לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


הרהורים על השגרה שלנו

Avatarכינוי:  Eina

בת: 36

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2017

סוסי מירוץ


לפני הרבה שנים אמר לי מי שהיה הבוס שלי דבר שנצרב לי בזיכרון.


הוא אמר לי שבעולם הקריירה יש סוסי מירוץ וסוסי עבודה. ואני והוא - סוסי עבודה.



אנחנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה, לא עושים קיצורי דרך - עושים את מה שצריך ויותר, נותנים את הנשמה, לוקחים אחריות, מגדילים ראש, מקבלים מחמאות והערכה, נושאים על עצמנו את את הנטל היום - יומי, את השגרה, מצטיינים גם בצדדים האפורים של העבודה.



את סוסי העבודה ואת הכישורים ויכולת העמידה שלהם מאוד אוהבים - אבל בסוף ברגע האמת, ברגע ההכרעה של מכרז או קידום, תמיד יהיה מי שיעקוף אותנו ויקבל את התפקיד.



לא בגלל שהם יותר טובים, יותר מוכשרים, יותר משקיעים - להפך, הם פחות. פשוט כי הם סוסי מירוץ. אלו שיודעים עם מי לדבר, איך לדבר, איפה להתברג. אלה שעושים יותר פוליטיקה ופחות עבודה - הם אלה שתמיד יזכו בנקודת ההכרעה.






והדברים שלו הפכו למעין נבואה שמגשימה את עצמה בכל פעם מחדש.




בכל תפקיד שביצעתי תמיד הייתי מקבלת את חוות הדעת הגבוהות ביותר, תמיד טענו שלא מבינים איך הסתדרו לפני ואיך יסתדרו אחרי. תמיד קיבלתי את מלוא ההערכה, תמיד אמרו לי כמה אני תותחית ונתנו לי עוד ועוד תחומי אחריות ובכולם עמדתי. 



אבל בנקודות ההכרעה תמיד היה מי שהצליח להשתחל בתור לפניי. בגלל שהוא מבוגר יותר וצריך את הקידום, בגלל שהוא בדיוק התחתן וצריך את הפרנסה ועוד שלל תירוצים. ברגע שהיה קידום או הצטיינות רשמית על הפרק, איכשהו תמיד מישהו אחר קיבל אותו. לא מבינה איך כל החיים אומרים לי שאני מצטיינת, אבל אף פעם לא קיבלתי אף תעודת הצטיינות. בעוד שאחרי שעושים כל כך פחות ממני - מקבלים אותן בקצב.




 


והנה זה קרה שוב - 


 


נתתי את הנשמה, לקחתי על עצמי תפקיד של שני אנשים ועשיתי אותו בהצלחה מלאה ומעבר. עשיתי כל מה שביקשו, השקעתי, קיבלתי מחמאות מקיר לקיר. ויתרתי על כל כך הרבה בשבילם, בגלל ה"אופק" המזהיר שראו עבורי, בגלל העובדה ש"בעוד מספר שנים אני אנהל את המקום" - ושוב, סוס מירוץ עקף אותי בסיבוב.




לא יכולה כבר לשמוע את התירוצים וההסברים, כולם מרגישים "נורא לא נעים", אבל "אלו היו הנסיבות" ו"לא היתה לנו ברירה". ואנחנו "נבנה עבורך תפקיד חדש ולא פחות מאתגר" - לא רוצה תפקיד חרטה כפרס ניחומים, רוצה פעם אחת שמישהו יגיד "אני בוחר בך!" לא "היית כל כך קרובה" ו"רק אם היה לך עוד טיפה ותק, טיפה ניסיון, אם היית טיפה יותר מבוגרת - אז זה היה שלך".




רוצה להיכנס למיטה, לשים את השמיכה על הראש ולא לקום שנה. רוצה להגיד להם שילכו לעזאזל עם ההבטחות והתירוצים שלהם ויניחו לי. נמאס לי מהשיחות וההסברים.



מרגישה כמו הלוזרית הכי גדולה בעולם. ניצלו אותי, סחטו אותי עד הטיפה האחרונה, הוציאו ממני כל מה שיכלו - וזרקו אותי ברגע ההכרעה.


 



 


אני כל כך עצובה - מרגישה נבגדת. זה כל כך לא מגיע לי.


 

נכתב על ידי Eina , 27/4/2017 19:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לEina אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Eina ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ