לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הבלוג של דני סגל

כינוי:  ספוילר

גיל: 41



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

7/2010

יעד סופי 4


"יעד סופי" הראשון זכור לי כסרט כייפי מאוד. בעיקר זכורה לי לטובה חוויית היציאה מבית הקולנוע, והחשש המחודש שהתלווה למבט שלי על העולם. הסרט

מייצר את התחושה שהמוות מחכה ממש מעבר לפינה ואין לדעת מהיכן הוא יצוץ או מתי. הסכנות הן אינסופיות. הסרט השני בסדרה כבר היה הפקה קצת פחות איכותית וחווייה קצת פחות אינטנסיבית, אבל מצד שני הוא היה מצחיק יותר, מדמם יותר, והיתה בו תאונת הדרכים ההיסטרית ביותר שנראתה על המסך. עדיין בידור טוב. הסרט השלישי כבר היה חיקוי עלוב למדי של שני הראשונים, ואתמול ראיתי את הרביעי, ששמו באנגלית זהה לשם הסרט הראשון בתוספת המילה THE, שהיה גרוע אפילו יותר.



לכאורה קשה להבין מה יכול להיות גרוע בסרט עם נוסחה כל כך מנצחת. כזכור בכל הסרטים יש גיבור שרואה בעיני רוחו תאונה עתידית, משנה את תוכניותיו על מנת שהוא עצמו וקומץ חברים ימנעו ממנה, ומופתע לגלות שלא כל כך קל להתחמק מהגורל שהמוות מתכנן כשכל הניצולים מתחילים למות בתאונות משונות. כל מה שצריך כדי שהסרט יעבוד  זה להנדס כמה מיתות מורכבות ולהציג אותן לראווה. אז למה זה לא עובד כבר שני סרטים?


יש משהו ממכר במה שהסדרה הזו מציעה, וקשה לסרב להשקיע בה את הזמן כשסרט חדש יוצא. עובדה שטרחתי לראות את הרביעי אחרי שלא אהבתי את השלישי. אבל נדמה כאילו דווקא בגלל שזה כל כך פשוט, רעיון מעולה שאין כל דרך לא לעשות טוב, היוצרים שעומדים מאחורי הסרטים מתעצלים קצת.


אף אחד לא מצפה מאף אחד פה לדרמה, מתח, משחק טוב או התפתחות עלילתית, אבל יש ציפיה ליצירתיות ומקוריות, ואין כלום משניהם בשני הסרטים האחרונים. במקום זה סצנות המוות הופכות מוגזמות יותר וריאליסטיות פחות. אני באופן אישי הרבה יותר נהנה מרצפי צירופי מקרים שיכולים לקרות במציאות, ופשוט מאוד לא סביר שהם יקרו בסמיכות אחד לשני, מאשר מתוצאה מגעילה יותר בסופו של התהליך.


מה עם קצת מחלות שמועברות בצורות מעניינות? מה עם תאונות ביתיות? מה עם מוות פתאומי בחדר השני בזמן שההצלה נמצאת במרחק סנטימטרים בלבד? סצנת המוות החביבה עלי בסדרה היתה הסצנה הזו בסרט הראשון בה אחד הגיבורים מחליק באמבטיה ונחנק על ידי חבל הכביסה. הפשטות של המוות הזה, והתחושה שהוא יכול לקרות לכל אחד, היא התחושה שאני מחפש בסרט הזה. ובמקום זה אני מקבל בחור שנשאב לתוך צינור הניקוז של הבריכה. זה לא מייצר תחושת מציאות ובהתאם זה לא ממש מפחיד. לא היה רגע אחד בסרט בו הרגשתי את הצמרמורות שהסרט הראשון יצר, וכשסיימתי לראות אותו אפילו לא הסתכלתי פעם אחת נוספת ימינה ושמאלה לפני שחציתי את הכביש.


יש בסרט הזה בכל זאת כמה רגעים חביבים. כמו הרגע המצחיק בו השרוך של הגיבורה נתקע במדרגות הנעות. הפניקה הרגעית אותה היא חווה עד שהשרוך נקרע מוכרת לכולנו מהילדות. ועוד נקודת אור בסרט הן כותרות הפתיחה האולטרה מגניבות, והמוזיקה המעולה, שממש מזכירה את מוזיקת הפתיחה של באפי, שמלוות אותן. אבל בסופו של יום זה הסיקוול החלש בסדרה. נקווה שהבא יהיה יותר טוב, כי אני פשוט יודע שלא יהיו לי הכוחות הנפשיים הנדרשים על מנת לא לראות אותו כשהוא יצא. 
















נכתב על ידי ספוילר , 21/7/2010 11:23   בקטגוריות אימה, ביקורות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Halloween 5: The Revenge of Michael Myers


תחושה של בדידות משונה השתלטה עלי כשהתיישבתי לראות  את "הלווין 5". אם הסרט הראשון בסדרה הוא סוג של בית, אז אני נמצא רחוק ממנו, במרחבים הפתוחים. הכל יכול לקרות בהמשכונים מרוחקים ונידחים כל כך. לערכים המקודשים שנוצרו בסרטים הראשונים כבר אין כל משמעות, ודמויותיהם האהובות של מיקל מאיירס ודוקטור לומיס נתונות לחסדיהם של יוצרים זרים ולא מוכרים.  מה צפוי להם? ומה צפוי לי?




כבר בפתיחה של הסרט הבנתי ששום דבר טוב לא עומד לקרות כאן. מיקל, כך מסתבר, שרד את סיומו של הסרט הקודם, ומצא מחסה אצל אדם משונה, שללא כל סיבה נראית לעין עוזר לו, מטפל בו, ומספק לו מקום מגורים למשך שנה שלמה. כל הסיקוונס הזה חולף על המסך כאילו הוא מובן מאליו, למרות שבעצם הוא מגושם ומשונה. קשה שלא להיזכר בסרט "כלתו של פרנקנשטיין", בו המפלצת מצאה מחסה גם היא אצל זקן מוזר, ולהתרעם על חוסר הייחודיות. הסרט מתחיל כמו אגדת ילדים יותר מאשר כמו סלאשר, וזה ממש לא מפחיד.  


שנה מאוחר יותר, שוב פעם הלווין, ומיקל הורג את המארח שלו מבלי להניד עפעף (לא שהוא נוהג להיות סנטימנטלי מדי לגבי הקורבנות האחרים שלו), וממשיך במסע החיפושים שלו אחר אחייניתו המעצבנת מהסרט הקודם, ג'יימי. ג'יימי עצמה, בת תשע הפעם, שהטראומה של סיום הסרט הקודם, בו היא ניסתה להרוג את אמה החורגת, גרמה לה לאילמות ולמצב נפשי מעורער, חווה סוג של קשר טלפאתי עם דוד מיקל, וחוטפת התקף חרדה  קשה כשהיא מבינה שהוא חוזר. דוקטור לומיס, עדיין דונלד פלזנס, שהפך לנוכחות קבועה בהדונוויל כך מסתבר, מבין מהר מאוד מה קורה, ומתחיל בסדרת נבואות הזעם הסטנדרטיות שלו שמלחיצות את כולם.


במהלך הסרט כולו מודגש הקשר המיסטי חסר ההגיון והבלתי מוסבר בין ג'יימי למיקל. בכל פעם שזה קורה ג'יימי מתחילה לפרכס ולרעוד. וכאילו שלבהות בילדה מסכנה וחמודה שסובלת זה לא מספיק מעצבן, בסרט הפעם נוסף לג'יימי גם ילד חבר מגמגם וחמוד. ילדים אני עוד אכשהו יכול לסבול אבל ילדים מסכנים עם בעיום תקשורת זה קצת מוגזם.  בסוף הסרט הקודם התעוררה תקווה שג'יימי תהפוך לרוצחת בעצמה, ושמיקל וג'יימי ישתפו פעולה, טוויסט שהיה יכול בהחלט להצדיק סיקוול נוסף, אבל באופן מאכזב ומתסכל שום דבר מהדברים הללו לא קורה.


הקורבן הראשון, אם לא מחשיבים את האדם המשונה מתחילת הסרט, הוא רייצ'ל, הבלונדה החמודה, שהיתה הפיינל גירל בסרט הקודם. מיקל דוקר אותה בצוואר בעזרת מספריים אחרי שהיא מסתובבת בתחתונים ברחבי הבית כמה דקות ומחפשת אותו. מי שמחליפה אותה בתור הגיבורה היא נערה מעצבנת במיוחד בשם טינה, שמעוצבת כסוג של פריקית שלקוחה הישר מסיוטי האייטיז הכי גרועים שלכם. ולא, זה לא מגניב בכלל. המשחק הגרוע שלה והדיאלוגים הגרועים אפילו יותר אותם היא נאלצת לדקלם גורמים לצופה להתפלל שמיקל ימהר, ויפתור אותנו מהעצבים והמבוכה.


אפילו לומיס, שהיה נקודת אור בסרט הקודם, מתנהג הפעם  כמו מוכה הלם קרב נרגן ולא שפוי, ונראה כאילו לא מתחשק לו בכלל לשחק בסרט הזה. בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שמה שמיקל רוצה זה לחזור לביתו, ומחליט להשתמש בג'יימי בפיתיון על מנת ללכוד את הפציינט לשעבר. הבית של מיקל הוא כמובן בית אחר לגמרי מזה אותו אנחנו מכירים ואוהבים מהסרט הראשון, אבל בשלב הזה של הסרט הציפיות של הצופה כל כך נמוכות עד כי זה אפילו לא ממש מתסכל.



לאחר טבח משמים למדי בכמה טינייג'רים חפים מפשע, שכולל שיפוד של זוג על קילשון בעודם עסוקים באקט מיני, ומרדף בשדות אחר ג'יימי ואחרי הילד המעצבן והמגמגם שנדבק אליה, מיקל אכן מתחיל להתקדם לכיוון הבית שלו, ואנחת רווחה נשמעת כשהסרט מתחיל להתקרב לסיומו. ג'יימי ומיקל נפגשים בסופו של דבר בסצנה משונה בה היא קוראת לו דוד בוגימן(!) והוא מוריד את המסכה ומזיל דמעה(!!), ובסופו של דבר לומיס לוכד אותו ברשת שנופלת מהתקרה (!!!).


למה ג'יימי מתחילה לדבר פתאום באמצע הסרט? לא ברור. למה כשרואים את הפנים של מיקל אז הן לא מעוותות? לא ברור. למה המסכה של מיקל נראית כאילו היא עומדת ליפול כל שניה? לא ברור. מי הוא לעזאזל הטיפוס עם המגפיים ומעיל הגשם שמסתובב בפריים כל הסרט ובסופו של דבר משחרר  את מיקל מהכלא? לא ברור.  מה הסיכוי שהלווין  6 יהיה טוב יותר? שואף לאפס.


אבל למרות אינספור המגרעות של של הסרט, יש בו בכל זאת שתי סצנות שעובדות לא רע. האחת היא סצנה בה מיקל מוריד את המסכה ומחליף אותה במסכה אחרת. טינה, שנכנסת אתו למכונית, בטוחה שהוא החבר שלה ואפילו נותנת לו נשיקה קטנה מבלי לדעת שהוא רוצח פסיכופאט. השניה היא סצנה בה ג'יימי תקועה בתוך צינור איוורור ומיקל מנסה לדקור אותה מבחוץ. אבל גם שתי נקודות האור הללו ממש, אבל ממש, לא מצדיקות צפיה בסרט המכעיס הזה.

נכתב על ידי ספוילר , 19/7/2010 11:53   בקטגוריות אימה, ביקורות, סלאשר  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Stuck




מלבד צפיה מיתולוגית בקלטת VHS של "ריאנימייטור" שלקחתי מהאוזן אי שם בשנות נעורי, וצפיה בסרט "מותק הילדים התכווצו",

ההיכרות שלי עם הבמאי סטיוארט גורדון היתה מינימלית, אבל אחרי שראיתי את הסרט "תקוע" (2007) אתמול בערב אני מתחיל ממש להצטער על כך. רשימת הסרטים עליהם הוא חתום נשמעת כמו מרתון סרטים בגן עדן, שמיועד לאנשים שהטעם שלהם בבירור לא יאפשר להם להגיע לשם.



"תקוע" מספר על מובטל מדופרס (סטיבן ריאה) בשם טום, שנדרס על ידי צעירה מסוממת בשם ברנדי (מינה סוברי), ומוצא עצמו תקוע בשמשה הקדמית שלה מבלי יכולת להיחלץ. למרבה הפתעתו של הדרוס מחליטה ברנדי להשאיר אותו לדמם למוות בגראז' ביתה בעוד היא עצמה עסוקה במין, עבודה, ושאר טרדות היומיום. כשמנסה טום המסכן להחלץ ממצבו העגום מחליטה ברנדי לטפל בבעיה בצורה אקטיבית יותר, ומגייסת את בן זוגה העבריין כהה העור למשימה בעוד הקורבן עושה כמיטב יכולתו להתחמק מהגורל האכזר שהם מכינים לו.


יש סרטים שכל דבר שקשור אליהם מגניב ו "תקוע" הוא ללא ספק אחד מהם. השם של הסרט, הרעיון שעליו הוא מבוסס והכרזה המעולה שנראית כמו עמוד ראשון בעיתון, משמשים כפורפליי מדהים שלגמרי גורם לצופה להישבע שהוא עומד לראות את הסרט ויהי מה. אבל זו רק ההתחלה. כשכפתור הפליי נלחץ זה רק הולך ונהייה מגניב יותר. 


מוזיקת היפהופ על רקע תמונות בהילוך איטי של זקנים בבית אבות סיעודי משמשת כאקורד הפתיחה לאקספוזיציה איטית ומפתיעה שנראית יותר כמו סרט של קן לואץ' מאשר כמו מותחן אימה מדמם. ברנדי, כך מסתבר, היא מטפלת סיעודית מצטיינת, והסרט בונה בזריזות מערכת יחסים משעשעת בינה לבין הבוסית המניפולטיבית שלה. גורדון מנצל את המנדט שהז'אנר נותן לו לחשיפת אימג'ים קיצוניים על מנת לחקור את האספקטים המסריחים יותר בעבודתה של ברנדי, כמו הטוסיק המקומט של אחד הפציינטים שלה.



במקביל עובר גיבור הסרט השני, טום, יום גרוע במיוחד, בו הוא משלים סופית את הטרנספורמציה ממובטל סטנדרטי לחסר בית פרופר, ואפילו משיג עגלת קניות תואמת. שתי הדמויות, ברנדי וטום, נמצאים על מסלול התנגשות מבלי להיות מודעים לכך, וגורדון לוקח את הזמן על מנת שנלמד להכיר אותם, ועושה את זה מעולה. העולם אותו משרטט גורדון, עולם של בוסים דכאניים, כמו זו שמנצלת את ברנדי, ופקידים חסרי לב, כמו אלו שמסרבים לעזור לטום, הוא הרקע המתאים לעלילה העוסקת ברשעות חסרת סיבה.


כשהסרט מגיע לנקודת ההתנגשות, ומתחיל סיפור נסיונות ההיחלצות של שני הגיבורים מהסיטואציה הבעייתית, מתברר שברנדי היא כלבה חסרת לב, וטום המסכן פשוט לא מאמין שזה קורה לו. קשה לו להאמין שמי שנראית כמו נערה לחלוטין לא מזיקה יכולה לנהוג בצורה כל כך אלימה ואדישה.



מינה סוברי היא ליהוק מעולה מכיוון שטייפ קאסט הצעירה חסרת המוסר דבק בה עוד מימי אמריקן ביוטי. עכשיו, ללא הרעננות

הטינייג'רית שהיתה לה אז, היא נראית קצת מפלצתית. קל להאמין שהיא מספיק טיפשה ואגואיסטית על מנת להעדיף לראות גבר זר מת ביסורים מלסכן את עתידה. ככל שהסרט מתקדם הפעולות שלה הופכות קיצוניות יותר, עד שהיא הופכת לנבל של ממש. (ספוילרים) בסופו של דבר, כשברנדי נשרפת למוות וצורחת בייסורים בסגנון "רבקה", הצופה מרוצה עד הגג.   


הציפיה מסרט שעוסק באדם שתקוע בשמשה קדמית הוא למועקה פיזית שלא מרפה ולדם וגועל נפש למכביר. באופן מפתיע הסרט נטול רגעים מעוררי בחילה כמעט לחלוטין, אבל רגעי האלימות הגראפית שכן קיימים בו מדויקים ואפקטיביים. הם מכילים בדיוק את השילוב הנכון של כאב ההזדהות עם ההומור שמנטרל אותו.


בסופו של דבר מדובר בסרט מעולה שנותן הרבה יותר ממה שציפיתי שהוא יתן, וציפיתי ללא מעט. משחק מעולה, כתיבה מעולה, הומור שחור, גיבור אמיתי, נבל אמיתי. ומסתבר שהוא גם מבוסס על סיפור אמיתי. רק שבמציאות הרעים ניצחו. מצד אחד זה הופך אותו ליותר קיצוני. מצד שני, זה קצת מקטין את הסיכויים לסיקוול, וחבל.









נכתב על ידי ספוילר , 16/7/2010 11:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Session 9


הסרט "סשן תשע" מתחיל בשוט הפוך. במרכזו של חדר גדול ואפלולי ניתן לראות כיסא גלגלים בודד, אבל בגלל שהשוט הפוך זה נראה כאילו הכיסא משתלשל מהתקרה כמו מנורה. אף אחד לא יושב על הכיסא הזה, אבל ברור שמישהו ישב עליו פעם, וברור שמי שישב עליו משמעותי לסיפור. כבר מהשוט הראשון "סשן תשע" מדגים שהוא סרט אימה שעושה דברים קצת אחרת, אם לא לומר הפוך, מסרטי אימה סטנדרטיים.




בהמשך הסרט מסתבר שכיסא הגלגלים נמצא במרתפו של בית משוגעים נטוש, וגיבורי הסרט, צוות פינוי חומרים מזהמים שמפנה את האסבסט מהבניין, נתקלים בו במקרה בשיטוטים שלהם בלוקיישן המצמרר הזה. בהופעותיו הבאות הכיסא מופיע ישר לגמרי, אבל הזיכרון של השוט הראשון קיים כל הזמן במוחו של הצופה, ומזהיר אותו על ידי צמרמורת מגעילה שמשהו מאוד לא בסדר עם הכיסא הזה.


 למרות שהבניין הענקי של בית המשוגעים, על שלל המסדרונות האינסופיים שלו, התאים הריקים והציוד המדעי המפוקפק, נראה כמו זירה אידיאלית לשלל הקפצות והפחדות, הבמאי בראד אנדרסון ("טרנס סיביר") מעדיף לבנות את המתח לאט. הסרט לא מנסה לבדר ולשעשע, למרות שבדרכו האפלולית הוא עושה את שניהם. "סשן תשע" הוא סרט שלוקח את עצמו ברצינות תהומית, ומנסה להגיד משהו על הצדדים האפלים של החווייה האנושית. למעשה ניתן לומר שהוא סרט אימה נוארי.


בהתאם לשאיפות הגבוהות, הופעות המשחק ועיצוב הדמויות בסרט מעולים. כל אחד מהפועלים הוא דמות מוגדרת עם אופי ובעיות, וקיימת גם דרמה של ממש ביחסים ביניהם. הבוס, גיבור הסרט, מתמודד עם חרטה על שהיכה את אשתו. שניים מהעובדים שלו רבים על אותה בחורה. עובד נוסף מנסה להתגבר על פחד מחושך. והמבנה הזדוני עצמו, שאירועי העבר האלימים שקרו בו נחשפים בהדרגה, משמש כקטליזטור לאלימות, שלא מאחרת להתפרץ.



השם "סשן תשע" מתייחס להקלטות של טיפולים בפציינטית בעלת פיצול אישיות שנחשפות על ידי אחד העובדים. במהלך הסרט מתלווה לפס הקול מדי פעם הדיאלוג  המוקלט בין המטפל לבין המטופלת שהזהויות שלה מתחלפות מדי פעם. הציפיה היא למה שיחשף בהקלטה מספר תשע, בה תתגלה האישיות האחרונה והמסוכנת יותר.


אחת הבעיות בסרט היא שהקשר בין הסיפור של הפועלים לבין הסיפור של הפציינטית לא לחלוטין מוגדר. קיימת רמיזה לכך שסיימון, האישיות האלימה של הפציינטית הסכיזופרנית מהעבר, הוא סוג של רשע שקיים עמוק בתוכנו, ומשתלט גם על אחד מהגיבורים בשלבים שונים בסרט, אבל מכיוון שמדובר בזהות מפוצלת, ולא ברוח רפאים או דמון, זה קצת לא הגיוני.


אנדרסון מנסה להפוך את הסרט כולו למשל לגבי דחפים אלימים באופן כללי, אבל קצת קשה לחמוק מהמחשבה שהוא פשוט לא הצליח לחשוב על דרך מקורית יותר לחבר בין שני החלקים של הסרט. האוירה המצמררת של הסרט ושל הלוקיישן אמנם עובדת מעולה, ואין ספק שמדובר בחוויית צפיה מורטת עצבים וקודרת, אבל התחושה בסופו של הסרט היא שלמרות הבימוי המעולה, התסריט לא לגמרי מספק.









נכתב על ידי ספוילר , 13/7/2010 14:32   בקטגוריות אימה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Cannibal Hollocoust 1980



קאניבל הולוקוסט, סרטו של רוגרו דאודטו משנת 1980 הוא כנראה סרט האימה המושמץ ביותר בהיסטוריה. הסיבה לכך אינה קשורה לאיכויות של הסרט

 עצמו, אלא לעובדה ששולבו בו סצנות ארכיון של הוצאות להורג, כמו גם סצנות אמיתיות לחלוטין בהן חיות נהרגות מול המצלמה. הסרט עמד במרכזה של שערוריה של ממש באיטליה לאחר שדאודטו הואשם ברצח, והבמאי נאלץ להופיע בתוכנית אירוח איטלקית מלווה בשחקני הסרט על מנת להוכיח כי הם בחיים, וכי הם לא נרצחו מול המצלמה.



כשצפיתי בקאניבל הולוקוסט לא מזמן הופתעתי לגלות שהוא מצדיק את המוניטין שלו כסרט מזעזע. השחקנים אמנם גרועים למדי, אבל צילומי הלוקיישן באמזונס מדהימים, והקאניבלים עצמם נראים לגמרי לא רע. הסרט הוא כמו שילוב של סרט של וורנר הרצוג עם סרט של ג'ון ווטרס. מצד אחד יש בו את ההתרסה של ווטרס, את המחויבות האמיתית לגועל, אלימות, רוע, ואת הרצון לעורר בחילה בכל מחיר, מצד שני יש בסרט את התחושה של מקום אקזוטי בו שולטים עדיין דחפים קמאיים, תחושה אותה ניתן למצוא גם בסרטים כמו "אגירה זעם האל" או "פיצגרלדו" של הרצוג.



ניתן להניח כי חלק מהאפקט המזעזע של הסרט נגרם גם על ידי העובדה שמדובר במוקיומנטרי, ז'אנר שגם כשהוא נעשה בצורה גרועה ולא מקצועית עדיין נראה ריאליסטי יותר מסרטים רגילים בדרך כלל. הסרט עוסק למעשה במסע אליו יוצא חוקר בעקבות צוות צילום שנעלם בג'ונגל, ולאחר מכן בחשיפה המזעזעת של סרטי הצילום אותם הוא מצא בהם מתגלה לראשונה הגורל האכזרי שפקד הדוקומנטריסטים הנעדרים.


המשחק הקלוקל של השחקנים והעובדה שדאודטו עיצב אותם במכוון כדמויות שליליות, גורמים לסצנת המוות המזעזעת שלהם בסופו של הסרט להיות די מספקת. אחרי שהצופה רואה אדם אירופאי אונס ומתעלל בילידים במשך סרט שלם, ועוד משחק רע כשהוא עושה את זה, לראות אותו נרצח ונאנס בעצמו על ידי הילידים זה סוג של צדק פואטי. האירועים המתרחשים על המסך הם כל כך לא נעימים שנדמה כאילו רמת הפקה גבוהה מיותרת במקרה הזה. הסרט הרע אותו עוברים הגיבורים משתקף בצורה הולמת למדי בסרט הרע בו צופים הצופים.



 המוזיקה בסרט היא באופן מפתיע נעימה נעימה למדי של מלחין בשם ריז אורטולאני, דבר שמשווה תחושה פסיכדלית וחולנית על הסרט כולו. המלנכוליות העדינה של המוזיקה כמו משטחת את האימג'ים הקיצוניים בביצה מתקתקה ושמאלצית. 
















 

נכתב על ידי ספוילר , 6/7/2010 16:30  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , מדע בדיוני ופנטזיה , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לספוילר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ספוילר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ