבלה את המכתב ששלח לה בנה הבכור מיילס לאחר השנים שהוא ניתק קשר ממשפחתו, מסתבר שהוא חסך מספיק כסף כדי לקנות בית גדול שיכיל את אישתו ובנותיו וגם את אמו ואת אחיו הקטן. קריסטין הצטערה להיפרד מננה שהפכה חברתה היחידה בחייה החדשים, אך ידעה שזה הדבר הכי טוב עבורה. הרי מי כמוהה ידעה עכשיו כמה חשובה אהבת הילדים אל אמם? וכמה אישה יכולה לחיות רק למען הילדים שלה.

רוזה, עוזרת הבית החדשה החלה לעבוד באחוזה שבועיים אחרי עזיבתה של ננה ומהר התרגלה למטלות שהיה עליה לבצע מידי יום.

"כן גברת פיירה?" רוזה הגיחה מן המטבח מנגבת את כפות ידיה בסינר שלבשה.

"תכניסי את המכתבים האלו לחדר העבודה של בעלי. "היא פקדה והושיטה לרוזה את חפיסת המכתבים משאירה את אחד המכתבים בידה האחרת.

"כן גברת פיירה."

קריסטין צפתה ברוזה מתרחקת לכיוון חדר העבודה של מרקוס ומיהרה לעלות לקומה השנייה, קריסטין נעלה את עצמה בחדרה והתיישבה על קצה המיטה קוראת שוב ושוב את מה שנכתב על גוף המעטפה.

'קריסטין'.

   כתב היד נראה מוכר, מוכר עד כדי כאב, ליבה לא פסק להלום בקצב מסחרר בעודה פותחת את המעטפה בזהירות, עינייה תרות אחרי סימן שיגרום לה להיות בטוחה שהיא לא טועה, סימן שיגיד לה בוודאות שזהו אכן מי שחשבה שהיה.

ג'ון, ג'ון שהיה שלה ועכשיו כבר לא.

 

קריסטין שלי,

 

   את בוודאי תוהה למה נזכרתי רק עכשיו לכתוב לך את המכתב אותו אני חייב לך מלפני חמש עשרה שנה. ובכן כי רק עכשיו אזרתי את האומץ המספיק כדי שאוכל לשלוח לך את מילותי, שלהן אני בטוח כי את מתגעגעת.

חמש עשרה שנים עברו מאז הפעם האחרונה ששפתיי טעמו את טעמך המתקתק, ועד כמה שזה יישמע מגוחך אני עדיין זוכר את טעם שפתייך, טעם שליווה אותי במשך כל אותם שנים.

עבר כבר כל כך הרבה זמן, תקופה שהרגישה לי כמו נצח. שנים של בדידות העברתי בלעדייך, שנים בהם לא חוויתי רגע של אושר, שנים בהם רק הזכרונות המשותפים שלנו עזרו לי להתמודד עם החסרון שלך.

   כמה פעמים חלמתי שאני רואה אותך שוב, זוכה להעביר את ידי בשיערך הרך כל כך, על אותו החיבוק איתך אני חולם כבר תקופה נצחית, אני עדיין נאחז בזכרונות מהשנה ההיא שבילינו יחד, ואני רק תוהה מה היה קורה אם אף אחד מאיתנו לה היה צריך לעבור את מה שאנו עוברים מידי יום.

   לאחר הגירושים חזרתי לקיימברידג'. אני נזכר בך בכל רגע שאני כאן, מריח את הריח המשכר שלך בכל פינה בשכונה שלנו, ובכל סמטה אני רואה אותך מחייכת אליי.

 

הייתי נותן את חיי כדי לחזור בזמן ולשמור עלייך כמו היית עיניי.

 

נ.ב אני כותב לך את המכתב הזה כשאני שוכב על המיטה בפונדק בו אני מתאחסן באיטליה, נסעתי לשם לפני שבוע ואני מתכוון להישאר שם כמה זמן, כדי לנסות להירגע מהכל.

 

                                                                                                        חושב עלייך בכל רגע נתון,

                                                                                                        שלך לעולמי עד,

                                                                                                                       ג'ון.

 

   בליבה המשיכה לחזור על המכתב, שוב ושוב עד שכבר הספיקה לשנן את מילותיו בעל פה.

ג'ון, ג'ון!

   מעניין אם הוא השתנה, ועד כמה. קריסטין נדדה במחשבותיה אל אותם ימים, אל אותן לילות בהן נהגה להתגנב מהבית שלה וללכת לדירה של ג'ון. אותן ימים ולילות נראו עכשיו לא יותר מזיכרון נעים לשעות בהם הגעגועים טרפו אותה מבפנים.

   קול דפיקה על הדלת החזיר אותה מהאופוריה שלה אל עולם המציאות, קריסטין נבהלה תרה בעינייה אחר מקום בו תוכל להחביא את המכתב.

"קריסטין?" קריסטין זיהתה את קולו של מרקוס.

"רגע!"

"למה את נועלת את הדלת?" קולו נשמע עצבני.

"אני לא לבושה."

"טוב מהר, אני מאחר לעבודה!"

קריסטין טחבה את המכתב מתחת לכרית שלה וניגשה לפתוח את הדלת, היא עקבה בעינייה אחר מרקוס ששלף את תיק העבודה שלו שכנראה שכח.

   מרקוס עבר על ידה של קריסטין בלי להבחין בה כפי שקרה לעיתים קרובות בזמן האחרון, בתקופה האחרונה קריסטין כבר הפסיקה לנסות להבין את מרקוס, ניראה והוא לא אותו אדם שגרם לה לשכוח את ג'ון באותן לילות בו עשו אהבה, ולא היה זה אותו אדם שמסוגל היה לתת את נשמתו לקריסטין אם רק היתה מבקשת.

אבל הפעם, בשונה מפעמים אחרות קריסטין לא הקדישה זמן ומחשבה להתנהגות של מרקוס. עכשיו היה לה נושא אחר לחשוב עליו, נושא שנדחק בשנים האחרנות אל האגף האחורי במוח שלה. היא סגרה את הדלת אחרי שמרקוס יצא וניגשה שוב אל המיטה מוציאה מתחת לכרית את המכתב של ג'ון וקראה אותו שוב.

 

 

מקווה שאהבתם.

הפרק הבא הוא הפרק האחרון. (:

נכתב על ידי פורקת רגשות , 12/10/2009 21:16   בקטגוריות כתיבה, כתיבה יצירתית., סיפורי אהבה, סיפורים בהמשכים, סיפרותי, אהבה ויחסים, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זריחות בקיימברידג' - פרק 9


תזכורת מהפרק הקודם:

המשפט הזה גרם לקריסטין לחזור לעבר, למחשבות על ג'ון, מעניין אם הוא כאן, בדירה, קריסטין תהתה אם ירצה לראותה שוב.

"הוא נסע לליברפול."

"מי?"

"ג'ון."

קריסטין הסתובבה בהפתעה, איך אימה יודעת על ג'ון?


פרק 9:

 

"איך-"

"שרי סיפרה לי." מסתבר שאחת מהשכנות הרכלניות העבירה למרי שקריסטין נצפתה מתחבקת עם ג'ון, הרווק ששוכן בבית הדירות בסוף הרחוב. לא לקח לה יותר מרגע להבין שג'ון היה אותו אחד שלקח את ימי התום של הבת הקטנה שלה והוא זה ששבה את לבה של קריסטין.

"מתי הוא נסע?" נשנקה קריסטין.

"לפני חודש."

קריסטין המשיכה לשתוק, כשהרוח החלה להתגבר קריסטין סגרה את הדלת ופנתה למטבח שם מרי שהתה עסוקה בהכנות לקראת ארוחת הערב, שהיום תתרחש בשעה מוקדמת מהנהוג, ובשונה מאז חודשים רבים היא תזכה לסעוד עם עוד אנשים חוץ מעצמה.

"מרקוס טוב אלייך?" שאלה בזמן שקריסטין קילפה תפוחי אדמה בשביל התבשיל.

"כן, הוא מקסים." חייכה קריסטין.

"ואת כבר לא חושבת על ההוא?" מרי ציפתה לדעת אם קריסטין כבר המשיכה בחייה או לא.

"אימא אני לא רוצה לדבר על זה."

"את עדיין חושבת עליו?"

"מה זה משנה אם אני חושבת עליו? אני נשואה למרקוס עכשיו."

"טוב, תמשיכי לקלף, אני לא רוצה שנתעכב, צריך להספיק לבקר את הקבר של אביך."

"בסדר."

 

   שתי הנשים צעדו על רצפת האספלט נעות בין הקברים שעוטרו בחריטות צלב, "את באה לכאן הרבה?" קריסטין דיברה בלחש אל תעיר את שנתם של מי שנחים בקברים.

"כל יום."

שתיהן השתתקו עד שהגיעו לקבר עליו נחרט השם 'אדוארד אלכסנדר וואלש', שתי הנשים נעמדו מול הקבר והביטו בו בתבוסה.

קריסטין בחנה את הקבר, מנסה למצוא דבר שיגרום לה להאמין שאביה נמצא כרגע בו. בראשה רצו קטעי זכרונות מהילדות שלה, על אותם פעמים בהם עוד היתה ילדה קטנה ושמחה, שרצה לעבר אביה לברך אותו כשחזר מעוד יום עבודה מעייף, על הפעמים בהם צפתה בו מעשן את הסיגר שכל כך אהב וקורא בעיתון היומי. היא התקשתה להאמין שהוא אינו עוד, הרי רק לפני כמה ימים הוא צעק עליה והטיף בה מוסר, רק אתמול הוא הכיר לה את מרקוס, ורק אתמול הוא גילה שבתו מנהלת רומן עם בחור שלא ידע עליו דבר.

קריסטין ליטפה את בטנה, כאילו כבר יכלה להרגיש את התינוק שלה גדל בתוכה.

"אם יהיה לי בן, אני אקרא לו אלכסנדר," קולה של קריסטין ניפץ את הדממה החרישית שנדחסה בבית הקברות.

"עוד מעט שלוש, בואי נחזור הביתה."

"בסדר."

   שתיהן התקשו להתנתק במבטן מן הקבר, בזמן שמרי נתנה לדמעותיה לזלוג על לחיה בלי למחות אותן, קריסטין לא הזילה דמעה אך לא היה צורך בדמעות כדי להרגיש בעצב שאפף אותה. שתיהן צעדו בין עצי האלון הגבוהים והתקרבו אל שער היציאה מבית הקברות חוזרות אל המציאות ממנה הספיקו כבר לשכוח.

 

   "איך האוכל, מרקוס?" דיברה מרי ולגמה מן כוס המשקה שלה.

"מצוין, תודה לך."

"תודה גם לאשתך."

מרקוס הביט בקריסטין בחיוך.

"הוא לא נותן לי לעשות כלום בבית." עקצה קריסטין מצביעה על מרקוס. "אני רק משגיחה על ננה כשהיא מכינה את ארוחת הערב."

"אוי, הבת שלי חיה חיי מותרות," גלגלה מרי את עינייה. ניכר שהיא התגעגעה לארוחות ערב משפחתיות מהסוג הזה, אליהן לא זכתה בזמן האחרון.

"את אומרת את זה כאילו זה דבר רע." גיחך מרקוס.

"הו לא!" השתנקה מרי. "כלל!"

צחוקו של מרקוס מילא את חלל החדר.

"קריסטין, זה טוב שאת משגיחה על המשרתת." 

"אימא, היא עוזרת בית," קריסטין לא אהבה את צורת הדיבור של אימה. "ומה היא תעשה? תרעיל אותנו? היא נהדרת."

"בהחלט." הסכים מרקוס.

"רק צריך להיזהר, זה כל מה שאני אומרת."

 

   למרות כל ההתעקשויות של מרי שבתה ובעלה יישארו הלילה לישון איתה בבית, שניהם בחרו לוותר, "למרקוס יש עבודה בבוקר, אימא." הצטערה קריסטין.

"אם תבטיחי לבקר אותנו, נבוא לביקור ארוך יותר." כושר השכנוע של מרקוס תמיד הימם את קריסטין.

"כן, נחגוג את החג ביחד!" התרגשה קריסטין.

"אני אבוא." דיברה מרי בעודה מחבקת את בתה. "תשמרי על עצמך, בקרוב תצטרכי לטפל לא רק במרקוס."

   מרי צפתה בבתה צועדת כשבעלה מחבק אותה ומחמם אותה מהרוח העזה שנשבה, היא חייכה לעצמה נושמת לרווחה מאושרת שקריסטין מצאה גבר שייתן את חיו למענה. היא המשיכה לצפות בהם נכנסים למכונית וזו מתניעה ומתחילה לנסוע.

 

   "תודה, הייתי ממש צריכה את הביקור הזה." התרפקה קריסטין על המושב הקדמי במכונית, מרקוס העביר אליה מבט חטוף וחזר למקם את עיניו על הכביש לפניו.

"ביקרת אותו?"

"את הקבר של אבא?

"לא. את ג'ון."

המכונית נעצרה לרגע.

"מה?!" קריסטין הביטה בבעלה בבלבול, מרקוס המשיך להביט אל הכביש.

"מה מה? אני רק רוצה לדעת אם ביקרת אותו, זה הכל."

"לא, לא ביקרתי אותו." קריסטין דיברה בקול חלש.

"טוב." נאנח מרקוס.

"מרקוס, דיי, אני התגברתי עליו." שיקרה.

"אל תשקרי לי."

"אני לא משקרת."

"את משקרת," קבע והתניע את המכונית שוב. "אני לא רוצה שתשקרי לי," טון דיבורו חזר להיות חלש, אותו טון דיבור שקריסטין הכירה.

"מרקוס, בבקשה די, אל תכעס." היא לא רצתה שיכעס, יותר מכל היא רצתה לספק לבעלה חיים שקטים, בלי ריבים, יותר מכל ידעה קריסטין שלא מגיע למרקוס לחיות בצל של פחד שמא היא תברח באחד הימים.

"אני לא כועס, אני התחתנתי איתך בידיעה שאת לא אוהבת אותי."

קריסטין השתתקה, על זה לא היה לה מה להגיב.

"אם את לא חושבת עליו, למה בכית באותו לילה?" הא הרגיש דחף לזרוק את הקלפים על השולחן באותו אחר צהריים, מרקוס לא אהב את הצורה בה דיבר לקריסטין אבל משהו בתוכו השתוקק כבר להכיר את האישה שישנה איתו במיטה, אותה אישה שיום אחד היא קורנת ששמחה, מנשקת אותו ומעניקה לו את החום שהזדקק לו ומצד שני, הוא מתעורר בלילה כדי לראות אותה מחניקה את דמעותיה.

"בגלל זה אתה מתנהג מוזר בשבועיים האחרונים?" קריסטין הצטערה שמרקוס היה צריך לראות אותה בוכה.

"מוזר לך שאני לא נוגע בך?" גיחך מרקוס בלגלוג, ניראה וקריסטין הופכת תעולמה עבורו ככל שהימים איתה עוברים.

   שאר הנסיעה לוותה בשתיקה משני הצדדים, מידי פעם מבטהים המבולבלים נפגשו לשבריר שניה וכשזה קרה שניהם הפנו את מבטיהים לצד השני.

כשהמכונית עצרה לבסוף מול הבית השעה היתה כבר מאוחרת, שניהם יצאו מהמכונית במהירות, הם נכנסו אל הבית פושטים את המעילים שלהם, קריסטין מיהרה לעלות לקומה השנייה ונכנסה לחדרה בעוד שמרקוס התעכב כשנכנס למטבח לשתות, אולי מנסה לשכוח את הריב שלהם בעזרת כוסית יין או שתיים.

 

   קריסטין טרקה את דלת החדר ומיהרה להחליף בגדים, נאבקת בשטף הדמעות שאיים להתפרץ מעינייה, היא לא האמינה שהריב עם מרקוס ישפיע עליה כך.

"אלו בטח ההורמונים." תירצה לעצמה בעודה מביטה בפרופיל של עצמה במראה, מכווצת את כותנת הלילה אל גבה כדי לבדוק אם יש לה כבר בליטה באזור הבטן, היא התאכזבה לגלות שבטנה היתה עדיין שטוחה כפי שהיתה אתמול ולפני שבוע. היא לפתה את אחת הכריות מהמיטה וטחבה אותה אל מתחת לכותנת מנסה לדמות כיצד תיראה בעוד חודשים לא רבים.

מרקוס נכנס לחדר בהפתעה. הוא הביט בה במבט רציני, סורק את הכרית שכבר הספיקה ליפול על הרצפה. קריסטין הסתובבה למראה במבוכה, מנסה שלא לפגוש את מבטו את מרקוס כל עוד הוא בחדר.

כשמרקוס נכנס למקלחת היא ראתה בזאת הזדמנות לשכב לישון, היא מיהרה אל עבר המיטה ונשכבה על צידה הימני מפנה עורף לצד השני, עליו ישן מרקוס מידי לילה.

כשהוא יצא מהמקלחת שיערו עדיין רטוב נוטף מים הוא התקרב אל המיטה באיטיות, הוא הביט בקריסטין בחיבה, קריסטין הרגישה אותו נשכב לידה על המיטה ועצמה את עינייה חזק עושה את עצמה ישנה.

מרקוס התקרב אליה, ועוד קצת.

   "קריסטין." לחש, מנשק לצווארה. טיפות מים זלגו על פניה של קריסטין וגרמו לה לרטוט בהפתעה. "אני מצטער." המשיך לנשק את צווארה ידו נעה על צידי גופה, קריסטין נאבקה שלא להיאנח ונעה באי נוחות. "אני אוהב אותך." הוא לחש אל אוזנה, ידו מרימה את כותנת הלילה שלה ומלטפת את בטנה, קריסטין הפסיקה לנשום לכמה שניות.

לאחר מספר רגעים מרקוס נרדם, כשקולות נשימותיו נשמעו בבירור באוזנה של קריסטין שעכשיו שכבה פקוחת עיניים מביטה אל השתקפותה בדלתות ארון הבגדים עשויות המראות.

מאוד קשה לקריסטין היה להודות שמרקוס מעורר בה רגשות שהיא לא חשבה שתרגיש עם אדם חוץ מג'ון, רק הוא ידע על אלו כפתורים ללחוץ וניראה ומרקוס התחיל ללמוד ולהכיר את הכפתורים הללו טוב משציפתה.

 

   מהר החיבוקים היומיים של מרקוס חזרו לשגרה היומית של קריסטין, והא חזר לנשק אותה מידי בוקר לפני שיצא לעבודה.

לקראת חג המולד נסעו קריסטין ומרקוס לקיימברידג' לחגוג עם מרי, והם שהו שם למשך שבועיים.

ככל שהימים עברו בטנה של קריסטין הלכה וגדלה, והבעיטות של התינוק הפכו מאוד מורגשות, מרקוס נהג לשכב לידה על המיטה ידו על בטנה, ולחכות שהתינוק יבעט.

מאז הריב מרקוס לא הזכיר את ג'ון בשיחות שלהם, לאט לאט מצב הרוח המרומם של קריסטין חזר והוא הודה לאלוהים על כך.

 

   באמצע עונת הקיץ, כשמזג האוויר נעשה מעט יותר חמים ונעים, קריסטין ילדה את בנה הבכור, וכפי שהבטיחה לאימה היא קראה לו אלכסנדר. אלכסנדר הקטן היה העתק מדויק לאימו מבחינת מראה, עיניו הירוקות הגדולות סרקו את הסביבה בסקרנות, וקצוות שיערו הבלונדיניות היו רכות כמשי.

הוא ירש את האישיות של אביו, כבר מגיל כמה חודשים הסקרנות והרצון לחופש נראו לעין כל באישיות של ילד הפלא, כשהחל לזחול לפני שהספיק לסיים את החודש התשיעי לחייו, והוא החל לעמוד וללכת כמה שבועות לפני שחגג את יום ההולדת הראשון שלו.

התינוק הקטן השרה הרגשת ביטחון על קשר בין קריסטין ומרקוס, קריסטין פסקה להכחיש שהיא טעתה בקשר לכל הדעות שהיו לה לגבי מרקוס, ניראה והתינוק המשותף גרם לה להתחיל לחשוב באופן הגיוני על האפשרות לבלות עם מרקוס את שארית חייה למרות שליבה תמיד יהיה שייך לג'ון.

מאז אותה שיחה שהיא ניהלה עם עוזרת הבית שלה, קריסטין חיכתה לרגע בו תרגיש מה זה להיות אימא, ובדיוק כפי שחלמה ודמיינה, ההרגשה להחזיק את אלכס בחיקה היתה ההרגשה הכי טובה שחוותה בכל חייה, אלכסנדר גרם לשינוי גדול בדרך המחשבה של קריסטין וניראה שהיא מסוגלת לעשות הכל למען בנה הקטן.

 

   החיים באחוזה נמשכו באותו אופן שבו הם התחילו, שגרת העיסוקים של קריסטין המשיכה לרדוף אותה גם אחרי שילדה את אלכס, הימים המשיכו לעבור מהר. עכשיו, אלכס מילא את החלל הריק שהיה חסר בשגרה שלה. כעת בזמן שמרקוס היה בעבודה היא טיפלה בבנה מסרבת לכל הצעה של מרקוס לשכור אומנת כדי שתעזור לה בטיפול בתינוק.
"אף אחד לא יטפל בבן שלי כמוני."

"אני לא אומר שהאומנת תטפל באלכסנדר, היא רק תעזור לך, את עובדת מספיק קשה."

"לא."

לאחר שהציע זאת מרקוס בפעם השלישית והוא זכה לאותה תשובה נחרצת הוא הפסיק לנדנד לאישתו והוא הבין שקריסטן נקשרה מאוד לבנם והיא לא מסוגלת לדמיין מישהי אחרת חוץ ממנה שתטפל בו.

 

 

מה דעתכם? (:

נכתב על ידי פורקת רגשות , 5/10/2009 17:05   בקטגוריות כתיבה, כתיבה יצירתית., סיפורים בהמשכים, סיפורי אהבה, סיפרותי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפורקת רגשות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פורקת רגשות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ