רקפת

צמח מקסים ביופיו, מוכר לכל, שכיח ונפוץ. ניכר בפרחיו, בעליו ובפקעתו. ניכר גם בבית-גידולו: מי אינו יודע שהרקפת גדלה בסלעים. אכן, הרקפת גדלה בטבע בעיקר בצל סלעים: גיר, בזלת. טרם ניתן הסבר מניח את הדעת לתופעה זו. בתרבות היא מצליחה יפה גם ללא סלעים – בעציץ או בגינה. הרקפת גדלה גם בכמה בתי גידול אחרים, כגון בשכבה דקה של קרקע עם רקבובית המכסה מצע אחר: זה יכול להיות סלע; או כמו ב"יער הרקפות" בגַלְעֵד וביערות אורן נטועים אחרים – בקרקע רנדזינה; או לרגלי שיחים או עצים בחברת חרוב–אלת-המסטיק, בשכבת העלים הנרקבים על-פני החול. שכבה כזאת מאופיינת במשטר רטיבות מיוחד – היא נרטבת במהירות בכל גשם קל, סופגת הרבה מים ומתייבשת לאט-לאט לאחר מכן. בכל חודשי הקיץ היא יבשה לחלוטין.
תו-אופי בולט ברקפת הוא הכיפוף הכפול של הפרח: תחילה גדל ניצן-הפרח כלפי מעלה ככל פרח רגיל השואף כביכול להבליט את עצמו בפני מאביקיו. אחר הוא "נמלך בדעתו", ועוקץ הפרח מתכופף מתחת לפרח. כתוצאה מכך נוטה פתחו מטה. אולי הוא מגן בכך על האבקה מפני מי הגשם. אך פרח הנוטה מטה אינו מתבלט היטב לעיני המאביקים. מה עושים? מכופפים שוב, הפעם את עלי הכותרת כלפי מעלה, והם בולטים לעין ומושכים את המאביקים. כך מתקבל פרח מיוחד במבנהו, שחלקו התחתון כפוף מטה, וחלקו העליון "מתקן" פגם זה וכפוף שוב מעלה: בסיסי עלי הכותרת מאוחים לצינור קצר הפונה מטה, וקצותיהם מפורדים לאונות ארוכות (כ-3 ס"מ) המופשלות כלפי מעלה. אולם נותרה הבעיה שאין לחרקים משטח-נחיתה נוח, ועליהם לבוא לפרח מלמטה כלפי מעלה. 5 האבקנים יושבים על צינור הכותרת. צבע צינור הכותרת כהה מצבע האונות, והוא מוסיף בכך גיוון וחן לפרח. 5 עלי הגביע קצרים, צבעם סגול תחילה, הופך לירוק. מחקרים מפורטים נערכו כדי לברר איך מואבקת הרקפת בטבע. מסתבר שאין לה מאביק דומיננטי אחד, אלא היא מואבקת מעט בידי כמה מיני חרקים. העיקרי ביניהם הוא עש פרימיטיבי ששמו Micropterix berytella. המאבקים של פרח הרקפת אינם נפתחים ומפזרים אבקה מעצמם. החרק המאביק, בהתקרבו לפתח צינור הכותרת, משמיע זמזום בתדר גבוה, אשר מרעיד את המאבקים וגורם לפיזור האבקה. צורה זאת של האבקה נקראת האבקת זמזום Buzz Pollination. היא מתרחשת גם בפרחים של חלק מבני משפחת הסולניים המשחררים את האבקה רק בתגובה לצליל בתדר המתאים. מגדלי עגבניות, למשל, הרוצים להבטיח האבקה ויצירת פירות בצמחים הגדלים בחממות, מרעידים את הפרחים באמצעות מכשיר מזמזם הנקרא "דבורה מלאכותית". גם מיני חרקים אחרים, תריפסים ודבורים שונות, נמצאו מבקרים בפרחי הרקפת, ונראה שהם מגבירים את ההפרייה ואת חניטת הפירות. מידע נוסף על ההאבקה ברקפות מופיע במאמרם של שוורץ-צחור ואחרים "מי מאביק את הרקפת?". ר' קישור בתחתיתו של עמוד זה.

ייתכן שיש קשר בין הקושי של הרקפת לזכות בהאבקה לבין משך הזמן של פריחתה. הרקפת היא מפרחי-הבר הפורחים במשך זמן הכי ממושך (וכך גדלים אולי סיכוייה להאבקה) – הן ברמת הפרח הבודד והן ברמת האוכלוסיה: פרח בודד של רקפת נותר פתוח כ-3 שבועות, והאוכלוסיה כולה פורחת חצי שנה ויותר. זה מגביר כמובן את ההנאה מיופיה של הרקפת בנוף, ומגביר גם את האפשרויות בפני תירבות הרקפת. ואכן הפכו רקפות מתורבתות לצמח-עציץ מקובל, והן פורחות זמן רב, פרחיהן גדולים וצבעיהם עשירים מאלה של פרחי הבר.
צבע הפרח בטבע הוא ורוד, עם מרחב של גוונים בין ורוד בהיר לורוד כהה, כמעט סגול. ההבדלים הם גנטיים, ואינם קשורים לקרקע שהצמח גדל בה. רקפות מקדימות פורחות כבר באוקטובר, וכל חובב מכיר אישית את המקומות באזורו ששם מקדימות הרקפות לפרוח. האות ליצירת הפרחים שונה מן האות ליצירת העלים, וכך נראה לפעמים רקפות מקדימות פורחות עוד לפני צאת העלים, לפעמים יוצאים גם העלים מוקדם. הכלל המפורסם, כאילו הרקפות המקדימות פורחות ללא עלים – יש לו יוצאים-מן-הכלל. אחרונות הרקפות מאריכות לפרוח עד יוני.

במחקר, שנערך על-ידי רחל שוורץ-צחור ודיני איזיקוביץ, זוהו בדרום הר-כרמל שני תת-מינים: האחד מקדים לפרוח, ובו מופיעים הפרחים לפני העלים; האחר, הנפוץ יותר – עליו מלבלבים ראשונים והפרחים מופיעים מאוחר יותר בעונה.

לרקפת פקעת פחוסה עגולה וגדולה, לעתים מתעוותת צורתה בגלל לחץ הסלע שהיא גדלה לרגליו. מוצא הפקעת מגבעול תת-קרקעי שהתעבה ואגר מזון. נוסף למזון יש בפקעת גם רעל בשם ציקלמין, המגן על מאגר-מזון זה בפני בעלי-חיים. הפקעת מקובלת ברפואה עממית כסם משלשל, אך יש בכך משום סכנה. דווח על שימוש ברקפת להרעלת דגים, וכך קל ללכדם. אין לרקפת גבעול על-קרקעי משותף, וניצני העלים והפרחים יוצאים כל אחד בנפרד ישר מן הפקעת. כל פרח וכל עלה נישא על עוקץ ארוך נפרד משלו. טעם העוקץ חמצמץ.
בניגוד לגיאופיטים רבים אחרים, הרי ברקפת אין רבייה וגטטיבית בטבע. העלים מיוחדים במראם: הם עבים ובשרניים, מעוגלים אך מתחדדים בקצה, ומתאפיינים בציור של כתמי-כסף על רקע ירוק בצדם העליון. כתמי הכסף אינם אלא חללי-אויר מתחת לשכבת התאים העליונה של העלה. כל פרט באוכלוסיה מתאפיין בדגם-כתמים מעט שונה, מה שמוסיף עניין והנאה לחובב הטבע. צדם התחתון של העלים סגול-ארגמני בצעירותם, הופך אחר-כך לירוק בהיר. שינוי דומה חל גם בעלי הגביע וכן בפטוטרות העלים ובעוקצי הפרחים.
הפרי כדורי, עטוף בעלי הגביע, קוטרו כ-8 מ"מ. עם הבשלת הפרי נוטה עוקץ הפרח (ההופך לעוקץ הפרי) כלפי מטה, וכך נטמן הפרי על זרעיו בסדקי סלעים או בקרקע. דבר זה גורם לשמירה על הפירות בפני מזיקים, ולהפצת הזרעים קרוב למצע. בכך הוא מגדיל את סיכויי הנביטה שלהם במקום שכבר הוכיח את עצמו כמתאים לגידולה של הרקפת, סמוך למקום בו הצליח לגדול צמח האם. הזרעים חומים, קוטרם 1–3 מ"מ, צורתם בלתי-רגולארית, והם נובטים בנקל. בנביטתם עולה מתוכם פסיג אחד, למרות היותם שייכים למחלקת הדו-פסיגיים.
הצמח שכיח מאוד בבתי-גידול סלעיים ואבניים בכל צפון הארץ ומרכזה משני עברי הירדן. הוא שולט כמעט יחיד במרבדים מרהיבים בדרדרות-אבנים שטחיות בגליל ובגולן. הוא שכיח גם ביערות נטועים על קרקעות רנדזינה בהרי מנשה ומתחת לשיחים ועצים בקרקעות חוליות במישור החוף.

המין נפוץ ביוון ובאייה, בטורקיה, בסוריה ובארץ-ישראל. בסוג 20 מינים, שתחום תפוצתם משתרע בארצות הים התיכון והמזרח התיכון.

בארץ פורחים בבר  שני מינים, רקפת מצויה וגם רקפת יווניתהרקפת תופסת מקום חשוב בפולקלור, בשירי-ילדים, באגדות-עם וברפואה עממית. שמה העברי גזור לפי שמה הארמי הקדום, שהיה בשימוש אצל חז"ל. בין ערביי ארץ-ישראל מקובלים לרקפת כתריסר שמות שונים, אחד מהם הוא רקף, המזכיר את שמו הארמי של הצמח. שם אחר הוא סבון א-ראעי, סבון הרועים, המלמד על אחד משימושי הפקעת. מסורת נוצרית מייחסת לרקפת תכונות הקשורות למריה אמו של ישו: צינור האבקנים האדום-כהה מייצג את ליבה השותת דם למראה בנה המוצא להורג; הפרח המרכין ראשו מסמל את הענווה; והעלים הדומים ללב – את החסד.

במקורות

על פי האגדה נתנה הרקפת השראה לכתר המלכות של שלמה המלך, ולפיכך נקראה נזר שלמה. משחרב בית המקדש ונלקח הכתר בשבי, כופפו הרקפות את ראשן עד עצם היום הזה.

לרקפת היו בעבר שימושים עממיים רבים, אך כיום כולם אסורים מאחר שהרקפת היא צמח מוגן. העלים שימשו למילוי אורז או בשר, עוקצי הפרחים שימשו להפגת הצמא, והפקעות הרעילות נאכלו לאחר קלייה קפדנית ההורסת את הרעל. השימוש הנפוץ היה לסימום דגים: פיזרו פקעת מרוסקת מעורבבת בקמח, הדגים צפו, וכך היה קל לאספם. בעבר שימשה הפקעת כתחליף לסבון.

עד היום, היא נקראת בפי ערביי הארץ "סבון הרועים" מאחר שבפקעת שלה יש חומר מקציף המתאים לכביסה.
"מקל הרועים"-עוקץ הפרח הכפוף מזכיר מקל הליכה.