לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ברוכים הבאים כאן שגיא כהן, יליד הארץ המתגורר כיום בגרמניה ועוסק בכתיבה. פרסמתי עד כה שני ספרים: 'ילדה עם שמשיה' ו 'הבושמנים'. בלוג זה נפתח כמענה לכול אותם קטעי כתיבה שלי המבקשים במה נאותה ועין קוראת. קריאה מהנה

כינוי: 

בן: 41

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2012

על שום מה?


על שום מה אוכלים בפסח ביצה? על שום מה? היש יודע?

שאלתי ובדקתי. ומה מצאתי? שיש הטוענים לדעת. ספקולציות רבות באמתחתם. הינה כמה מהן. הבה נבחן אם מציעות הן איזושהי הגדה:

ספקולציה א': כידוע, כל מאכל מבושל מתרכך, ואילו הביצה עושה דווקא, וככול שמבשלים אותה יותר, ככה היא מתקשה. ומה זה מסמל? את השעבוד במצריים, כמובן. על שום שרוחם של בני-ישראל לא נפלה. לא אמרו נואש הם, ועשו כפי שעושה הביצה –דווקא, והתקשו. עד שבאו ואכלו אותם.

ספקולציה ב': נוהגים לאכול ביצים בערב פסח, כי הביצה מסמלת אבלות. כעת, תשאלו למה דווקא אבלות היא מסמלת? או איך? ובכן, הביצה עגולה, ואף מסוגלת להתגלגל. ממש כמו האבל, המתגלגל מאדם לאדם ואינו פוסח על אף אחד. אפילו לא בפסח. ובנוסף, אין לביצה פה, כשם שיושב האַבל דומם ואינו מרבה לדבר. מדהים, לא?! הדימוי לביצה ממש מתבקש. אני אמנם לא גסטרונום כזה גדול, אבל לדעתי גם תפוח-אדמה עונה על הדרישות. בכול אופן, הביצה היא סמל לאבלות. עכשיו תשאלו מה בין אבלות לערב פסח? ובכן, אבלות היא חורבן, ותמיד רצוי להזכיר ולזכור את החורבן (שכן בפסח נהגו לעלות לבית-המקדש), ואם לא את החורבן אז לפחות את השעבוד. ועל מנת להוכיח את ההשערה, טובלים את הביצה במי מלח, להזכיר את הדמעות בעיני אבותינו שעה שעמלו בפרך בניית פתאום ורעמסס. מה פתאום, אתם שואלים? כן, כן, פתאום ורעמסס. ואף את ים-סוף מזכירים מי המלח, ואת קריעתו הידועה. חתיכת קריעה זו הייתה.

ספקולציה ג': ההסבר הפשוט הוא, שבזמן העתיק התחילו כל סעודה במנת ביצים. אז למה לא בסדר פסח? למה מה קרה, הלילה הזה משהו נשתנה?

ובכן, עיניכם הרואות ומוחכם המתקשה להאמין, כי אכן אין אחדות ופשרה בין ההשערות השונות, ואפילו הבדיחה המפורסמת על מי ים-סוף המגיעים לבני-ישראל עד לביצים, אינה מהווה הסבר של ממש. אז מה נעשה? ובכן, שום דבר. לא כול עניין חייבים לבדוק לו בציציות עד שמוצאים בו שרץ: אוכלים ביצה בפסח כי ביצה זה טעים, וביצה במלח זה טעים יותר מביצה בלי. אך ראו איזה פלא? בעודי מתבונן באשתי מתכוננת לחג הפסחא עם הילדים, עלתה בי השערה אחרת לגמרי, אותה מעוניין אני לשטח בפניכם. אם-כן...

ספקולציה D: ידוע, כי בני-ישראל התפשטו בגולה. התפשטו והתפשטו, אך לא נותרו עירומים. התהלכו להם והתערבבו עם מה שהיה בסביבה. סיפרו קצת לזה, הקשיבו להוא, טעמו קצת מזה, קצת מההוא. אכלו ביצים ונשארו רעבים. ומה יצא מכול זה? שמנהגים מפה הועתקו לשם. ולא יד-המקרה היא, שבין המסורת היהודית והנוצרית יותר דמיון מאשר שוני, שלא רק נולדה האחת מן השנייה אלא שהשתיים חיו והתחככו זו בצד זו מאות בשנים, ומכאן שאין זה פלא כי מנהג כזה או אחר קפץ מפה לשם, החליף קידומת או שכפל את עצמו, ורק הכסיל שבכסילים יתעלם מן העובדה ש Fasching או 'קרנבל' נחוג בסביבות פורים, של"ג בעומר נחוג בסביבות Wahlpugrisnacht, שכריסטמס וחנוכה חלים סביב אותו חלון-זמן (זה חג של אורות וזה חג של אורות) ואף פסח ופסחא (Easter) מתרחשים - אללה איסטר! - באותה התקופה. ואם באותו חלון זמן ובאותו אזור מחייה, מדוע שלא ישפיעו זה על זה? מדוע שלא... מדוע שלא יאספו את כול הביצים אל אותה הסלסילה?

אה-כן, ביצים. אצלנו זו ביצה במי מלח, אצלם ביצה צבועה שמחביא, משום מה - ארנב!

אז אולי... האם ייתכן... האם יהודי-אירופה, עניים ומרודים וחסרי כול, מוכים ונשכחים בקור ובגשם, זרוקים כמו כלבים בשטטלים וברובעי-גטו– האפשר כי בערב פסח שכזה, כשהיד חסרה אך הלב רוצה והשולחן מתבקש להיות ערוך, ייתכן כי איזה יהודי שכזה (ואולי אפילו ילד) יצא לו בבוקר ערב-החג לשוטט ומצא, מי ישמע, ביצה! ביצת-הפתעה, צבעונית וסמויה, שנטמנה בכוונה-תחילה בשדה, בגינה, בשיח, כמנהג המקומיים בתקופה. ואולי הביא את המציאה בתמימות לב הביתה אל שולחן הסעודה? ואולי לקח את הביצה בכוונה? כך-או-כך, החל מנהג אכילת ביצים בסעודת החג. שהרי הביצים נגישות הן, גם אם מוסתרות וממתינות שישלפו אותן ממחבואן. וחוץ מזה, מה עוד יכולה משפחה יהודית מרודה לאכול בערב-חג מלבד לביצים וקרישת מרק? אך, כמובן, אין לצפות מהמקומיים שיבינו אל לב הנוכרי המתקיים בתוכם. מה עשו בתגובה, פושטקים אנטישמיים שכמוהם? הרי לא יעלה על הדעת לשתוק לגניבת ביצה, ואף אם גנב אותה כלב מורעב שכול סגנון חיים נורמאלי נשדד מפניו וכול סיכוי לעבודה הגונה נחסמה מבעוד מועד. וכך פגשה לה יום אחד הגברת גוי א' בגברת גוי ב' במועדון הגויים בעיר, והיא אומרת לה ככה: "תשמעי, היהודי המלוכלך מפינת הרחוב..? גנב לילד שלי את ביצת-הפסחא!" "לא נכון!" מזדעזעת גברת גוי ב', מניחה יד מבוהלת על זוג שדיים מועשר שומן-חזיר ומוסיפה שמן למדורה: "אומר לך מה: לא את ביצת-הפסחא גנב, כי אם את האוסטר-הַאזַה עצמו!" ומצטרפת להילולה הגברת גוי ג', שצוטטה לשיחה מן הצד: "יהודים לא גונבים מילדים – הם גונבים את הילדים! כן, כן! שמעו מה שאני אומרת: את הילדים הם גונבים, ואז טוחנים אותם, ואת הדם שלהם שותים!" ובבוקר שלאחר מגיעה השמועה כבר אל הקצב, ויומיים אחר-כך גם אל פקיד-העירייה, וכולם מסכימים: "בדיוק! הרי זה מה שהם עושים שם, בסעודת הכופרים שלהם: שותים דם ומברכים!" "לא רק מברכים," מוסיף החנווני מפינת השוק עוד באותו סוף-השבוע, "אלא ממלאים גם כוס-דם נוספת, מעמידים אותה במרכז השולחן ולא נוגעים, ואז פותחים את הדלת ומזמינים פנימה... את השטן!"

"כופרים!" מוחה הסנדלר. "עובדי-אללים!" קורא הנוטריון. "רוצחים!!!!!!" מזדעקת העיירה כולה. ולפני שמבינים מה קרה, מתלקחת אש בשדה קוצים, ומוציאים על כך הלכות והסדרים, וכבר קורא איזה ידוען לפוגרום הבא. וכך ממשיך הסיפור לעבור מפה לאוזן, וכמה מאות וגרסאות מאוחר יותר כבר מגייסים את העניין לטובת תעמולת הגזע.

והינה לכם, מה בין ביצה לעלילות-דם.

אבל האם זה מסביר מה בין ביצה לסדר-פסח? האם לא מוטב קודם לשאול, מאיפה כל זה מגיע בכלל? מאיפה הגיעה הביצה אל הנצרות? שכן הנצרות היא בִתה החורגת של היהדות.

חיפוש קצר באינטרנט עונה גם על זו השאלה. לא, אף בנצרות אין יודעים ואין מסכימים מהיכן הגיע המנהג. כפי האב כך הבן, גם בנצרות טוענים שמדובר בסימבוליזציה, שהביצה היא סימן להתחדשות. והתחדשות על שום מה? על שום שישו מת ונולד מחדש. יש המזכירים גם את חגיגות האביב ברומא, או את הנוצרים הראשונים במסופוטמיה, שנהגו לצבוע ביצה בצבע האדום, כדמו של ישו. מעניין כיצד רואה מסורת אחת באותו האובייקט התחדשות ואילו שכנתה אבל. אז איך יכולה ביצה להיות בו בזמן גם סמל להתחדשות וגם סמל לחורבן? יען והיא מעגל, של חיים ומוות, של סוף והתחלה. הואיל והאחד קשור בשני: זה תולדה של ההוא, וההוא סופו של זה. נולדת, בקעת לעולם, וכבר פתחת בצעדה האיטית אל עבר המוות. לא לחינם קוראים לזה בגרמנית Entbindung – ניתוק קֶשֶר. ובהתאם כך גם הסוף, המוות, הינו השער אל העולם הבא, החיים שמעבר. אם כן, אמור מעתה, הביצה אינה סמל לאבלות, הביצה גם אינה סמל להתחדשות - הביצה היא סמל לזה אף לזה. היא סמל למעגל החיים והמוות.

וכך, סגרנו מעגל אחד, נפתח בפנינו השני. ענינו על קושייה אחת, נולדה אחרת. שכן נובעת מכאן השאלה, מה קדם למה – הביצה או התרנגולת? ההולדה או המוות? סמל ההתחדשות או סמל האבלות? המנהג ביהדות או בנצרות? והאם כול זה בכלל חשוב? כי הרי מה שקובע הוא שיש מנהג, יש ביצה, ואפשר לאכול אותה. ובכן, התחלנו ולכן נסיים - הבה נענה על הקושיה האחרונה: על שום מה מחפשים אחר הפסח אפיקומן?

על שום מה? ובכן, לא על השום לבדו. חזרה לימי בית ראשון. מסתבר, שבתקופת הבית, נהגו עולי הרגל בגמר הסעודה לטעום טעימה מקורבן הפסח, ועל מנת שטעמו יוותר בפה והחיבה למצווה תגדל, לא המשיכו לטחון כחזירים ועצרו כאן את הבולמוס. מכאן הסתנן לו האפיקומן אל סדר פסח. שכאמור, רצוי לזכור ולהזכיר את החורבן. (ראה ערך 'על שום מה ביצה?'). אבל עניין אחד טרם הוכרע: מדוע מחביאים את האפיקומן? על שום מה ההחבאה? האם החביאו אותו גם אז, בימים הטובים של בית-ראשון?

על מנת לענות על כך, נשוב אל הביצה והגויים. שהרי זה פלא שבפלאים - גם אותה מחביאים! מאפסנים אותה בשדות, בגנים, על הדשא ובין השיחים, ואז שולחים את הילדים (כן, את הילדים! שייתפסו בידי כופרים!) לחפשם. ולא מסתפקים בהחבאה ובחיפוש, אלא מבטיחים מתנה למוצא, ולפעמים אף מחביאים את המתנה כבר עם הביצה עצמה. מזכיר לכם משהו? מזכיר לכם מנהג דומה?...

אז מה יצא מכול זה? יצא, שמביצים ועד עלילות דם, עוברים דרך אפיקומן, ובין מסורת אחת לשנייה, מתערבבת לה כול ההילולה, ומכולם יוצאת ההגדה הבאה:

מסורת! מסורת! צועקים היושבים על השמרים, שמור על המסורת! אבל לא נשאר ממנה כלום פרט לנסורת, אם שואלים קצת, ובודקים.  

 

 

 

נכתב על ידי , 15/4/2012 14:19   בקטגוריות רשמים מן הגולה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , האופטימיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשגיא כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שגיא כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ