אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה.
כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב.
הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה
אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש
הבטחתם יונה...
יש משהו בשיר הזה שמסמל כל כך את הישראליות שלנו,
את היופי
את ההקרבה
את אהבת הארץ
אהבת החיים
את התקווה.
אני הייתי ילדה בחורף 73 - אבל אין לי ספק שגם הורי חלמו שהדור שלי לא ילחם
אני חולמת שילדי לא יצטרכו להלחם
והילדים האלה של 73 - עדיין לא הגיעו לגיל - אבל זה לא רחוק
הילדים שלהם עוד 5-10 שנים יגיעו לצבא ויגיע גם תורם לחלום...
אין חלום גדול מזה שמקווה להפסיק את השרשרת הזו.
ויש עוד משפט אחד - שנאמר שוב ושוב עד שלעיתים נדמה שלא מייחסים לו את החשיבות הראויה.
"במותם ציוו לנו את החיים" ואני מוסיפה - בארץ הזו.
משהו בימים האלה קדוש בעניי -
לא מפריע לי שזה נהיה חג של מנגלים
רק שלא יהיה זלזול בכאב של המשפחות ושלנו כעם,
על האובדן ועל הגבורה ועל המסירות של הנופלים.
ושתהיה שמחה אמיתית ביום העצמאות שלנו.
זהו.
בצפירה אני אעמוד ואכאב - כמו בכל שנה
(ואציץ מהחלון לראות אם יש איזה בן זונה שמעיז לנסוע)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
