לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I’m your woman


Avatarכינוי:  אָן

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2009

שתינו


יושבות בפינת החדר על ערימות עיתונים עוד מהשבוע שעבר. היא מסתכלת עליי במבט מיואש ועייף, כזה שאומר "נו, מה עכשיו, שוב אותו סיפור?" ואני כאילו מסננת ופוזלת באופן מלאכותי למדי לאיזה מוסף צבעוני. דקה של שתיקה קרה עוברת. היא מפסקת את רגליה החלקות בגסות, מוציאה מהכיס שלה סיגריה מעוכה, מדליקה אותה, מוציאה מהפה שורה מרשימה של עשן סמיך, ונאנחת. "שאני אלך?" אני שואלת בשקט, מפחדת להיות זו שתשבור את השתיקה הרועמת. היא צוחקת צחוק מאולף שגורר יחד איתו כמה שיעולים ומועכת את הסיגריה בעצבים. "את לא מבינה כלום, הא?" העיניים שלה נהיות אדומות וכדי לבלוע את הדמעות שמאיימות להתפרץ, היא קמה בהפגנתיות ומתחילה להתהלך בחדר, תוך כדי שהיא מעיפה בבעיטה את ערמות הספרים שלי ועל הדרך גם שוברת אגרטל שקניתי בשוק לא מזמן. אני מסתכלת עליה במבט ריק וקר ותוך שנייה הדמעות שניסתה לחנוק, זולגות כמו נהר במיטבו. היא נשכבת על הריצפה וצועקת "למה אני הורסת את הכול?"
"את סתם מגזימה," אני מנגבת לה את הדמעות עם האגודל ואוספת את שערה החלק למחצה. "האגרטל הזה גם ככה היה מכוער, אל תגידי שלא." אני מנסה להעלות חיוך על פניה ללא הצלחה.
היא יורה לעברי מבט רציני וקרני השמש שמציצות דרך החלון, נחות באופן מושלם ונינוח על עיניה החומות והגדולות. המראה המוכר מחזיר אותי כמה חודשים אחורה ומזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי אותה. בשונה משאר הבחורים שהסתובבו איתי באותו תקופה והזילו ריר רק מלתבונן בגוף הגבעולי שלה, אני התאהבתי בה בשנייה הראשונה כשראיתי את העיניים היפות והגדולות שלה. גם אז, קרני השמש מצאו את מקומן דווקא על שני עינייה. "למה את תמיד בורחת מהכול?" היא שואלת לפתע בטון רך ומיואש, ומחזירה אותי תוך מאית שנייה אל המציאות שנתחמת באותם רגעים ב-4 קירות צבועים סגול. "זה לא שאני בורחת... פשוט קשה לי." אני עונה לה, מרכינה את הראש ועוצמת את העיניים כדי לא להיתקל בשלה. היא מתקרבת אלי ומרימה את ראשי באיטיות. כשאני פוקחת את העיניים בלית ברירה, אני שמחה לגלות את הפנים המושלמות שלה, במרחק של כמעט-כלום ממני. כמה יפה היא... יפהיפיה אמיתית. העיניים הגדולות והמזמינות שלה, השפתיים האדומות, תווי הפנים הברורים והבוגרים... כול אלו נמצאים במרחק של כמעט-כלום ממני. כמעט-כלום. ואני קופאת. מה חדש, הרי? כפות הידיים הקטנות והעדינות שלה מתחילות לכסות את פניי. כמו כנפי פרפר, כך אצבעותיה מרפרפות על לחיי ומטפסות אט-אט אל המצח החשוף שלי. היא מסרקת עם האצבעות קבוצת שיער דלה שלי ומחייכת חיוך מנחם ושלו. יפהיפיה, כבר ציינתי? יפהיפיה קטנה ומתוקה שלי. שלי. אין זכר לדמעות ששטפו את עיניה עד לפני מספר שניות, למתח שהציף את החדר החנוק מעשן סיגריות ורגשות אשם, וגם לא לכעס שמילא את שתינו. מרוב מחשבות והתמסרות רגעית למגע המענג, אני פתאום שמה לב שהשפתיים שלה נחות על הקשוחות והיבשות שלי. אנחנו מתנשקות... לא נשיקה סוערת שמובילה לסקס סוער ולרגשות סוערים. אלא- נשיקה מתוקה, עדינה, אוהבת, נעימה, בטוחה. מעין אישור להמשיך, מעין אמירת "להתראות" לפחד ולחשש. מעין הסכם... ביני ובינה. מעין הבטחה של- כאן אני בטוחה.

 

 

 

נכתב על ידי אָן , 2/6/2009 18:36  
1593 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאָן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אָן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ