לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

So Close,But So Far Away


I shut the world outside until the lights come on

Avatarכינוי: 

בת: 19




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2014

בין השחור ללבן


בין שחור ללבן יש את האפור.

בין הלבן לשחור יש את הלא נודע.

 

יש שטח אפור אשר רוב הזמן אנו משוטטים בו.

נניח שהלבן הוא הדבר הנכון לעשות והשחור הוא ההפך.

אנו עומדים באפור ומביטים לשני הצדדים, תוהים איזו החלטה עלינו לקחת.

 

לפעמים הלבן הוא הדבר הנכון לבצע אך לא הנכון עבורך, אלא לכלל.

לעיתים אנו לא מבדילים בין הלבן והשחור, שני הצבעים הללו נראים כצבע

אחיד, צבע מיותר ,והרצון האמיתי שלנו, הוא להשאר איפה שאנחנו עומדים.

ישנו גם המצב שבו אנו לא בטוחים שכל צבע באמת מבטא את הנכון והלא

נכון, מצב שבו אנו מפקפקים בכושר השיפוט של עצמינו.

 

אבל ישנו עוד צבע, יש את האדום, אחדים אומרים שזה הכחול בכלל.

זהו הצבע שעומד מאחרוייך, צבע שאתה רואה רק כאשר אתה מפנה

עורף לקרובייך, מפנה עורף להחלטה ובעצם בוחר בבריחה.

 

אתה תתחיל ללכת לעבר האדום או הכחול אך תמיד תראה את הלבן

והשחור בקצוות שדה ראייתך, הצבעים הללו לעולם לא יעלמו.

 




 

בעוד כשלושה ימים חל יום הולדתי,

לומר את האמת?

אני קצת מתרגשת סבבי

 

LittleStrawberry

נכתב על ידי , 21/4/2014 21:47  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבנתי


הסיבה שהפסקתי אט אט לכתוב כאן היא משום שהבלוג הזה בתקופה האחרונה שלו

היה המקום שלי לפרוק קשיים ובעיקר כדי להתגבר על החייל. על החייל אני מתגברת

לאט לאט ומצאתי את הכלים לכך והקשיים.. אני לא אוהבת לכתוב פוסטי התלוננות.

 

אז הבלוג יהפוך למשהו קצת שונה עבורי, כאן אני אחפש השלמה עם עצמי.

לקוראים הישנים שלא ידעו וגם לחדשים- שלום, קוראים לי תותית(האמת שכמה מהחברים

שלי באמת קוראים לי ככה, די מטורפת על תותים) ויש לי הפרעות אכילה ואי אהבה עצמית.

 


 

הכנת התמונה בקישורי הפוטושופ בני העשר דקות שלי העלתה גיחוך.

 

אני מתגעגעת לתקופה הזו, זה היה כחודשיים לפני תחילת ההפרעות אכילה ומאז אני עמוק בקקי.

לקח לי שנה להבין שזו לא דרך לחיות ומאותו רגע עברה שנה של שיקום. בקיץ ובסתיו של השנה

הייתי רצה, וביגלל זה ירדתי במשקל, כמעט תת משקל. אכלתי "כמו אנשים רזים" איך שדי אכלתי

כל חיי לפני הפרעות האכילה וביגלל זה הייתי די מקל. חשבתי שהבראתי מהפרעת האכילה, משום

שאכלתי מה שרציתי רק בכמויות קטנות, לא התחרפנתי והייתי בסדר עם הגוף שלי. אבל זה לא 

היה המצב, שקלתי את עצמי באופן שבועי כדי להוכיח ולראות שאני עדין יורדת במשקל ו*אהבתי*

לראות את עצמי נהפכת לרזה יותר ויותר וכמובן כולם החמיאו לי איך אני נראת טוב והרבה יותר בכושר.

 

כל זה נמשך טוב ויפה עד הפציעה בנובמבר, היה לי שבר מאמץ והתחלתי לעשות פילאטיס, שזה נורא

כיף אבל זה לא קרדיו אז עליתי במשקל באופן טבעי. נחשו מי שנא את זה? אני. נחשו מי לא סבל

להסתכל במראה? אכן כן, אני.

 

אני עושה פילאטיס כבר חמישה חודשים, לפני חודש עברתי תאונת דרכים ונשבר לי העקב, ישבתי

(ועדין יושבת) בבית ורק בימים האחרונים אני מתחילה ללכת על הכריות האצבעות ברגל השבורה,

עדין לא יכולה ללכת כמו אדם נורמלי. בחודש הזה התאמנתי די הרבה וצברתי מסת שריר אבל לא

רק, בכל זאת, ישבתי בבית ואין פעילות אירובית אז גם עליתי באחוזי השומן.

 

אני יודעת שהשומן הזה ירד כשאחזור לשגרה, כשאחזור לרוץ בעוד כמה חודשים אבל זה לא העניין,

אני לא רוצה להיות שוב להתמכר לרזון, אני רוצה לאהוב את עצמי, הייתי נותנת הכל בישביל זה.

אני רוצה להיות שלמה עם עצמי, לאהוב את הדרך.

 

אני עייפה, עייפה ממלחמות עצמיות, מלרוץ אחר מטרה בלתי ברורה רק כדי לרצות את עצמי.

זה ברור שכשאגיע אליה אצור לעצמי מטרה חדשה ולעולם לא אהיה מרוצה. 

הגעה ליעד לא תגרום לאושר אלא ליעד חדש. אושר יגיע עם ההשלמה עצמית.

והשלמה עצמית? תעלומה כרגע.

נכתב על ידי , 20/4/2014 22:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יצאתי משם


אחרי ארבע חודשים שלא ראיתי את החייל התראתי איתו בפגישת חברים.

היה בסדר, דיברנו מדי פעם והיחסים טובים. הוא ליווה אותי לביתי אתמול.


לפני שעה הוא הגיע לביתי לקחת ספר פסיכומטרי, ישב ודיברנו מעט.

תכנן לעשות היום כמה דברים אך עכשיו סיפר שהיה שרוע על  המיטה

כל היום, ללא רצון לקום או ללכת. כששאלתי מה יש הוא לא  ידע מה

העניין, רק אמר שהוא מרגיש עייף וללא מצב רוח.


כעת גם אני מדוכדכת, הילדון חדר לעומק הלב וכנראה לעולם לא יצא משם.

פצע וריסק עשרות פעמים, עשה כל כך הרבה נזק שהאהוב הנוכחי כרגע

קצת סובל מחרדות העבר.


אבל זה בסדר, החיים לא שחור ולבן. כן,אני עדין אוהבת את החייל,

כן, להסתכל לתוך עיניו והכחולות קצת גורם לפרפור חדרים והדרך

שהוא שואף כל כך לעומק כאשר מחבק אותי לשלום, מנסה להשאיר

בתוכו כמה שיותר ממני.


אני שמה לב, שמה לב לדברים הקטנים כי אני כל כך מכירה וכל זה

היה פעם שלי. ואני שמחה שהמצב שונה עכשיו, עכשיו אני מחלימה

עכשיו אני בידים חמות שלא ישברו אותי יותר.


האהוב לומד לתואר ואני משתדלת לעודד ולתמוך כמה שיותר, העקב

השבור מהתאונת דרכים(ראו פוסט קודם) מחלים אט אט ואני מתחילה

לדרוך על הכריות הקדמיות של הרגל. ישבתי חודש בבית והתחרפנתי פה ושם.

אבל זה לא היה נורא משום שהיה לי את האהוב והוא גרם לזה לעבור מהר

והכאבים לא היו נוראים כל כך, חוץ מהלילות שבהם הוא תמיד לא איתי,

לילות שהרגל צרבה וגרמה ללילות לבנים.


האמת, אני לא חושבת על החייל כבר כמעט, הוא עולה מדי פעם אבל לא

כמו פעם והמקום היחיד שאני שוקעת עליו קצת במחשבות הוא כאן וזה נחמד

משום שכך אני שוקעת אך יוצאת, אני כבר לא בביצה הטובענית, נחלצתי ממנה.



 

LittleStrawberry

נכתב על ידי , 12/4/2014 23:01  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





38,495
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל-LittleStrawberry- אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על -LittleStrawberry- ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ