לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אני ערפדית?


זוהי לא עוד קלישאה, הסיפור אינו דומה בשום אופן לרב המכר המוכר דימדומים גם לא לסדרה חצויה, זהו סיפור מקורי המביא מבט חדש על עולם הערפדים המוכר לנו.

Avatarכינוי: 

בת: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2009

פרק ראשון


הנסיעה העירה נמשכה שעה קלה.

בדרך חלפנו על פני יערות, ואגמים אך במהרה הכל התחלף לנוף מתועש, המון בניינים גבוהים וחנויות יקרות עם הרבה נוצצים בפנים, גברות מטופחות שלא נראו בדרך כלל ליד נופי הכפר שבו גרתי.

באוטו שרר שקט, חברתי קלריסה שישבה לידי במושב האחורי לא העזה לפצות את פיה, ככל הנראה הייתה מתוחה לקראת ההגעה.

אימי שנהגה גם היא הייתה שקטה מן הרגיל, במראה הקדמית יכולתי לראות את הדמעות שעלו בעיניה.

מעולם לא נפרדנו ליותר מיומיים כשנסעתי העירה להכיר את סבתא שלי מצד אבי וכעט עמדנו להיפרד לשנה שלמה.


המכונית נעצרה.

"הגענו" אמרה אימא בקול צרוד והסתובבה אלינו.

יצאנו מהמכונית ופנינו להוציא את המזוודות הענקיות שהבאנו איתנו.

"קלריסה, הבטחתי לאימא שלך שתתנהגי יפה, אני מצפה ממך לא לאכזב אותה" אמרה אימא שלי בקול רך וטפחה קלות על ראשה של קלריסה.

"כן גברת האריסון" השיבה קלריסה.

"וממך איימי אני מצפה לציונים גבוהים, גבוהים יותר ממה שהיו בשנה שעברה" היא הסתכלה לי ישירות בעיניים.

"אני ואבא נתגעגע אלייך מאוד! תשלחי לנו מכתבים מדי פעם, גם את תתנהגי יפה, לא לשווא לימדנו אותך נימוסים" היא נשקה לי על המצח וחיבקה את שתינו חיבוק חם ואוהב.

"אהה איימי!!! כמעט שחכתי, שמתי לך את הכדורים שלך במזוודה, אני מצפה ממך שתיקחי אותם כל יום, אל תשכחי, אנחנו לא רוצים צרות" היא אמרה בקול תקיף ומאוד מודאג.

"אני לא אשכח, אל תדאגי" חייכתי.

"אני מפצירה בך בשום אופן אל תשכחי לקחת אותם, אני רוצה שתהיי בריאה!" אמרה אימא מעט מהוססת.

ראינו אותה מתיישבת במכונית מבלי להסתכל אחורה ומתניעה את האוטו, ראיתי בעיניה שהריחוק העומד לבוא יהיה קשה לה במיוחד.


"בואי קלריסה!" תפסתי את ידה והתחלתי לרוץ קדימה אל הכניסה.

"חכי, חכי אני לא רצה מהר כמוך" צרחה קלריסה מאחוריי כשידה מהודקת לשלי.

"אני רוצה להיות ראשונה! כדי שנתפוס ונשיג את החדרים והחוגים הכי טובים" צעקתי.

הגענו מתנשפות אל כניסת הבניין הראשי.

"משוגעת! מנסה להתיש אותי עוד לפני שבכלל דרכנו בפנימייה" היא הסתכלה עליי בפנים אדומות ומזיעות.

צחקתי צחוק מרושע.

"את תמיד כל כך אנרגטית, תלווי לי קצת מהכדורים האלה שאת לוקחת" צחקה קלריסה.

"אלו בסך הכל וויטמינים את יודעת את זה" הרצנתי.

נעמדנו ראשונות בתור להרשמה ולאימות הנתונים.

"את רואה השתלם לרוץ" הוצאתי לשון.


"בואי קלריסה, נו עצלנית שכמותך, זה רק עוד גרם מדרגות אחד" צעקתי מלמעלה מהקומה השלישית.

בסופו של דבר התברר שהחדרים וכל שאר הפעילויות החברתיות בהם נעסוק במהלך שנת הלימודים נקבעו מראש. אני וקלריסה נשלחנו לאחד מבנייני המגורים הישנים יותר של בית הספר.

בבניין לא הייתה מעלית.

"תראי איימי יש לנו שותפות לחדר" אמרה קלריסה תוך שהיא מצביעה על שלט עם ארבעה שמות שהיה ממוסמר על דלת החדר.

"אהא!, אמנדה ולינדה שמם"

"נשמע אירופאי.." ציחקקה קלריסה בעליונות.

צחקתי בחזרה, לפתע נשמע כיחכוך מאחורה

"אהמ.."

אני וקלריסה הסתובבנו במהירות וראינו שתי בנות עומדות בפנים כועסות.

"אנחנו אמנדה ולינדה" אמרה הימנית מביניהן.

"הו! נעים מאוד אני איימי וזאת חברתי קלריסה" אמרתי במבוכה.

קלריסה הסתובבה לכיוון הדלת בפנים סמוקות.

"מצטערת סתם התבדחנו קצת" אמרתי.

"אנחנו חדשות כאן, הגענו הרגע"

"ובכן זאת לא הדרך לקבלת פנים נחמדה במיוחד, אבל אנחנו נסלח לכן בגלל שנהייה שותפות לחדר אחריי הכל" אמרה השמאלית ונאנחה.

"אני אמנדה" היא הציגה את עצמה והושיטה יד ללחיצה.

אמנדה לא הייתה גבוה במיוחד, היא הייתה בעלת שיער שחור עד הכתפיים ועיניים חומות בוהקות, היא הייתה מעט חיוורת ולפי צו הלבוש שלה היה ניתן לראות שהגיעה ממעמד גבוה.

"וזאת לינדה" היא הצביעה על הילדה שעמדה משמאל.

לינדה לעומתה הייתה בלונדינית, עם עיניים ירוקות, היא הייתה יחסית גבוה והיא נעה מרגל אל רגל בעצבנות.

"נעים מאוד" גימגמה לינדה.

"אנחנו לא חדשות כאן, אני ולינדה לומדות כאן כבר שלוש שנים זאת תהייה השנה הרביעית" היא חייכה.

"אני מקווה שזאת תהייה שנה נהדרת לכולנו" חייכתי חיוך חושף שיניים.


מאוחר יותר בערב לאחר שפרקנו את כל החפצים שלנו בחדרים והספקנו להכיר טוב יותר את השותפות שלנו לחדר קרא המנהל לכולם לבוא לאולם האירועים לטקס פתיחת שנת הלימודים.

כולם לבשו את מדי בית הספר שלהם ואת הגלימות הלבנות שהיו מיועדות לאירועים מיוחדים כגון טקס פתיחת שנת הלימודים.

ארבעתנו מיהרנו לאולם, לא התקשינו למצוא את המקום מאחר והיינו יחד עם לינדה ואמנדה שהכירו את המקום היטב, הגענו מהר יחסית וגילינו שהשמות של כל אחת מאתנו רשום על כיסא אחר על כיסא שמור.

קלריסה ישבה בקידמת האולם בשורה השנייה יחד עם לינדה, אמנדה ישבה שורה מאחוריהן בקצה ואני התיישבתי בסוף האולם בשורה הלפני אחרונה.

משני צידיי ישבו בנים גבוהים האחד שמנמן והשני רזה בעל שיער שחור.

'יופי אני לא רואה כלום!, הבחורה מקדימה מסתירה לי הכל!' רטנתי לעצמי.

'חוסר מזל, ולחשוב שקלריסה בשורה השנייה הרחק ממני' נאנחתי מעט בקנאה.

פתאום מהתקרה החלו ליפול בלונים לבנים, התזמורת הבית ספרית החלה לנגן ובכניסה דרמטית נכנס מי שכנראה היה המנהל וניגש אל הדוכן שהיה מוצב בקידמת הבמה.

הוא פתח בנאום ארוך ומשעמם "תלמידים יקרים, אני מברך לשלום את אלו שחזרו אלינו ואת אלו שהצטרפו אלינו, אני מקווה שכולם ימלאו את החוקים בתקנון שקיבלתם באימות הנתונים שלכם.

חוקים נועדו כדי שתצייתו להם, ולכולנו יהיה נעים ולא כדי שתעברו עליהם ותזכו את עצמכם בעונשים…"

הוא המשיך והמשיך, אני הרגשתי את אוזניי כבר לא מקשיבות לאף מילה ממה שהוא אומר ולעומת זאת עיניי החלו לסקור את כל התלמידים שנראו מעניינים למראה באולם.

לבסוף לאחר שבחנתי מי יכולים להיות חבריי הפוטנציאלים הסתובבתי לסקור את שני הבנים שישבו לצידי.

הילד השמנמן ישב בצורה מאובנת במושבו כשעיניו עצומות והוא מזיל ריר על גלימת הטקס שלו.

הסתובבתי ימינה לבחון את הילד הגבוה בעל השיער השחור

'אהההה' מיד הסתובבתי להביט קדימה.

'מה זה? היה נדמה לי או שהוא פשוט בהה בי'

ניסיתי לפזול ימינה על מנת לבדוק שראיתי נכון.

'הוא לא מפסיק להסתכל' חשבתי מבוהלת.

'אולי יש לי משהו על הפנים?'

'יכול להיות שאני נראית מוזר? אבל קלריסה הייתה אומרת לי אם כך היה'

הסתובבתי שנית.

'אוי לא הוא עדיין בוהה'

'אולי אני אשאל אותו למה הוא מסתכל..'

'אבל אין לי אומץ' הרכנתי את הראש.

'אוחח שייגמר כבר הטקס הזה' נאנחתי.

לפתע שמעתי צחוק, הסתובבתי להסתכל עליו והוא כיסה את פיו בידו וצחק מעין צחוק מרושע.

הסתובבתי נעלבת.

'אידיוט!' התרגזתי.

"את לא יודעת כלום אהה?" נשמע הילד הגבוה.

הבטתי בו.

"יודעת מה?" התחלתי להתעצבן.

"טיפשה" הוא צחק.

"מה אתה רוצה? באיזו זכות אתה מכנה אותי בשמות" רטנתי, הייתי מוכנה באותו הרגע להכות בו עם הנעל שלי.

הוא לא ענה…כעט הוא הביט קדימה משועשע והקשיב לדברי הסיום של המנהל.

'את לא יודעת כלום אה?' המילים שלו הדהדו בראשי.

'ילד מוזר, כולם פה מוזרים!' שכנעתי את עצמי.

'כשקלריסה תשמע על זה היא תהייה מופתעת כל כך, היא תסכים איתי שכולם פה מוזרים' חשבתי בביטחון.

'כדי שהוא יסיים לדבר בזמן הקרוב אני צריכה לקחת את הוויטמינים שלי' נזכרתי.


הטקס הסתיים.

'אני אלך לחפש את הבנות, הן אמרו שיחכו לי בכניסה' קמתי.

"חכי!" נשמע קול מאחוריי.

"אני מתנצל" אמר הילד בעל השיער השחור.

"תני לי להציג את עצמי אני קולין, אני צחקתי מקודם כשאמרתי שאת טיפשה, אני נוטה להתבדח ברשעות זאת בעיה אצלי, אני לא התכוונתי לפגוע בך" הוא הביט לי בעיניים במבט מלא חרטה"

"אני יותר כעסתי מאשר נעלבתי" אמרתי בטון שקט.

"עשית עליי רושם גרוע" ציינתי עובדה.

"תני לי לפצות אותך" הוא התחנן.

"אני אזמין אותך למשקה פה בקפיטריה"

"אני לא יכולה לבוא אני צריכה להיפגש עם חברות שלי" הסברתי.

"אל תדאגי זה לא ייקח הרבה זמן, חוץ מזה הן יבינו, הן יחכו קצת וימשיכו בלעדייך"

"לא נראה לי" אמרתי מהוססת.

"בבקשה, אני רוצה להביע את התנצלותי כראוי" הוא התחנן.

"אממ.."

"בסדר, בסדר, אבל לא הרבה זמן" נכנעתי לבסוף.

"נהדר את לא תתחרטי על זה" הוא חייך.

"בואי אחריי, זה מכאן"

פילחנו את דרכנו דרך המון התלמידים אל הכניסה האחורית, הוא אמר ששם יהיה קל יותר לצאת ומשם זה קרוב יותר לקפיטריה.

הלכנו דרך פארק, ועברנו את בניין הספרייה..

"אתה בטוח שזה מכאן?" אמרתי מעט מהוססת.

"כן, כן ללא ספק" הוא נשמע בטוח.

"הנה כמעט הגענו זה כאן מאחורה" הוא הסתובב וחייך.

'אני מרגישה סחרחורת..הויטמינים..אני אגיד לו שנזדרז'

פנינו מאחוריי בניין שנראה כמו תיאטרון.

"הנה זה כאן"

הבטתי מסביב אך כל מה שהיה שם היה מזרן ישן זרוק וכיסא בעל שלוש רגליים שעמד מאיים ליפול.

"כאן? אתה צוחק אין פה שום דבר" אמרתי, תוך כדי שאני מרגישה בבחילה ההולכת ומתגברת שלי.

"כן ממש כאן!" הוא חייך.

לפתע הרגשתי שמשהו מתהדק סביב כל גופי, ולפני ששמתי לב מה קורה הועפתי אל הקיר, והודבקתי אליו.

ללא היכולת לזוז, ללא היכולת לשלוט בעצמי צפיתי בו מחייך אליי, עומד מולי.

"מה קורה כאן? תעזור לי לרדת מכאן" אמרתי חלשה.

הוא הלך מצד אחד לצד השני בוחן אותי, פתאום הוא כבר לא נראה ידידותי כמו מקודם, הוא נראה כמו בהתחלה, מרושע ומלגלג.

"זאת עוד אחת מהבדיחות המרושעות שלך?" שאלתי בפאניקה.

"הו לא, זוהי בהחלט המציאות" הוא אמר.

"איך את מרגישה? את לא נראית כל כך טוב" הוא שאל ברחמים.

"אני צריכה לקחת ויטמינים, בבקשה.." התחננתי.

"אני באמת! לא מרגישה טוב במיוחד" הרגשתי שאני בוערת מבפנים.

"בואי נראה.." הוא מילמל.

הוא הוציא מכיסו סכין קטנה וחתך את קצה אצבעו.

הרגשתי ניחוח מוזר, ניחוח מגרה שעורר את כל חושי.

"מה..אתה עושה?" אמרתי מעורפלת.

"אני ידעתי מהרגע שראיתי אותך"

"את בוגדת ומנודה!" הוא צעק.

"מ..ממה?" שאלתי מגמגמת.

"אהההההההה" צעקתי.

הרגשתי כאילו אין לי שליטה על עצמי.

התנשפתי, הרגשתי בחילה, הרגשתי תשושה.

קולין לקח כפית כסף שהייתה זרוקה על הריצפה לידו.

הוא הפנה אותה כלפי.

"תראי!" הוא פקד עליי.

"הביטי במי שאת באמת!"

אני חשבתי שאני חולמת, לא האמנתי למה שראיתי, חשבתי שזה סיוט.

השיער שלי היה לבן כמו השלג, ומפי יצאו ניבים חדות.

"דם..דם..דם!!!" התחלתי למלמל.


אז כפי שאתם קוראים, אני מבטיחה לכם שהעלילה הולכת להיות מותחת, רומנטית, מסובכת ומחושבת היטב.

אני מקווה שנהנתם מהפרק הראשון, זהו פרק ניסיוני, ככל שיותר אנשים יואהבו אותו אני אשקול בהתאם אם שווה לפרסם את הפרק השני.

שיהיה לכם סוף שבוע נהדר וט"ו באב רומנטי ומלא תשוקה :)


נכתב על ידי , 5/8/2009 23:54  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכותבת צ'יבית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כותבת צ'יבית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ