תקופה ארוכה מאוד שלא כתבתי כאן, אז אני חייבת פשוט לפרוק את כל מה שאני מרגישה בפנים.

אני מודה לאלוהים כשסוף סוף צצה ההזדמנות הזאת שהצלחתי לחקור את פניו, ועכשיו אין לי יותר לאן לברוח.

אין לי יותר דרך לשכוח. גם אם רציתי, לפחות לנסות להשתחרר, לנסות לשכוח ... האפשרות הזאת נגמרה בשבילי.

 דווקא כשהחלטתי לשכוח. דווקא כשהבנתי שהוא כבר לא אותו דבר. הוא השתנה. הוא פוגע בלי לשים לב, דווקא כשקלטתי הכול, הדלי עם המים הקפואים נשפך לי בפרצוף. הבנתי שאין לי אפשרות כזאת. עכשיו אני אצטרך להתמודד איתו כל יום. לא רק כל יום. כמעט כל שעה.

לדעת שהוא נמצא רק כמה מטרים ממני, בוהה אולי בגב שלי, ולי אין את היכולת להתבונן בו.

לשמוע את קולו אחרי כזאת תקופה זה היה הדבר הכי נורא בשבילי. משהו שלא ציפיתי ולא תיארתי בכלל שיקרה, זה הדבר הכי כואב. כנראה שהתגעגעתי לקול הזה. המדהים הזה. הבוגר החזק, הגברי אך באותו זמן הרך כל כך..

בא לי לשמוע את קולו באוזניי תמיד,בא לי כלכך שידבר אליי או אפילו שידבר עליי .

אני יודעת שצריך להפסיק לרצות, לקוות שזה יקרה כי זה נגמר. אבל אני לא מסוגלת. בא לי לבהות בו, ולא להזיז את עייני לרגע, אך באותו זמן לא להיתקל בעיניו.

 אני מנסה להסתכל עליו, להיזכר במראה שלו, בתווי פניו, בכל מה שהכרתי פעם כל כך טוב, אבכל אני לא מסוגלת ליישר אליו מבט.

לא מסוגלת לעמוד לידו,

לא מסוגת לדבר איתו,

 ובאותו הזמן גם לא מסוגלת לוותר...

כשסוף סוף צצה ההזדמנות הזאת. כשהצלחתי לחקור את פניו.להסתכל, לכווץ את הלב ולהיזכר שוב בהכול, להבין שאני אוהבת ורוצה אותו איתי, 

רוצה שיהיה רק שלי, פתאום הבנתי כמה אני גם שונאת. כמה אני מבולבלת. כמה הכול לא מובן, כמה הכל קרה כלכך מהר ..

אני מרגישה לא אני. אני שונה עכשיו, ואולי זה בכלל לא קרה לי. כי זאת אני הרי. לא יכול להיות שכל זה קורה איתי ?! משהו פה לא הגיוני. ה' שולח לי סימנים שאני לא מצליחה להבין. אני לא חייה עכשיו, אני רק מנסה לפתור משהו שאין כבר מה לעשות איתו. מנסה להבין מה אני מרגישה, אך רק מתבלבלת יותר. שעות של דמעות מבפנים. אלפי שניות של מחשבות. כל שנייה מוקדשת רק לו. אני לא רוצה יותר להתמודד עם זה. אני לא מסוגלת.

 אני רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי .... כי עכשיו, הכול ר-ק סביבו.

אני רק רוצה לעמוד על ההר הכי גבוה בעולם, ולצעוק ' אני אוהבת אותך '

מתי כבר תבחין בי ותראה שאני פה מחכה ???? רק לך.