לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


החיים בעיר הגדולה, רב-תרבותית, רב-לשונית, תוססת לפעמים, קפואה בחורף ורטובה בקיץ. ילדים ומשפחה, אישה - ואיש, פסטיבלים, ארועים, פיסלי רחוב, חנויות, אנשים, תרבות וטבע.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

1/2018

זיכוך


פוסט מ-2000

תהליך של זיכוך - מחשבות מבולבלות

 

בעקבות הפוסט היפה של אמלש על שינוי, חשבתי שגם אני צריכה קצת לבחון את המצב

 

מאיפה זה התחיל ? מנקודת זמן אחת שבה חלחלה במוחי ההבנה.

הייתי בהריון אחרי שנים של ניסיונות וטיפולים, שמירת הריון ארוכה במיוחד וחשבתי לעצמי, איך בעצם אפשר לגדל ילדים בחמיצות שכזאת ? הרי זה נורא. הייתי כל כך חומצתית, שולפת, דוקרנית, למה בכלל מישהו סבל אותי ?

האם לקחתי דברים כמובן מאליו ? מה שהיה לי לא היה מספיק טוב, אף פעם לא יהיה טוב, ממילא אני דפוקה לגמרי, שום דבר לא יעזור שום דבר לא שווה.

הזרעים של השינוי היו שם כנראה תמיד, כבר יצאתי ממצבים עגומים מאד, וכמו ספינקס נבנתי מחדש - אבל התבנית ההרסנית תמיד חזרה על עצמה.

 

כמו קלישאה, ראיתי תוכנית טלויזיה שנקראה "סוד האושר הפנימי", פסיכולוגיה בגרוש וכל השטויות, אבל משהו קרה באותו הרגע שהייתי מוכנה ופתוחה לשמוע על דרכים לשינוי. היה פרק על "לואיז היי", אשה יפה וקורנת, מבוגרת, עם סיפו רחיים שכלל שינוי עצמי. היא שאלה את הקהל "מה הכי חשוב בחיים ?" - קהל אמריקאי, הגברים ישבו חבוקי ידיים לחלוטין ברור שנסחבו אל האירוע על ידי בנות זוגן, נשים בגילי שמחפשות שינוי ואחרים, רובם ספקנים. התשובות היו כמובן פולטקלי קורקט - אהבה, בריאות ואחר כך כסף וכ"ו. ואז היא אמרה משפט שהניע לי את הגלגל הראשון: "לא, הדבר הכי חשוב בחיים, היא הנשימה הבאה שלכם". "קחו אויר, נפחו את החזה ותסתכלו סביבכם" - אפשר היה לראות איך אנשים נפתחים, חיוך עולה על הפנים, הידיים נפתחות, הגוף נינוח. "הכל תלוי בכם, באיך תסתכלו על המציאות". ואז נפל לי האסימון (ברעש גדול) - מטומטמת ! את כל החיים את מבזבזת על חצי הכוס הריקה !. יותר מאורח כבר התחלתי ללמוד ולפתח דרכים חדשות להתמודדות עם החיים הלא פשוטים, ובהתחלה ייישמתי אותם רק עם הילדים ורק אחר כך עם האיש וכלפי עצמי, אחרי הרבה סבל הדדי.

 

השינוי היה איטי אך מהותי, קודם כל שאני אחראית לעצמי, ורק לעצמי ולא לאיך אחרים יתנהגו, או יגידו או לא יגידו והשינוי צריך לצמוח מבפנים. הבנתי שאי אפשר להניח הנחות ושאין דבר שהוא מובן מאליו.

יש לי רגעי מציאות כואבת כזו - אני נכנסת לאוטו, למושב הנהג וזורקת את התיק על האיש שתמיד שתק וקיבל את את זה והפעם החליט לזרוק בחזרה ולהגיד שנמאס לו. זה מכה אותי עמוק בפנים, שזה לא מובן מאליו שהוא שם, שזה מעליב נורא ואם הוא הי ה מתייחס אלי ככה מזמן הייתי בורחת. רגע אחר שאני עייפה בטירוף הואחד הילדים אומר משהו ואני מתפוצצת - מה הוא אשם, הו א לא מבין את ההקשר ומה פתאום אמא כועסת בכלל, והרי אני - על פחות מזה עזבתי את הבית בטריקת דלת.

הייתי מסוגרת, כעסנית, פריק קונטרול, מוטרפת ומטורללת אבל גם ידעתי לאהוב ולתת, יותר מדי, בלי להשאיר דבר לעצמי.

שהאיש הלך לישון במיטות אחרות, בזמן שאני בהריון ועם עוד שני ילדים היה לי ברור שצריך לבדוק לעומק מה קורה.

 בתפישת העולם שהיתה לי - זה מעשה שגורר אחריו סקילה ומוות ביסורים, אבל החלטתי ללמוד מזה על עצמי. מסיבות פרקטיות שלא קל לפרק משפחה, מסיבות אישיות שהמחשבה לחזור לשוק הבשר והיכולת לפתח מערכות יחסים גרועה במיוחד וגם מסיבות פשוטות יותר של אהבה. ידעתי גם שהוא לא טיפוס חרא, יש גברים כאלו שיבגדו, אבל זה לא היה המקרה. האינטואיציה שלי, שאף פעם לא שיקרה, אותתה לי שזו היה קריאה לעזרה- ממנו אלי וממני לעצמי. זו הייתה הזדמנות ללמוד מה היה חסר ביחסים שלנו, מה לא נתתי, שהרי לכל מטבע שני צדדים, ומה לעשות כדי לשפר את עצמי. ידעתי שכל המרקם המשפחתי תלוי רק בי ואם אני אהיה בסדר - כולם יהיו בסדר.

 

בדקתי את התגובות שלי, את התפרצויות הכעס, את חוסר שביעות הרצון, הקינאה, הסיוטים - והחלטתי להשאיר הכל מאחור.

היום התחיל במקום "צריך לקום" ב"כדאי לקום ליום חדש", הפסקתי להתרגז ולהעלב מכל שטות - ופשוט להעביר אותה. אנרגיות שליליות של הילדים או של האיש הייתי מסובבת והופכת למשהו חיובי (טוב אז התרגזת - מה עושים עם זה עכשיו") וזה עבד !.

המודעות היתה הדבר הכי גדול , לעצור ולחשוב על אפקט הפרפר - איך כל תנועת עפעף שלי מרעידה אצל הסובבים משהו.

 

היו ויש הרבה מהמורות בדרך, עברנו ועדיין עוברים תהליכים קשים - משייפים ובודקים, ועם ההתקדמות שלי - האיש נשאר מאחור בהרבה מאד דברים ועם השנים הסבלנות הולכת ופוחתת. הוא מקבל אותי כמו שאני ונותן לי הרבה חופש ותמיכה מצד אחד אבל חסר בהרבה מקומות אחרים - אלא שלמדתי שזה הוא, זה לא אני וגם אני צריכה להפסיק לשנות אותו או לצפות ממנו לדברים שהוא לא מסוגל, שגם אני צריכה לתמוך ולתת מהצד שלי וגם לו יש מצבי רוח ועצבונות וקשיים וההצלחה שלו אינה גורעת מההצלחה שלי וככה זה יהיה תמיד חוסר השיוויון הזה ביחסים - אני נושאת את הבית, את התחזוקה הרגשית, את התמיכה הנפשית, את האנרגיות לנוע קדימה והוא הרבה פעמים מספק את הדלק, שם הוא מרוכז ולכן זה גם עובד מצוין בשבילו. אני מתפזרת לכל הכיוונים, אוקטופוס כל יכול אבל מתקדמת לאט מאד, והוא חותר למטרה, מגיע פוגע וממשיך הלאה. בגלל זה אנחנו יכולים לעבוד יחד - אי מתוסכלת בגלל התקיעות שלי, אבל מסופקת מאד מהיכולת לעשות כמעט הכל, הוא לא רואה שום דבר חוץ מהמטרה, כועס על ההזדחלות שלי מאחור אבל גם רגוע מהעובדה שאני תמיד יהיה שם עם פיתרון כמעט להכל.

 

 לפני שנה סיימתי קורס שנתי מתוך ארבע, של ,מודעות עצמית", שנה אינטנסיבית - סדנאות של טיפול קבוצתי שיש לו כוח עצום - בשילוב של משחק ודימיון מודרך, הפשטה של הנפש והתבוננות פנימה, תוך כדי התבוננות באחרים ואיזו השפעה יש לנו עליהם ולהיפך. התהליך היה כל כך עוצמתי - שהסתיימה השנה פשוט התמוטטתי, חזרתי להשתבלל כי הייתי צריכה לעבד מחדש את כל החוויה הזו.

יש עוד הרבה לתקן בהתנהלות שלי, עדיין היכולת לי לנהל את עצמי והזמן משתרכת מאחור, הדימוי המקצועי שלי פגום, אבל אני מכילה הרבה אהבה, אני מקבלת הרבה אהבה וצריך להגיד תודה על מה שיש.

אני משתדלת לצפות מראש איך ההתנהלות שלי תשפיע על אחרים, למנוע מראש פיצוצים, לשים לב - להגיע בזמן לחברה שנעלבת (בכלל ממה יש להעלב?) אם לא מגיעים בזמן, לריחות שגורמים לאיש למג'ננה חסרת כל פרופורציה שהיתה פעם מפרקת את הבית לחודשים, למצבי הרוח של הילדה, לקריזות של הבוס. אני כמו פנטוממאי בקרקס שעוקב אחרי תנועות של אנשים אחרים. והיום - אם אני חזקה ומתפקדת, אנחנו כמו צוות מיומן במיוחד שיכול לעבור כל מכשול, אני מסוגלת להעביר את הילדים דרך כל קושי, לפתור מצבים קשים, אבל אני עדיין לא מסוגלת לשבת ולכתוב את המאמר שלי, להתחיל ולסיים משימה, תיקנתי את החוץ, עוד לא תיקנתי את הפנים. 

 

 

 

עייפתי, כתיבה כל כך מרוכזת היא כבר למעלה מכוחותי, אולי אמשיך מחר כי יש עוד כל כך הרבה להוציא

 

 

נכתב על ידי מטרופולין , 3/1/2018 02:49  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  מטרופולין

מין: נקבה

תמונה




2,951
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , 50 פלוס , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למטרופולין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מטרופולין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ