תמיד פחדתי יותר מכאב פיזי מאשר מכאב נפשי. אף פעם לא חוויתי כאב פיזי בלתי נסבל, למזלי, אבל כן חוויתי כאב נפשי בלתי נסבל. 

ניסיתי לדמיין איך זה מרגיש להימחץ למוות, או להישרף, לכרות את היד של עצמך, ליפול מבניין, לעבור תאונת דרכים, להידרס, למצוא את עצמך עם מוט ברזל בתוך הגוף- כל הדברים האלו שקורים בסרטים, תוכניות טלויזיה וגם במציאות. אף פעם לא עברתי כזה דבר, אז לא עלה בדעתי שבעצם כשהגוף עובר טראומה או נכנס לשוק, העצבים מפסיקים לשדר את הכאב למוח, ובעצם לא מרגישים את הכאב. תמיד חשבתי שאם, לדוגמא, הייתי צריכה לכרות לעצמי את היד כמו בסרט 127 שעות, הייתי מתעלפת מרוב כאב. בעצם, הגוף שלי היה מתמלא באדרנלין ולא הייתי מרגישה כלום. גם אם הייתי נדרסת, הגוף שלי היה נכנס לשוק ולא הייתי מרגישה כלום. יש סוף לכמות הכאב הפיזי שהגוף מסוגל לקלוט. הכאב הפיזי הזה שהייתי מדמיינת, הוא לא באמת קיים. אנשים לא מסוגלים להרגיש כאב ברמות האלו. יש גבול לכאב הפיזי שבנאדם מרגיש, כמו שיש גבול לכאב הפיזי שבנאדם מסוגל לסבול.

השאלה היא- האם יש גבול גם לכאב הרגשי? עד לאן הכאב יכול לעלות עד שהמוח יפסיק להרגיש את הכאב? כמה צער אדם מסוגל להרגיש? אני מניחה שיש גבול לכאב הרגשי שאדם יכול לסבול, אבל לכאב עצמו- אין גבול. הכאב יכול להמשיך לעלות הרבה מעבר. אז מה קורה כשאדם מרגיש כזה כאב שהוא לא מסוגל לסבול יותר? איך אפשר? יכול להיות שאין לי סיבה לפחד מכאב פיזי, אלא מכאב רגשי? 

למה לנפש יש הכי פחות תרופות? למה היא מחלימה הכי לאט? למה אי אפשר למצוא תרופה שתרפה צער כל כך עמוק? למה אין משככי כאבים בשביל הדברים האלו? מה קורה כשאדם כבר לא מסוגל לסבול יותר את הכאב?

חשבתי שנגמרה התקופה שאין לי מה לעשות... אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב, ואני יכולה לעשות בו כל כך הרבה דברים, אבל אין לי חשק לשום דבר. אני יכולה לראות את הפרק הבא של האנטומיה של גריי, לראות סתם סרט נחמד, לשחק מאס אפקט, לקרוא ערכים בויקפדיה... כל הדברים האלו דיי נחמדים, אבל אני לא רוצה לעשות אותם. אני מרגישה קצת הקלה... שאין לי משהו דחוף שאני צריכה לעשות. אין לי את תחושת האשמה הזאת שתמיד נמצאת כאן. אני לא חושבת על שיעורי בית, על עבודות, על מבחנים, על דברים שאני צריכה להספיק... יש כמובן את שיעורי לשון- אני פשוט גרועה בלשון השנה. ויש גם את המבחן במתמטיקה בשבוע הבא... אבל לא כל כך אכפת לי כרגע. 

אתמול ישבתי במכונית למשך שעה וחצי וראיתי סרט באייפוד. הייתי צריכה לצאת מהבית למשך 3 שעות כי לא היה לי כוח להגיע לשיעור, ואם אמא הייתה מגלה היא הייתה רוצחת אותי. אז גם הייתי צריכה לקחת איתי את האוטו, כי באותו היום נסעתי איתו לבית ספר... אז בעצם נסעתי לשעתיים בבוקר, העברתי הרצאה, חזרתי הביתה, הלכתי לישון, נסעתי לתחנת דלק, מילאתי דלק ב100 שקלים, החנתי את האוטו בחניון ליד חומוסיה, ישבתי באוטו וראיתי את הסרט, יצאתי מהאוטו והלכתי לאכול חומוס בחומוסיה, חזרתי הביתה ו... אמא שלי אפילו לא חזרה. לפחות מילאתי דלק... נתנו לי את האוטו כל השבוע, ולראות את המיכל מתרוקן נותן לי תחושות אשם נוראיות. לקחתי כסף ממתנות יום הולדת או דמי חנוכה, אז זה קצת הקל על ההרגשה. היום היא נתנה לי את האוטו כי היא רצתה שאני אחזיר את איתי, שחזר מהצבא והיה צריך טרמפ מהתחנה המרכזית הביתה. הייתי בבית למשך חצי שעה וחזרתי לבית ספר, שם המורה לתופים צעק עלי. בבית הלכתי לישון קצת, נסעתי לקרמיקה, הכנתי שני כדים יפהפיים, ו... זהו בעצם. החתול שלי יושב מאחורי המסך של המחשב, ולפעמים זה נחמד סתם להסתכל עליו. 

הנה תמונה שלו, כדי שגם לכם יהיה נחמד סתם להסתכל עליו:

קצת התגעגעתי לבלוג. אולי כדאי לי לנסות לחזור?

פעם אהבתי לכתוב על דברים שעברתי או שקרו לי... עכשיו כבר אין לי חשק. אולי בגלל זה הפסקתי לכתוב?

יש לי דברים להגיד... דברים שבא לי לכתוב עליהם אבל שלא כל אחד היה מעוניין לקרוא. בשביל זה יש בלוג, נכון?

השתנו הרבה דברים. אני לא רוצה לפרט יותר מדי.

מה הייתה המחשבה האחרונה שלי? חשבתי על הכלבה החדשה של דודה שלי... שנראית כמו בובה. עכשיו אבא שלח לי תמונה של הכלבה יושבת במיטה שלה בין כל הצעצועים. בנאדם זר לא היה קולט שבין כל הבובות יש אחת שנושמת. 

אני רוצה לכתוב שתרמתי דם לפניי יומיים, אבל אם אני אכתוב את זה אז בעצם אני כותבת משהו שקרה לי- וכבר החלטתי שאני לא רוצה לעשות את זה. אני לא אומרת סתם שתרמתי דם- אלא מספרת בעצם שהתגברתי על פחד שהיה לי דיי הרבה שנים. ב2008 כתבתי בבלוג הזה על חיסון טטנוס שקיבלתי בבית ספר, ועל איך שבכיתי ופחדתי. אני חושבת שתרומת הדם הזאת הייתה בשבילי ההתגברות על הפחד מחיסונים וזריקות. לפניי זה הייתי בוכה לפניי כל חיסון, הייתי עושה הצגות ולא נותנת לאחות שתיגע בי. בתרומת דם שום דבר מזה לא קרה, שכבתי על המיטה ומיד נתתי את הזרוע שלי לפרמדיק. כמובן שפחדתי, אבל התעלמתי.

מה גרם לי להתנהג ככה דווקא בתרומת דם? זה דבר הרבה יותר מפחיד מחיסונים או בדיקות דם. חיסונים לוקחים שנייה, בדיקת דם טיפה יותר. תרומה זה 10 דקות. 10 דקות שבהן אני שוכבת על המיטה עם מחט בתוך היד, בזמן שהדם שלי נשאב ונשאב... אז למה דווקא בתרומת דם פתאום התגברתי על הפחד שלי? רק לפני כמה חודשים שהייתי צריכה לקבל חיסון, עשיתי הצגות של חצי שעה עד שהסכמתי שידקרו אותי.

יכול להיות שבגלל שבתרומת הדם- זו הייתה הפעם היחידה שהבחירה להכניס מחט לגוף שלי הייתה בידיים שלי. בפעמים הקודמות- לא הייתה לי ברירה, אז נתתי לעצמי לפחד. ידעתי שאם אני אתן לעצמי לפחד בתרומת הדם, אני בסוף לא אעשה אותה. אז לא פחדתי. לא חשבתי על זה. ידעתי שבכל רגע הייתי יכולה לקום וללכת, אבל לא רציתי. הייתי מצטערת אחר כך על ההזדמנות לתרום דם. כמובן שזו לא הייתה ההזדמנות היחידה... אבל מאיפה אני אשיג את האומץ לבוא שוב ולעשות הכל מההתחלה? למה שמחר אני אצליח ולא היום?

נראה לי שזהו. היה נחמד לכתוב. אולי אני אמשיך.