לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שחררו אותי מהכלוב!


מנסה להיזכר בפעם האחרונה שראיתי אור יום...

Avatarכינוי:  נולי בת-כרבולת

בת: 10

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2011

הם באים לקחת אותי...


היום בבוקר פשטו על הלול שלנו.
הציבו בחוץ מכונה ענקית שעושה המון רעש, וידעתי ששום דבר טוב לא ייצא מזה. מייד אחר כך נכנסו אנשים רעולי פנים (ברור, מי רוצה לנשום את האוויר של הלול?) והתחילו לפתוח את הכלובים. החלק האופטימי שבי כבר קיווה שהנה, סוף סוף באים לשחרר אותנ - אבל לחלק האופטימי שבי מעולם לא היה סיכוי במבחן המציאות.
האנשים התחילו לתפוס את התרנגולות ברגליים, ולקחו אותן משם כשהן הפוכות. הם תלו אותן על קרסים במכונה, והן צרחו והתפתלו ונפנפו בכנפיים, ואז הפסיקו בבת אחת. זה הוכיח את מה שבעצם ידעתי מההתחלה: הם באו להרוג אותנו. את כולנו.
 
חייתי שנתיים של חיים עלובים, במהלכם לא הספקתי לעשות שום דבר ממה שרציתי. כל חיי הייתי תקועה באותו כלוב קטן ומסריח, והדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים היה מחשבה אחת: הידיעה שזה לא מגיע לי (או לאף אחד אחר), שאיפשהו חייב להיות צדק בעולם, ושמתישהו אני אשתחרר מכאן ואתחיל לחיות את החיים האמיתיים שלי.
אבל בינתיים, הם הספיקו לרצוח כבר חצי מהתרנגולות. כולן היו בדיוק באותו מצב כמוני, לאף אחת מהן לא הגיע לחיות ולמות ככה. אני לא יודעת כמה זמן אני כבר מסתכלת על אחיותיי נרצחות במכות חשמל, בזו אחר זו, תלויות במהופך כמו נתחי בשר (הרי זה מה שאנחנו בסופו של דבר, לא?) אבל הזמן הזה נראה כמו נצח.
 
עוד מעט הם יגיעו גם אליי.
הם יפתחו את סורגי המתכת, יתפסו אותי ברגליים, יוציאו אותי החוצה, יתלו אותי על המכונה, והמכונה תחשמל אותי ותשים סוף להכול. זץ קטן וגמרנו. עכשיו ייפסקו הייסורים שלך, נולי, אולי זה אפילו לא יכאב, אומר החלק האופטימי שבי. מצד שני, לחלק האופטימי שבי מעולם לא היה סיכוי במבחן המציאות.
 
הייתי ממשיכה לכתוב ולכתוב את מה שעובר לי בראש, אבל מסתבר שהקלישאה לפיה כל חיי חולפים לנגד עיניי, נכונה. אני לא צריכה לכתוב שוב את הכול - מספיק שתקראו שוב את הבלוג מההתחלה עד הסוף ברצף, בקצב של פוסט לשנייה, שוב ושוב. ככה בערך נראה העולם שלי כרגע, דקות בודדות לפני הסוף. זה, יחד עם עוד מחשבה נוספת, שכתבתי כאן בעבר אבל מעולם לא האמנתי בה באמת: אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה לחיות!
 
כמובן, מה שאני רוצה לעולם לא יקרה, לפחות לא שאני אזכה לראות. מעכשיו, כלום לא תלוי בי יותר. אבל אם יש עוד חסד אחרון שניתן לעשות עמי, יש לי עוד בקשה אחרונה, שאני יכולה להביע רק כאן בלי שתיפול על אוזניים ערלות: תפיצו את הבלוג הזה, כמה שיותר. הוא הדבר היחיד שאני משאירה אחריי, וגם זה הרבה יותר ממה שכול תרנגולת ממוצעת זוכה לו.
אם כמה שיותר אנשים יראו את הבלוג הזה, הם אולי יבינו שאכילת ביצים גורמת רק לדברים רעים. גם אם אתם לא חושבים על זה כשאתם קונים את הביצה במכולת, אתם בכול זאת משלמים על חיים שלמים של אלימות, כליאה והזנחה, ואתם אלה שיכולים גם לא לשלם על כל זה. תוכלו גם להפסיק לאכול בשר וחלב, ולהפסיק בכלל את התמיכה שלכם בהתעללות בבעלי חיים - זו תעשייה, ובעלי החיים המנוצלים שם לא חיים טוב יותר ממני בתעשיית הביצים. אפילו אני לא הייתי מתחלפת איתם.
 
אז זה הסוף. סופו של הבלוג הזה הוא גם סוף החיים שלי. אני עדיין לא מאמינה שהמילים האלה באמת יוצאות ממני, אבל הן יוצאות בלי שאני רוצה בכלל.
איש במסכה מתקרב אליי, פותח את סורגי הכלוב ותופס אותי. אני נאבקת בו, ואני לא מאמינה שהדבר שאני הכי רוצה כרגע הוא להישאר בכלוב. אבל אין לי סיכוי, אף פעם לא היה לי. אל תשכחו להפיץ את הבלוג. אני מודה לכול אחד ואחד מכם שקראו עד לכאן, הייתם אי של שפיות בתוך ים של טירוף אנושי.

נכתב על ידי נולי בת-כרבולת , 10/2/2011 13:08  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנולי בת-כרבולת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נולי בת-כרבולת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ