Pink Lady

אני יושבת מול המחשב. המסך קורץ לי ותמיד יש לי מה לכתוב או להגיד. לא תמיד אני אומרת או כותבת את הדברים האלו, אבל הם שם: נאגרים לי במוח ומאיימים להפרץ כל רגע. מסתכלת על האצבעות שלי שמקלידות את המילים האלו חושבת אם זה באמת מה שבא לי |מוחקת ומשנה ללא הרף את המשך המשפט|. בא לי לבכות על העובדה שהגורל שלח לי אותך, שהיית שם השבוע בדיוק בימים שנשברתי ונורא רציתי חיבוק פשוט מאמא. בדיוק ברגעים האלו אתה היית שם עם זרועות פתוחות ונשמה רחבה וראש מורם לומר לי מה אתה חושב וכמה אני מוצלחת. היית שם להכיל את הכאב, לעטוף את הצער ולמגר אותו ממני. לפעמים נדמה לי שאתה מבין אותי יותר מכל אדם אחר, שבדיוק אצלך אני יכולה להתפרק ולהתרפק ולנוח באמת, כי מול האחרים אני ברזל שלא נשבר גם בתנאי מזג האוויר הסוערים ביותר.

בחרתי השבוע להתנפץ לרסיסים בידיים שלך. לפתוח סכר שהיה נמנע מלהפתח מול אנשים אחרים, מול בני זוג קודמים. ואפילו מול אמא. כי מה לעשות, לאמא יש את המשא שלה, ולי את שלי. והיכן שזה נגמר לי משני הכיוונים פתאום אתה מופיע, דמות חזקה שמעניקה לי משענת ולא קנה רצוץ. מישהו לרוץ איתו, כמו שאומרים. אחד שיתמוך ויעניק מכולו גם בלי לקבל חזרה, בלי תנאים ובלי אותיות קטנות או סעיפים דרקוניים. איתך אני רואה את ההווה ואת העתיד שלי ושלנו, איתך הכל מתפקסל אצלי ונעשה חד וקל להשגה ולעשייה.