לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Did you say it? "I love you. I don't ever want to live without you. You changed my life". Did you say it? Make a plan, set a goal, work toward it, but every now and then, look around; Drink it in 'cause this is it. It might all be gone tomorrow.

Avatarכינוי:  Gaia_E





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2010

דנה נמה.


מקווה ששמעתם על התאונה שהיתה אתמול בצומת בית זרזיר.

קראתי את הכתבה ב ynet והזדעזעתי מהתאונה ומאיך שהרכב נראה ואמרתי שחראם על הבנות האלו.

 

בארבע וחצי חברה שלי מתקשרת "זו מיכל..." "מה קרה??" "אחותה... תאונה.. נהרגה..."

מה?! למה? מתי? בטוחה? שקר! מי אמר לך כזה דבר?! והחברה שלי בוכה, ובוכה, ובוכה.

 

ואני לא מעכלת ואומרת לעצמי שזו מישהי אחרת ושלא יכול להיות.

אחרי שעה אני מקבלת טלפון שזו באמת היא, ואני מתחילה לבכות ולבכות ולבכות.

 

מתחילים טלפונים, אנחנו בוכות אחת לשניה בטלפון.

אנשים מתחילים לכתוב סטטוסים של זיכרון בפייסבוק ואני מתחילה לעכל שזו באמת היא.

 

"נוי... זו אחות של מיכל.. היא.. נהרגה... בתאונת דרכים"

"לא יכול להיות, באמת, אולי היא הנערה שנפצעה, את בעצמך אמרת שההורים בבי"ח!!"

"לא, זו היא, בדוק..." ואנחנו שתינו בוכות.

 

ולא הייתי חברה של דנה.

אני חברה של אחותה. אנחנו לא החברות הכי טובות אבל היא מקסימה ואני אוהבת אותה מאוד!

ואני מכירה את המשפחה, ואני מכירה את דנה - תמיד מחייכת, קופצנית, עושה רעש ושטויות, תמיד שמחה. תמיד!

 

כואב לי הלב, נורא. ואני לא מצליחה להוציא את התמונה של דנה מהראש. ולא את של החברה שלי והמשפחה,

ואני חושבת על הלוויה ועל כמות בני הנוער שיגיעו, חברים ומכרים, וכולם יושבים ובוכים וזועקים לשמיים.

וזה יהיה נוראי.

 

ואני חושבת לעצמי איך לעזאזל אני מצליחה לעזור לחברה שלי, שהיתה אמורה לחגוג היום 18 ותשנא את היום הזה לנצח?? איך???

איך אני נמצאת שם בשבילה?

מה אני אומרת?

מה אני עושה?

איך ממשיכים מכאן?

לאן לעזאזל???

איך אפשר???

 

 

לזכרה של דנה, לזכרה של בלומה גל.

נזכור ולא נשכח.

יהי זכרן ברוך, אמן.

נכתב על ידי Gaia_E , 20/7/2010 09:24  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"לא רוצה כלום חוץ ממך..."


כשהייתי בכיתה ו' היה לי חבר חמישה חודשים. היינו ה-זוג של השכבה וזה היה משעשע מאוד.

בכיתה ח' התנשקתי בפעם הראשונה.

בכיתה ט' למדתי דברים חדשים.

ובכיתה י'א הבאתי בחור הביתה להורים.

 

גם בקשר הקודם שלי אמרתי שאני אוהבת.

גם בקשר הקודם שלי חשבתי שאני הבנאדם הכי מאושר עלי אדמות.

גם בקשר הקודם שלי לא יכלתי לחשוב עלינו בנפרד.

 

אבל במערכת יחסים הנוכחית

הוא זה שאמר שהוא אוהב, וזה קרה כל כך מהר ואני הייתי כל כך שמחה שזה הדדי.

(ולקח לי הרבה זמן להאמין שהוא באמת מתכוון לזה. נכווים פעם אחת ובפעם הבאה חושבים פעמיים, את יודעת איך זה)

הוא זה שאומר שהוא המאושר באדם, והוא גם מראה לי את זה.

הוא זה שכל היום חושב עליי.

אז איך אני יכולה לומר שזו לא האהבה הראשונה האמיתית שלי?

 

באף קשר קודם (ואני אומרת קשר ולא מערכת יחסים) לא הרגשתי פרפרים בכל פעם שהוא התקשר,

לא נהיה לי חם כשהוא נגע בי,

לא היה לי כואב, פיזית, כשלא התראינו הרבה זמן,

ולא היתה לי תחושה נעימה כזו באיזור החזה בכל פעם שחשבתי עליו ורק עליו, כמו עכשיו לדוגמא.

 

אני נמצאת במערכת יחסים עם בנאדם בוגר, מבין, מתחשב, בעל אופי זהב ויופי ששמור רק לי.

בנאדם שמתקשר ומסמס, שאומר שהוא אוהב ומתגעגע, שנותן לי את הספייס שלי אבל כשאנחנו ביחד אנחנו דבק.

הוא מביע את האהבה שלו, משקיע, לא מסכים שאני אפתח את הארנק (עדיין ולצערי).

הוא שמח בשמחות הקטנות שלי ומשתף אותי בקשיים שלו.

אני לא מסוגלת לדמיין אותי בלעדיו, לא מצליחה לתאר איך חייתי עד עכשיו שהוא לא לצידי.

הוא כמו נשימה: אני כבר לא חושבת עליו, הוא פשוט שם. במחשבה ובלב.

 

אני כל כך אוהבת אותך

וכל כך מעריכה אותך

זר לא יבין

נכתב על ידי Gaia_E , 18/7/2010 23:52  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בוּק למוֹש


בעירייה ניסו להרים כנס מתגייסים ראשון בעיר.

לא הצלחה מסחררת אבל העיקר שמוש בן ארי הופיע ושלא היו הרבה אנשים :-)

 



 

 






 

 

מיותר לציין שישנן זכויות יוצרים, כן? (C)

 

שבת שלום וסופ"ש נהדר לכולם!

3>

נכתב על ידי Gaia_E , 9/7/2010 14:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נפש יהודי


נתקלתי בקישור לפוסט בתפוז אנשים. הספיקה לי הכותרת 'אצבע אלוהים' והתמונה ליד בשביל להפעיל את הגלגלים בראש.

הבנתי ששחכתי את הדת היהודית. שניה לפני שמישהו משכים להורגי על הדרמטיות, נא לנשום ולשבת.

אני מתכוונת

ששכחתי שיש את הדת היהודית. אם זה בגלל שזה טריוויאלי בשבילי? אם זה בגלל שמזמן לא התכנסנו כל המשפחה יחד מסביב לשולחן וקראנו בהגדה\הדלקנו נרות\עשינו קידוש\בירכנו על מצות\נחנקנו מאוזני המן? (השאר את ה'מיותר')

 

אני מתרכזת באיסלאם שבכותרות, בין אם הטורקים שמתלהמים עלינו או האיראנים שמאיימים לכלותינו.

או באמריקאים (הנוצרים אני מאמינה) שיש להם כל כך הרבה מה להגיד על מה שקורה במדינה של העם היהודי.

 

דתות אחרות תופסות לי את המחשבה ולרגע (העזתי) שכחתי שאני יהודיה. לא דתיה אבל יהודיה.

מזמן, בערך משיעורי תושב"ע בכיתה י', לא קראתי דברי חכמים או התעמקתי בפסוק ושלא נאמר פרשת השבוע.

וזה מצחיק כי בזמן האחרון בכל פעם שהגעתי למעוז חפצי עם האוטו יצא לי לומר 'שמע ישראל' ככה 'מתחת לשפם' ויצא לי לצטט פסוק מפה ואימרה משם אבל זה לא נקרא 'להתעסק'.

 

אבל אולי כן התעסקתי עם הדת בכל מה שקשור לפרשת עמנואל והגזענות שגרמה לי לחוש בחילה וסלידה מהאנשים האלה שלא ככה רציתי שיראו יהודים בכלי התקשורת וכאב לי. וזהו. פה תמה התעסקותי עם עברי בתקופה האחרונה.

 

 

התעסקתי עם דתות אחרות והתרכזתי באחת שנראית לי מאיימת (אני מאמניה שיש לה את הקסם שלה אבל לא כשאני רואה מטורפים צמאי דם שמחכים לפגוע בי ובעמי, או אנשים שמבחינתי מעוותים את האמת אפילו מול עובדות. אבל זה לא העניין...) שפספסתי את היופי והעושר של הדת היהודית. אני, שכמו יגאל אלון מאמינה שעם שלא יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל, התעקשתי על ההיסטוריה הישראלית וזנחתי, לא פחות, את המורשת היהודית הדתית שלי, על אף היותי חילונית.

    הרגשה לא משהו אבל מצד שני אני לא חייבת ואולי אפילו לא צריכה להתעסק בזה כל יום, כל היום. 

 

נו, נותרו לי עוד חמש שעות בעבודה, נמצא איזו פרשת שבוע להתעמק בה או דברי חז"ל לחשוב עליהם...

נכתב על ידי Gaia_E , 6/7/2010 11:08  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כולי גלעד


אני כותבת מהבית הממוזג שלי. חזרתי מטקס הזדהות קצר עם המשפחה במרכז המסחרי בעיר.

מסתבר שהצעדה מתחילה רק בארבע, אז אני מנצלת את הזמן ואת סערת הרגשות וכותבת.

 

'אני לא משתמט!' זו הכתובת שזועקת החולצה שבחרתי ללבוש להיום לצעדה.

והצעדה, שיש שיטענו שלא מועילה ואף מזיקה לגלעד, ומרחיקה את השחרור שלו אלפי שנות אור ממנו, היא לא רק גלעד.

הצעדה הזו, כמו שבדיוק עכשיו כתבתי לידיד בפייסבוק היא צעדה על הערכים של עם ישראל בשנת 2010. של המבוגרים ששואלים 'לאן?' ו'עד מתי?', המבוגרים שעייפים כבר, ושל הנוער, הדור הבא, שלא מפסיק לשאול, שהוא השיריונר הבא על גבול לבנון או התצפיתנית בחמ''ל בגדוד שחף. והוא זה שעל כתפיו האחריות הקולקטיבית של 'עם ישראל ערבים זה לזה' והוא, סליחה, א-נ-ח-נ-ו הם המנהיגים והאזרחים של העתיד, שחביבי, הוא לא כל כך רחוק מאיתנו! ואם לא נראה שאכפת לנו, שיש ערכים שאנחנו נעמוד על הרגליים האחוריות שלנו ונגן עליהם - מה יגידו ההורים, הסבים שלנו שהקיזו דם יזע ודמעות בעבור האדמה הזאת? זה התור שלנו להראות שאכפת לנו, שעם ישראל יעמוד פה לנצח, ושהם לא התאמצו לחינם.

 

ובמילים האלה אני מתמצתת את סערת הרגשות שחולל בי טקס ההזדהות הקטן הזה.

בלראות את משפחת שליט באמת, ולא מאחורי עיתונים, טלויזיה ואתרי אינטרנט.

אני מצלמת את אביבה, ורואים עליה שהיא מותשת ועם זאת העיניים שלה מלאות בתקווה. ובשביל זה אני צועדת. בשביל לשמור את אביבה, את נועם, הדס ויואל טעונים עד שגלעד ייכנס בדלת ביתם במצפה הילה.

 

ואני מצלמת את יואל, ואני מצטמררת. כי חיצונית, הם כל כך דומים! ואני לא יודעת מה לחשוב, כי אני מסתכלת עליו ורואה את גלעד.

רואה אותו יושב על הכיסא, בשיא החום, וחושב. לא יודעת על מה או על מי. אבל הוא כאן. בישראל.

 



 

 

הכותרת של הפוסט היא 'כולי גלעד'. כי במלאות ארבע שנים לחטיפה, אני בחורה כמעט בת 18, שהספיקה להתחיל תיכון, לסיים תיכון, להוציא בגרות ולהתמיין לתפקיד מובחר בצבא, להתקבל לתפקיד קרבי אחר ולהחליט לצאת לשנת שירות.

אני, ביחד עם עשרות אלפי שמיניסטים ברחבי הארץ, אני גלעד. אני הלוחמת הבאה שתגן בגופה על המדינה, על גבולותיה, על משפחת שליט, על משפחתי שלי, על החברים, הסבים והילדים הקטנים שכולנו ביחד מהווים את עם ישראל.

וכשאתם קוראים את המשפט הזה תחשבו לרגע על עצמכם ורק על עצמכם. כי עכשיו תורכם, או שסיימתם את חובתכם בדיוק עכשיו או לפני עשור. זה לא משנה, כולנו גלעד שליט, כולנו רון ארד, כולנו גיא חבר ומג'די חלבי, כולנו זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. ואוי לנו אם נעיז לשכוח אותם.

 

 

'עם ישראל טוב ממנהיגיו', אמר אחד הבכירים בעירייה ואני כל כך מסכימה עם האמרה הזו.

'ושבו בנים אל גבולם'

 

ובנימה זו, אני הולכת להתארגן ויוצאת עם משפחת שליט לצעוד.

עידכון - 21:10

אני מעדכנת אחרי הצעדה. צעדתי עשרה קילומטרים ביחד עם משפחת שליט ועוד מאות אם לא אלפי ישראלים שאכפת להם.

החלטנו לצעוד בין הראשונים ושמרנו על זה לאורך כל הדרך. הצטרפנו לקריאות כאלה ואחרות של ילדים קטנים, נערים, נערות, זוגות צעירים, זוגות עם תינוקות, מבוגרים, נכים, אנשים בעלי צרכים מיוחדים. כולם היו אחד למען משפחה אחת. וזה מדהים.

 

צעדנו לאורך כביש ארבע. כמות האופנועים המשטרתיים היתה מדהימה. המשטרה מקבלת ממני ח''ח על הסדר שהיה בצעדה.

באמצע הדרך עצרנו לכחצי שעה של התרעננות. קיבלנו תפוחי עץ, אבטיח, מיצים ומים בשפע. ועל זה עוד ח''ח למארגנים, לבראשית שפינקה בתפוחים מרעננים ולפריגת שנתנו כמויות של קרטוני מיצים!

 

משפחת שליט התיישבה לידינו בספסל ונחה. נחה לרגע מהמירוץ המטורף הזה להחזרת גלעד הביתה. ואנחנו יושבים לידם ומנסים בכוח שלא להסתכל יותר מידי, לתת להם את הספייס שלהם (עד כמה שאפשר לומר ספייס על כמות האנשים שהיו ובכלל)

 

אני אסכם ואומר כל הכבוד. כל הכבוד למשפחה על הכוחות הנפשיים הבלתי נגמרים.

כל הכבוד לכל מי שהחליט לתת מזמנו למען משפחה אחת.

כל הכבוד למארגנים, למשטרה ולמשתתפים על סדר מופתי!

 

מחמם לי את הלב לראות את עם ישראל על כל מחלוקותיו וגווניו מאוחד. בכאלה רגעים אני גאה להיות חלק מהעם המיוחד הזה.

אני גאה להיות חלק ממדינה ייחודית שכזו, מצבא שכזה. אני מתמלאת בגאווה ואני יודעת, שאם רוצים, אפשר לשנות. לא סדרי עולם, אבל להזיז, להשפיע, להיות חלק ממשהו.

 

להיות פעיל למען מטרה מסוימת זו ההרגשה הכי טובה שיש.

וההשתתפות בצעדה הזו ממלאת אותי בכוחות לקראת שנת השירות.

 

וישובו בנים לגבולם, אמן!

נכתב על ידי Gaia_E , 1/7/2010 21:19  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,573

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGaia_E אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Gaia_E ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ