סביונים

צמח חד-שנתי שכיח מאוד, פורח בצהוב, גדל תכופות במרבדים צפופים ונרחבים. זהו עשבוני נמוך וזקוף, גובהו מגיע לכל היותר ל-25 ס"מ. הצמח נושא שערות לבנות ארוכות כמו קורים, הנושרות בהמשך הגדילה. ה"פרח" אינו אלא קרקפת המורכבת מעשרות פרחים: החיצוניים לשוניים, ארוכים, וכולם נקביים, מכילים עֱלִי אך לא אבקנים; הפנימיים צינוריים, קצרים, דו-מיניים, מכילים גם עֱלִי וגם אבקנים. בחושך ובגשם נגללים הפרחים הלשוניים אחורה, כלומר שהקרקפת נוהגת ההיפך מכפי שנוהגים פרחים רבים: היא איננה נסגרת אלא דוקא נפתחת בסגריר. הפרח מואבק על-ידי זבובים ודבורים. השם "אביבי" מטעה, כי זה אחד הפרחים הראשונים המתחילים לפרוח עוד בעיצומו של חורף, ואף קודם. כלל האוכלוסיה פורחת במשך חצי שנה, מנובמבר עד מאי.

השם סביון מרמז על הציציות של הזרעים, שצבען כסוף כשערותיו של סבא. בעזרת ציציות אלה נפוצים הזרעים ברוח, ומגיעים במהירות לתפוס בית-גידול שהתפנה, כגון עקבות-דחפור. כך הוא נפוץ בכל חלקי הארץ הימתיכוניים בשטחים פתוחים, במיוחד במקומות מופרעים כשדות נטושים, מטעים לא מטופלים וצידי דרכים. מונים 7 תת-מינים במין זה בארץ.

הצמח כה שכיח ונטוע חזק בנוף, עד כי אינו שרוי בסכנת הכחדה ואינו מוגן. אין כמוהו יפה להדגים לילדים עקרונות בהבנת הקשרים בין מבנה לתיפקוד בנושאי צמיחה, פריחה, פרי והפצת זרעים במשפחת המורכבים. הסוג סביון הוא סוג ענק, עתיר-מינים, ובו צמחים שונים מאוד זה מזה, ביניהם אפילו עצים ושיחים בשרניים דמויי-קקטוס , אך לכולם מבנה דומה של הפרח והפרי. בארץ יש עוד 4 מינים עשבוניים חד-שנתיים, ומין אחד רב-שנתי: סביון יָפוֹ גדל באזור החוף, עליו בשרניים עבים וקרקפות-פרחיו גדולות, קוטרן עד 3 ס"מ; סביון הֶהָרִים גדל רק בחרמון, והוא היחיד מסביוני הארץ שהוא רב-שנתי; סביון צָהֹב גדל גם הוא במדבר, אין לו כלל פרחים לשוניים בקרקפת הפרחים; סביון הָעֲרָבוֹת גדל גם הוא במדבר; סביון פשוט נדיר בארץ, גדל בשדות ובמעזבות, ואף הוא חסר פרחים לשוניים.

מינים אחדים מקובלים כצמחי נוי, מהם הנקראים צִינֶרָרְיָה בפי הגננים. בתחילת העונה הוא רענן, מצטרף לזיכרון הקולקטיבי שלנו מהגן, חקוק בהוויתינו בכפיפה אחת עם הנחליאלי, החלזונות והשלוליות הראשונות של החורף.