היום נפל לי האסימון והבנתי שאני כותבת פה כבר כמעט 6 וחצי שנים
המקום הזה,היומן הוירטואלי שלי נהפך למקום מפלטלמקום שהוא רק שלי,
בודדים האנשים שמכירים אותי ונחשפים לקרוא את מה שיש כאן
לא חשבתי שאני באמת אמצא מקום שאני אתמיד בו בכתיבת הרגשות שלי
פיתחתי לעצמי תחביב חדש,פעם בכמה חודשים אני קוראת פוסטים יקרים
אני מרשה לעצמי להתנתק רגע מהמציאות ולהתרפק על העבר
להיזכר בכלכך הרבה רגעים שעברתי בחיים
את גיל ההתבגרות שלי העברתי כאן מול מסך המחשב בכתיבת הרגשות והמחשבות שלי בבלוג
אהבות,אכזבות ומה שבינהם.
הרגע המיוחל הגיע,הוא אמר לי שהוא אוהב אותי,כמה שחיכיתי לשמוע את זה
כלכך הרבה רגעים שחשבתי שזה הרגע הנכון עברו ובסוף הרגע הנכון הגיע
דיברנו על כמה שזה מוזר שהוא התאהב בילדה בת 20
הוא עדיין קורא לי ילדה ואולי בגלל שאני באמת כזאת ואני שלמה עם זה
וכמה שהסיפור שלנו הזוי ומוזר,אבל אחרי הכל יש לנו סיפור יפה
אחד כזה שאפשר לכתוב עליו תסריט לסרט קצר או אפילו סיפור.
תמיד שאני חושבת על לימודים ועל העתיד אני רואה אותו עדיין בתמונה איתי
אני לא רוצה שהרגעים איתו יגמרו
הוא ביקש אתמול שאני לא אלך ללמוד בתל-חי והאמת אני גם לא רוצה להתרחק כלכך.
פאק כמה זמן שלא נקשרתי ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
