לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Horizons Fade Through my Eyes


Created to pretend we never die

Avatarכינוי:  Mumbling Truth

בת: 26

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2019

אנהדוניה


מתישהו במאי שמעתי את השיר הזה איזה 3 שעות ברצף עד 5 בבוקר ואני חושבת שבלילה הזה כיליתי את טיפות הרגש האחרונות שהיו לי בגוף. זו תחושה מוזרה לחיות בלי מצפן שהניע אותך כל החיים, לפעמים היא קן צרעות של חרדה, לפעמים היא סוג חדש של ייאוש תהומי ומרוקן ולפעמים היא פשוט בסדר כי גם התחושות הרעות מסוננות החוצה, כי ככה החיים מרגישים כנראה מעכשיו. מפחיד אותי להבין שאני מסתדרת, עד כמה דפוקה אני צריכה להיות כדי להמשיך אחרי שכל מה שהיה חשוב נלקח ממני. אני הכי שונאת את איך שהדבר הזה לקח ממני את המוזיקה. לשום דבר אין טעם יותר. הדיכאון שלי בלע את עצמו, כל כך הרבה שנים שהאמנתי שאני רואה את החיים רק באפור שהם הפכו לאפורים, כל כך הרבה שנים שהאמנתי אך ורק בייאוש שהוא כל מה שנשאר לי. ואני אפילו לא מקנאה בעצמי של לפני שנה, שבניגוד לתחושות האלה שהתעצמו עוד ועוד החליטה דווקא להילחם בקרבות אבודים מראש, שקיבלה על עצמה לאבד הכל אם זה מה שאומר להתאבד על כל טיפה. אני לא יכולה לקנא בה כי גם היא ידעה שאין דרך אחרת, וגם היום אני יודעת שלא היתה. הכל היה רק קבלות לזה שיש רק, רק ייאוש בעולם.

ככה זה מרגיש לאבד הכל?

כאילו נכחד כל זכר למשמעות? כאילו משהו בפנים הפסיק לעבוד? כאילו מישהו שיחק בלוח הבקרה ולאט לאט את מאבדת תקווה שהוא אי פעם יבוא ויחזיר דברים לתיקונם?

אף אחד לא שם לב שאני לא תקינה אבל אם מישהו היה מבין איך זה נראה בפנים הוא היה מרגיש שמשהו לא בסדר, יש אור אבל אין חום, איך אף אחד לא שם לב, אני מפחדת כל כך שמישהו ישים לב. איזה מין יצור את עכשיו?

אני מכריחה את עצמי ללכת שעות ברחובות ריקים כדי להניע מחשבות, גם כשהתחושה כל כך רעה, ראש מלא צללים וגעגוע, חנוק כל כך, לא צחנת מוות כמו פשוט ריח עדין וחד, מפלח, מבשר סוף באכזריות של נחיל זבובים קטנטנים. אי אפשר לחיות שם יותר. ובכל זאת אני מתדפקת על הדלתות מבחוץ מדי פעם, מנסה לחלץ משם משהו, טובעת בסיפורי קיצון על המוח האנושי והתסריטים ההזויים והכואבים ביותר שלחיים יש להציע. הכל כדי לגעת עוד קצת בחמלה שבי. "חמלה", חשבתי בתחילת הדרך, חמלה היא המצפן, תמיד היתה. בזכותה אני עדיין עם ידיים על ההגה והיא הדבר היחיד שנראה הגיוני לנהוג בו כדי לצאת מהדבר הזה בחיים. חמלה היא כל מה שחסר בעולם ומה שבלעדיו אנו מובלים בכל הדרכים לאבדון. היכולת להביט באדם אחר, לרצות לדעת מה הוא מרגיש כדי ללטף אותו איפה שכואב. חמלה היא לרצות מעומק השורשים שלך שלכל העץ יהיה טוב. "חמלה" זה אולי הקעקוע הראוי הראשון שהגיתי, או לפחות אולי הראשון שאעיז לחתום איתו חוזה לחיים. חמלה היא הכל. בסוף אותה דרך עמדתי בצומת לפני הבית מול רמזור אדום ב-5 בבוקר ובכיתי. הצטמררתי. לא יודעת אפילו ממה. הרגשתי חמלה.

אולי הלילה ההוא עם השיר הזה היה טקס אשכבה, אולי אף לילה לא ירגיש כמוהו שוב. היו כמותו, אבל אני לא חושבת שאי פעם חיבקתי כל כך חזק את החמלה הזאת. זה הרגיש כמו להתרסק על צוקים זוהרים בגלים קטיפתיים, וזה כאב, כאב כל כך עמוק, כאב מעומק השורשים. העיניים שלי חיפשו בדמעות אור שיחזיר את אותו ניצוץ שהן משלחות אל השמיים. הכל נצץ, אבל דבר לא החזיר אור. כל התכשיטים טבעו ואני טובעת בים של אחיזות עיניים ולב, של תעתועים יפהפיים ומזוייפים. אולי נפרדתי באותו לילה מהחלק הראשון (חשבתי שנגמר מזמן), שלחתי את גופתה של התקווה עטופה בתכריחי דגלים לבנים לקבורה ימית. עכשיו כבר לא יהיו כמותו יותר, רק ניצוצות מזויפים ודמעות לא מוסברות בצמתים ריקות. געגוע, ייאוש וריח מבשר סוף לבקרים. חורבות צחיחות ויפהפיות. אולי באותו לילה נפרדתי מהחיים.

 

https://youtu.be/dTtdtKfmBhQ

 

נכתב על ידי Mumbling Truth , 3/10/2019 06:13  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-3/10/2019 08:30
 





18,355
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMumbling Truth אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Mumbling Truth ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ