לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הבלוג של דני סגל

כינוי:  ספוילר

גיל: 41



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2010    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

קטעים בקטגוריה: Guide For The Film Fanatic. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

Piranha 1978




רימייק אלרט. רימייק אלרט. לכבוד הרימייק הבא עלינו לטובה החלטתי שהגיע הזמן לבדוק את "פירנה" גרסת 78. "גרמלינס", שנעשה שש שנים מאוחר יותר, הפך את ג'ו דנטה לסוג של סמכות בנושא קומדיית האימה, כך שהנחתי שצפויים לי כמה צחקוקים במהלך הסרט, ואם לא זה אז לפחות כמה רגעים של מודעות עצמית מתוחכמת. אבל למען האמת התבדיתי. למרות שבכל מקום מסווגים אותו כפרודיה, למעשה הסרט לא באמת מצחיק, ומכיוון שהוא גם לא באמת מפחיד, הוא לא היה החווייה הכיפית שקיוויתי שהוא יהיה.


בתחילת הסרט מתגנבים צמד תרמילאים תמימים למתקן צבאי משונה, ומחליטים לטבול בבריכה שנמצאת בו על מנת להתרענן. כשהם לא חוזרים הביתה נשלחת מגי (הת'ר מנזיס), בלשית פרטית שמתמחה במציאת נעדרים, למצוא אותם, וגוררת אתה לחיפושים את פול גרוגן (ברדפורד דילמן), אלכוהוליסט מתבודד ובודד. די מהר הם מבינים כי המתקן הצבאי נועד לגדל סוג חדש ומשודרג של דגי פירנה, שהיו אמורים במקור לנצח עבור האמריקנים את המלחמה בוייאטנאם. מכיוון שהמלחמה נגמרה הדגה נשארה בבריכה, עד שמגי לוחצת בטעות על ידית כלשהי, ומשחררת את הקרניבורים האמפיבים לנהר הסמוך, בו שוחים דרך קבע תושבי האיזור, כולל בתו של פול שנמצאת בקיטנה.


למרות אזהרות חוזרות ונשנות של מגי ופול, לא המשטרה, לא מנהל הקיטנה, ולא מלונאי מושחת (דיק מילר) שפותח פארק מים בדיוק באותו יום, לא מאמינים להם, כך שלדגים הרעבים יש לא מעט כיבוד. מגי ופול רצים, נוהגים, נכלאים בכלא, בורחים, ממשיכים לרוץ ושטים ברפסודה, כשבמקביל נכנסים אנשים למים ויוצאים בצרחות עם ביסים אדומים ומגעילים על כל הגוף, אם הם יוצאים בכלל.


יש לסרט הזה ללא ספק פאסון טראשי חביב למדי. הפונט של הכותרת, שמופיע בתחילת הסרט על רקע מים שנצבעים באדום, הדגים, שנראים כאילו מישהו מחזיק אותם ודוחף אותם בחוזקה וברפטטיביות לכיוון הקורבן התורן, הסאונד האלקטרוני המשונה והמעצבן שמלווה את ההתקפות, האיפור המצחיק והלא אמין של פצעי הפיראנות. יש אפילו סצנת סטופמושן משונה עם לטאה מוזרה ולא קשורה שמסתובבת במעבדה, סתם בשביל הכיף. שווה לראות את כל זה פעם אחת כי זה כל כך עלוב שזה ממש חמוד. גם השחקנים הראשיים חמודים, מגי ופול. הדינמיקה ביניהם כיפית וטבעית, ואתה די אוהב אותם בסוף הסרט. הם גם משחקים די טוב בתכלס.



הבעיה היא שבגלל שהסרט לא באמת מותח, ולא מצליח להצחיק בכוונה בשום שלב, נדמה כאילו את הדברים הטובים שיש בו צריך לחפור מבין הסדקים. כשלעצמה זו לא ממש בעיה, אבל מכיוון שמדובר בדנטה, אדם שכן ניחן בחוש הומור ובמודעות עצמית קשה שלא לתהות לאן הם נעלמו בסרט הזה. הכל נראה כאן על אש קטנה יחסית. יש כאן אמנם כמה רגעים בהם בברור דנטה מנסה להצחיק ולהיות מתוחכם, בדיחות דגים, אזכור של "מלתעות" אבל מכיוון שהסרט כולו לא משתמש בטון האירוני של הרגעים הללו הם נראים קצת לא קשורים. אולי ההתייחסויות ההומוריסטיות הללו הפכו למשהו כל כך מקובל בשנות התשעים שכבר קשה להתייחס אליהם כאל משהו ששווה להתייחס אליו. יכול להיות גם שהכישרון של דנטה לעבודה עם בובות קצת מתבזבז על צילום תת מימי. הדגים נראים מעולה, אבל די קשה לראות אותם.


אחת הסצנות יוצאות הדופן בסרט היא סצנה בה ילדי הקיטנה מותקפים על ידי פירנות. בדרך כלל בסרטי אימה אנשים מותקפים כשמגיע להם. אחרי שהם מפגינים תכונות שליליות, מתנהגים בטפשות, מקיימים יחסי מין, לוקחים סמים. כאלה. ילדים לא ממש יכולים לעשות שום דבר מטופש מהסוג הזה ולכן גם נדירים המקרים בהם הם נפגעים. במיוחד בקונטקסט של הסרט הזה, שמתיימר להיות סרט קליל, זה היה קצת מוזר לראות את הסצנה הזו. זה יוצר תחושה של חוסר מקצועיות. לפחות אף ילד לא מת. 


אגב ג'ון סיילס כתב את התסריט, אבל הוא לא באמת התייחס אליו כאל סרט רציני. וחבל. גם סרטי אימה על חיות שמחקים בלי בושה את "מלתעות" צריך לעשות טוב, וההפקה הזו נראית קצת עצלנית. ואולי היא פשוט התיישנה. 


מה שכן הפוסטרים מדהימים.









 

נכתב על ידי ספוילר , 18/8/2010 10:47   בקטגוריות אימה, ביקורות, Guide For The Film Fanatic  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחר בספוילר - מרתון יום שישי ה 13 לכבוד יום שישי ה 13




כפי שאף אחד בוודאי לא שם לב, מחר עומד להיות יום שישי השלוש עשרה, שהוא, כידוע, המועד האופטימלי לצפיה אובססיבית

בסרטי אימה, מלבד הלווין. מכיוון שחלק גדול ממה שהבלוג הזה מתעסק בו הוא בדיוק הפעילות הנ"ל, החלטתי להקדיש את יום המחר לצפיה מרתונית בכמות הגדולה ביותר של סרטים מסדרת "יום שישי ה 13" שאספיק לדחוס ביום אחד. הסדרה מונה כיום כ 12 סרטים, וכמות השעות ביממה מוגבלת, אז כמובן שלא אספיק לראות את כולה, אבל אני מבטיח לנסות. בכל מקרה, אני עומד להתחיל בסרט הראשון ולהמשיך בסדר עולה, ועל כל אחד מהסרטים בהם אצפה אני אכתוב פוסט כאן בספוילר, מיד לאחר הצפיה. אז כולם מוזמנים להתעדכן במהלך היום, ובמהלך הלילה. יהיה אלים, יהיה מפחיד, יהיה מצחיק, ויהיה מטופש.


 נתראה מחר, ובינתיים אתם מוזמנים להנות מטיזר קטן בדמות הביקורת אותה כתבתי לפני חודשים מספר על סרט "יום שישי ה 13" האחרון.

נכתב על ידי ספוילר , 12/8/2010 16:50   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic, אימה, סלאשר  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כלתו של פרנקנשטיין




האם שוב עשיתי את זה? האם שוב לקחתי על עצמי משימה שאין סיכוי שאני אעמוד בה? האם בעצם אני לא חובב הקולנוע הפנאטי שאני מתיימר להיות? לכאורה זה נראה פשוט. קח את כל הסרטים שיוניברסל עשו בשנות השלושים בהם מופיעים דרקולה, פרנקנשטיין, איש הזאב או המומיה, תראה אותם במהלך חודש, תכתוב פוסט על כל סרט, תצרף לכל פוסט כותרת מעוצב שמשייכת אותו ל "חודש אימה קלאסית" בספוילר, וסגרנו עניין. בדרך זו גם תאלץ את עצמך לראות את כל קלאסיקות האימה ההזויות הללו שתמיד הבטחת לעצמך ולשטן שתראה, גם תתעד את מהלך הצפיה ותעשיר את קוראי הבלוג בתובנות מעמיקות לגבי חוויית המפגש עם סרטי אימה בשחור לבן שמונים שנה לאחר שהם צולמו, וגם תגיע לצפיה ב "איש הזאב" החדש עם בסיס טוב להשוואה. אבל איך אומרים? דיר מענטץ' שלאכט, דיר בום טראכט. או משהו כזה. החיים חולפים להם ביעף והאדם מוצא את עצמו מכלה את ימיו בפעילויות שונות ומשונות במקום לטחון סרטים כמו שהוא צריך ורוצה. סדר עדיפויות זה עסק מחקמק ומשונה שלא תמיד עוקב אחרי ההגיון.


אבל אל דאגה, למרות ש "איש הזאב" עלה על מסכי ארה"ב כבר מזמן לקול קריאות תנים סמליות שמרמזות על שממה נטושה נטולת צופים או הישגים כלכליים, וההקרנה היחידה שלו בארץ היתה בסינמטק, במסגרת הקרנות פסח של פסטיבל אייקון, הפרוייקט ימשיך כאילו כלום. וזה המקום לווידוי קטן: מלכתחילה הסרט היה רק תירוץ. האמת היא שלראות סרטי אימה ישנים היא פעילות שמרגיעה אותי וגורמת לי להרגיש שלם יותר. זהו, אמרתי את זה. וזוהי הסיבה שפרק הזמן שעבר מאז הפוסט האחרון (ארבע חודשים בערך?), בו הייתי טרוד בענייני כלכלה\ פרנסה\ הורות\לימודים\סרטים חדשים\ סרטים ישנים שהם לא סרטים של יוניברסל משנות השלושים\ בריאות\תחביבים אחרים\ ספורט (ספורט לא), השאיר אותי עם סוג של קרייבינג לקצת אקשן קאמפי ומאותגר כרומטית. אז אני מבקש להתעלם מהכותרת חודש אימה קלאסית בספוילר, שתוחלף בקרוב ב "שנת אימה קלאסית", ומאוחר יותר כפי הנראה ב "חיים של אימה קלאסית", ואז ב "דורות של אימה קלאסית", ולבסוף ב "דורות על גבי דורות של אימה קלאסית" , ולזרום.

 

אז לגופו של עניין, מה שכן הספקתי לעשות בזמן שעבר מאז הפוסט האחרון, זה לראות את "כלתו של פרנקנשטיין", ולצרף אותו מידית לרשימת קלאסיקות האימה הגדולות מכולן. סרטים כמו "כלתו של פרנקנשטיין" הם הסיבה שהפרוייקט הזה כולו קיים. מדובר ביהלום נדיר, אבן חן יקרה, פנינה, תכשיט שערכו לא יסולא בפז. סרט שדני פרי אמר עליו שהוא סרט האימה הקלאסי הכי טוב חוץ מ "קינג קונג". סרט שלא התיישן ונראה רענן וטרי כמו פרי שנקטף זה עתה מהעץ. סרט שניצב לצד "הסנדק 2", "סופרמן 2" ו "רוקי 2" ברשימת ההמשכונים הגדולים. ג'יימס ווייל הולך בצעדים בטוחים לקראת מקום של כבוד ברשימת הבמאים האהובים עלי.

 



מכיוון שמעולם לא קראתי את ספרה של מארי שלי אני יכול רק להניח שהאינפורמציה אותה קראתי לגבי הקשר של הסרט הזה לספר נכונה. לפי השמועות הללו, גם בספר יצר דוקטור פרנקנשטיין בת זוג ראויה למפלצתון החביב שלו. אבל בעוד בספר הדוקטור זנח את הפרוייקט ולא הפיח רוח חיים בגברת, בסרט, כפי שמרמזת הכותרת, הוא מפיח גם מפיח.

 

כזכור היה הספר "פרנקנשטיין" תוצאה של תחרות מפורסמת בין מארי שלי, בעלה, והמשורר לורד ביירון, במסגרתה כל אחד מהם כתב סיפור אימה משלו. בהתאם הסרט נפתח באקספוזיציה קצרה, בה נראים פרסי שלי וביירון, מקשיבים למארי בעוד היא ממשיכה את הסיפור אותו כביכול היא התחילה בסרט הקודם. לאחר השלמת פערים קצרה המלווה בקצת פוטאג' מהסרט הראשון, הסרט ממשיך בדיוק מהנקודה בו קודמו הסתיים. המפלצת הצליחה להתחמק מהשרפה בתחנת הרוח ולהתחבא במרתף עם נחל תת קרקעי שמנע ממנה להישרף, וברגע שהחוואים חובבי הלינץ' מתפזרים הוא מופיע מחדש. ג'ק פירס, המאפר, הוסיף קצת סימני כוויות לפניו של קרלוף, ושיערו, שכפי הנראה נשרף, התקצר קמעה, אבל מעבר לפרטים שוליים אלו הוא אותה המפלצת המוכרת והאהובה. 


ואגב, כן, אני עומד לקרוא לפרנקנשטיין "המפלצת", ולא "פרנקנשטיין", מכיוון שפרנקנשיין הוא שמו של הדוקטור ולא של יציר כפיו. וכן, אני עומד להתייחס אליו במין זכר למרות שהמילה מפלצת היא בנקבה.

 

המפלצת מתחיל לשוטט ביערות, נרדף על ידי תושבי העיירה, ובסופו של דבר מוצא את דרכו לביקתה ביער, בה הוא מתחבר עם זקן עיוור ובודד, שכמו המפלצת עצמו, צמא לידידות. הזקן מלמד את המפלצת לדבר, והמפלצת בתמורה, מספק לו רעות וחברותא. אם מישהו נזכר במקרה בסרט "Toxic Avanger", הוא לא לבד. אוצר המילים של המפלצת אמנם מצומצם, אבל חד הברתיות הולמת אותו להפליא.

 



במקביל עוקב הסרט אחר יוצר המפלצת, הדוקטור הכסוף, שמגולם גם כאן, כמו בסרט הראשון, על ידי קולין קלייב התזזיתי. הדוקטור פוגש מכר מן העבר בשם ספטימוס פרטוריוס, (כל קשר דם לרובוטריק מפורסם מקרי לחלוטין)  המגולם על ידי שחקן יוצא מן הכלל בשם ארנסט ת'סייגר, שמשכנע אותו לחבור אליו בניסוי חדש ומרגש - ליצור בת זוג למפלצת.

 

בינתיים שורף קרלוף בטעות את הבית של הזקן העיוור לאחר מפגש לא נעים עם שניים מרודפיו. אבל בדיוק כשנראה שבדידות היא מנת חלקו של המפלצת המסכן לנצח נצחים, מי מופיע אם לא פרטוריוס, שנמצא באמצע מסע בזיזת קברים שגרתי, ומשכנע את המפלצת לעזור לו למצוא לו בת זוג מפלצתית וחביבה.

 

בכוחות משותפים מצליחים פרטוריוס והמפלצת לשכנע את דוקטור פרנקנשטיין, שנסיון העבר גורם לו באופן מובן להיסוסים לגבי הפרוייקט, להצטרף למיזם, בין השאר בעזרת חטיפתה המוצלחת של אשתו, והבטחה שכל רע לא יעונה לה במידה והוא ישחזר את הצלחתו הקודמת בתוספת זרזיף אסטרוגן. 

 

רק לקראת סופו של הסרט קורמת כלתו של פרנקנשטיין עור וגידים, ובסצנת החייאה יוצאת מן הכלל קמה לתחייה. אבל לאחר גישושים ראשוניים מצד קרלוף מסתבר שגם כלתו, כמו העולם כולו, נגעלת ומפחדת ממנו, ולאחר שהוא משלח את דוקטור פרנקנשטיין ואת אשתו, הוא שורף אותה ואת עצמו בתוך המעבדה.  

 

בניגדו לסרט הראשון, שהיה אפלולי ומדכא משהו, הרגש עליו מנגן הסרט הזה הוא דווקא המלנכוליה העצבובית. החברות עם העיוור ביער, התקווה לזוגיות בריאה, ובעיקר, תוספת הדיבור, הופכות את דמותו של המפלצת לעגולה יותר, ומעוררת הזדהות יותר, מבלי להפריע לו להיות מצמרר כשהוא מגיח מתוך החשכה למטרת הפחדה כזו או אחרת. אבל קרלוף עצמו הוא רק גורם אחד ברשימה ארוכה של הפתעות נעימות שהופכות את הסרט הזה לתענוג. היערות המוגזמים, בית הקברות, והטירות בהן משוטט המפלצת, מעוצבים בצורה יפיפיה. תפקידי המשנה מלוהקים מעולה ומוקפדים. האפקטים המיוחדים, בסצנות ההפחדה ובסצנה נוספת שמערבת אנשים מיניאטוריים בתוך צנצנות, עובדים טוב.

 

 אבל השיא הוא כמובן בדמותה של הכלה, שמגולמת גם היא, כמו מארי שלי, על ידי אלזה לנקסטר. היא אמנם מופיעה להרף עין, אבל הרושם שהיא עושה הוא כביר. מי המעצב שאחראי לגאונות הזו? תספורת הנפרטיטי, האיפור המוקצן, התלבושת המופלאה, הצלילים המשונים שהיא עושה. כל כולה חלום ניו ווייבי רטוב שהקדים את זמנו בשלושים שנה. אם קורא את הבלוג הזה מישהו שלא אוהב סרטי אימה ישנים, ולא מבין מה כל הענייין מסביב לקלאסיקות של יוניברסל, זה הסרט בשבילו.

 



 









נכתב על ידי ספוילר , 24/4/2010 00:53   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic, אימה, יוניברסל הורור, פרנקנשטיין  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המומיה 1932


קרלוף סובל תחושה נעימה של פמיליאריות מלווה את הצפיה ב "המומיה". בין השאר בגלל שחלק גדול כל כך מאנשי הצוות שהופיעו שנה לפני שהסרט צולם ב "דרקולה" וב "פרנקנשטיין" מופיעים גם כאן. בוריס קרלוף ("פרנקנשטיין") משחק בתפקיד הראשי. קארל פרוינד, הצלם של "דרקולה" שודרג לתפקיד הבמאי. אדוארד ואן סלואן, ששיחק גם ב "דרקולה" וגם ב "פרנקנשטיין" משחק שוב. ג'ק פירס, המאפר בשני הסרטים הקודמים מאפר גם כאן. ג'ון באלדרסטון, התסריטאי של "דרקולה" ו "פרנקנשטיין" כותב שוב. קארל למל, כמובן, מפיק. דיויד מנרס, ששיחק ב "דרקולה", משחק גם כאן. ואפילו הנעימה המפורסמת של צ'ייקובסקי מ "אגם הברבורים", שהופיעה בתחילת הסרט "דרקולה", מופיעה גם בתחילת הסרט הזה. אבל שלא כמו ב "דרקולה", בו הנעימה הזו הייתה המוסיקה היחידה, או ב "פרנקנשטיין", שהיה נטול פסקול מוזיקלי, לסרט הזה מתלווה מוסיקה של ג'יימס דיטריך. 

קרלוף מהפנטהסצנה הראשונה בסרט, בה מדקלם ארכיאולוג בריטי תמים לחש מצרי עתיק ממגילה מתפוררת רק על מנת לגלות שהוא כרגע הפיח רוח חיים במומיה שבמקרה עומדת מאחוריו, הפכה בצדק לקלאסיקה. זו גם הסצנה היחידה בה מופיע קרלוף בתכריכים. מפתיע קצת בסרט ששמו "המומיה". הסיבה לכך היא כפי הנראה שתהליך האיפור של קרלוף לקראת הסצנה נמשך שמונה שעות, ובסופו כמויות הדבק שנמרחו על פניו של השחקן לא איפשרו לו אפילו להזיז את שרירי פניו מספיק על מנת לדבר. בשארית הסרט פניו של קרלוף מקומטים משהו אמנם, אבל הוא לבוש בגלביה ותרבוש סולידיים למדי. תלבושת מאכזבת משהו, אם כי יש בה בכל זאת קסם אקזוטי מסויים.  קרלוף מפתה

 

הסיפור עוקב אחר נסיונותיו של אימותהפ, כהן מצרי שנחנט בעודו בחיים לאחר שניסה להחיות את אהובתו הנסיכה במאה העשירית לפני הספירה, למצוא את נשמת אהובתו בקהיר של ימינו (ימינו הם שנות השלושים לצורך העניין). לאחר שהארכיאולוג השלומיאל מתחילת הסרט מחזיר את אימותהפ לחיים, מתחזה המומיה למצרי רגיל לחלוטין בשם ארדת' ביי (אנאגרמה של Death By Ra לפי הטריווייה של IMDB), שמוביל צמד ארכיאולוגים לקברה של אהובתו. המומיה של הנסיכה נתרמת אחר כבוד למוזיאון קהיר, שם מצטרף אליה מר ביי, ומנסה ככל יכולתו להחזירה לחיים בעזרת המגילה המיועדת לכך.

 

כבר מתחילת הסרט ברור שרמת ההפקה השתפרה עשרות מונים מאז "דרקולה". המצלמה דינמית, העריכה מדויקת, יש פסקול, וגם התפאורה והתלבושות מספקות. הפירמידות נותנות אוירה, התלבושת של קרלוף נותנת בדיוק את הטאץ' הקאמפי הנדרש, והסרט זורם. בשלב מסויים מופיע אפילו פלאשבק למצריים העתיקה, עם תלבושות ותפאורה והכל. פרודקשן ואליו אול דה וויי. אבל די מהר מסתבר שהתסריט לא לגמרי הגיוני, וקצת לא מובן.


זיתה גוהן

דברים מתחילים לאבד כיוון כשארדת' ביי מחליט שצעירה ברונטית חמודה, המגולמת על ידי זיתה ג'ונס, היא ההתגלמות הנוכחית של אהובתו משכבר הימים. בצורה דרקולאית למדי הוא מטיל עליה כישוף מהפנט שגורם לה להימשך אליו כי הוא משוכנע שאם הוא יחנוט אותה בחיים, כפי שנעשה לו, נשמותיהם התאומות יוכלו לחיות יחדיו לנצח. או משהו כזה.

הסרט לא מסביר אם נערת החמד היא נצר למשפחתה של הנסיכה הקדומה בה אימותהפ היה מאוהב, התגלגלות מחודשת של נשמתה בגוף של נערה אחרת לחלוטין, או סתם בחורה שקצת דומה לה שארדת' ביי מטריד ללא סיבה. ולא ברור גם מדוע החניטה שלה תגרום לנשמתה של הנסיכה האמיתית להתאחד עם זו של אימותהפ. בקיצור, לא ברור כל כך.

אבל הסרט בכל זאת מצליח לעבוד, בעיקר בזכות אפקטים מיוחדים לא רעים בכלל. ארדת' ביי בסרט הזה הוא יותר מכשף מכל דבר אחר. הוא משקיף על ההתרחשויות בקהיר משתקפות בבריכה קטנה שיש לו בביתו, הוא לוחש לחשים במצרית ג'יברישית והוא גורם לאנשים להחנק בכוח רצונו בלבד. בכל פעם שקרלוף אמור להיות מפחיד פרוינד משלב קלוז אפ שלו בו עיניו הבורקות ופניו המקומטות מוארות בצורה אקספרסיוניסטית. מצמרר למדי.

 

בסופו של דבר ארדת' ביי של קרלוף הוא נבל ראוי, והסרט מספק בידור טוב. גם אם לא כל הקצוות תפורים, וגם אם לרגעים הוא קצת מאבד קצב, וגם אם המומיה היא לא בדיוק מומיה, הסרט מפצה על כך בעיצוב שלו ובהופעות המשחק. מלבד קרלוף מתבלטת השחקנית זיתה ג'והן, שמצליחה לתת את אחת ההופעות הסקסיות ביותר שנראו על המסך בשנות השלושים, וכשאני חושב על זה, אולי בכלל. השמלה שהיא לובשת בסצנה הראשונה שבה היא מופיעה כשלעצמה מספיקה כדי לתת לה את התואר, אבל בסצנות האחרונות, בהן ג'והן לבושה כנסיכה מצרית וקרלוף מנסה לחנוט אותה המתח המיני ממש משתולל. אם דברים כאלה עושים לכם את זה.     

 

 

נכתב על ידי ספוילר , 26/1/2010 17:37   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic, אימה, יוניברסל הורור  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דרקולה 1931


תאורה אקספרסיוניסטית בחסות הצלם קארל פרוינדלאחר שבשנות העשרים כיכב לון צ'ייני (סיניור) ברצף סרטי אימה אילמים של יוניסברסל, ביניהם התפקיד המפורסם שלו כ "הגיבן מנוטר דאם", יעד לו קארל למל, ראש האולפן, את התפקיד הראשי בסרט שיהיה מבוסס על ספרו של ברהאם סטוקר, "דרקולה". שני שינויים נעשו בתוכנית של למל כשהסרט התחיל להתקדם לכיוון הפקה בתחילת שנות השלושים. הראשון נגרם על ידי המשבר הכלכלי, שגרם ללמל לוותר על ההפקה הגרנדיוזית אותה הוא תכנן לטובת הפקה זולה יותר. במקום לבסס את הסרט על הספר החליט למל להשתמש במחזה שהיה פופולארי באותם ימים, ששמר אמנם על קשר רופף עם הסיפור המקורי, אבל לא יותר מזה. השינוי השני נגרם על ידי מותו בטרם עת של לון צ'ייני. לאחר כמה אודישנים הוחלט להשתמש במקומו בבלה לוגוסי, השחקן שגילם את דמותו של דרקולה על הבמה, שהיה מעוניין מאוד להמשיך לגלם אותו על המסך, והסכים לשחק בשכר זעום.   

 

"דרקולה" היה הראשון מבין סרטי האימה המדברים של יוניברסל, והראשון מבין סרטי המפלצות אתם הפך האולפן להיות מזוהה. יותר מאוחר באותה השנה כשיצא "פרנקנשטיין", ושנה אחר כך עם הצטרפות "המומיה", שלישיית המפלצות המרכזית של יוניברסל הושלמה, ושני עשורים של המשכונים היו בפתח. אבל כשההפקה של "דרקולה" יצאה לדרך הסרט היה נחשב להימור של ממש. איש לא ידע כיצד יגיבו הקהלים לסרט אפל ומפחיד כל כך. היום, לאחר שלוגוסי ודרקולה הם שמות ידועים, שלא לומר נרדפים, והסרט נחשב לקלאסיקה, וכמובן, לאחר חינוך מחדש על ידי יותר משמונים שנה של סרטי אימה, קשה לשפוט את ההשפעה של הסרט על הצופים ב 1931. אבל דבר אחד ניתן לומר בוודאות, בעיקר אם צופים ב "דרקולה" וב "פרנקנשטיין" באותו השבוע. "דרקולה" לא ממש עובר את מבחן הזמן. הוא התיישן, והצפיה בו היום היא חווייה קצת מתישה.

 

ניתן לחלק את הסרט הזה לשני חלקים שונים שמופיעים במקביל. הראשון הוא החלק שלא עובד, ואותו אני מייחס לבמאי טוד בראונינג, האיש שביים קצת מאוחר יותר גם את "פריקס" המצויין. בראונינג הוא במאי מוכשר, אבל ידוע כי הוא היה שבור ממותו של חברו הטוב לון צ'ייני במהלך ההפקה, והתנהג בצורה חפפנית משהו על הסט. השמועות מספרות כי הוא עזב את הסט באופן מפתיע מדי פעם, תלש סצנות שלמות מן התסריט בהתקפי עצבים, ויצר את הרושם כי הוא לא נהנה מהעבודה. אולי הוא לא היה מרוצה מהבחירה בלוגוסי? אין לדעת. קשה להחליט אלו מהרגעים הסיפוריים הלא ברורים שמתרחשים בסרט לייחס למחזה המקורי ואלו להשחתה שלו על ידי בראונינג, אבל העלילה היא לא הצד החזק של הסרט הזה.

 

דווייט פריי בתפקיד רנפילד הסרט עוקב אחר מסעו של הרוזן דרקולה מטרנסילבניה לבריטניה, ואחר הנזקים שהוא עושה בדרך. בתחילת הסרט, המתרחש בטירתו המאיימת של דרקולה, הופך הרוזן אדם בשם רנפילד למשוגע שניזון מחרקים. בהמשך רוצח הערפד את כל צוות הספינה עליה הוא מפליג לאנגליה. כשהוא מגיע ללונדון הוא נושך זונה אותה הוא מוצא ברחוב, ולאחר שרנפילד, שמתפקד כעוזרו האישי של הרוזן לאחר הטרנספורמציה המדוברת, מתאשפז בבית המשוגעים, מתחיל הרוזן להיטפל למשפחתו של מנהל המוסד בו רנפילד מאושפז, אדם בשם סיוורד. דרקולה נושך למוות חברה של משפחת סיוורד בשם לוסי, וממשיך ונושך את בתו של סיוורד, מינה. את מינה הוא לא הורג, כי אם משתלט על רוחה בעזרת כוחות ערפדיים כאלו או אחרים.

 

(ספוילרים)

 

למזלו של סיוורד נחלץ לעזרתו אדם בשם ואן הלסינג, שמבין דבר או שניים באל מתים, ומנסה לעצור את דרקולה תוך נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לכל המשתתפים בעלילה שאכן מדובר כאן באיום על טבעי, שהאיום הזה הוא אכן ערפד, שהערפד הזה הוא אכן הרוזן דרקולה, ושכדאי לנעוץ יתד בליבו בהקדם האפשרי. בעוד דרקולה עושה כמיטב יכולתו לצרף את מינה לקבוצת ערפדיות מתלמדות אותה הוא מחזיק בטירתו, ממשיך הסיפור לטירה הבריטית של דרקולה, שם מוצא הערפד את מותו תחת ידיו של ואן הלסינג, שנועץ יתד בליבו בזמן שהוא ישן.

 

קשה להחליט מי הוא הגיבור האמיתי של הסיפור הזה.דרקולה? ואן הלסינג? או אולי מינה ובן זוגה המעצבן? זו אחת הסיבות שהסרט לא לגמרי סוחב. הסצנות מופיעות זו אחר זו ללא שמצטבר מתח או עניין. חייו של ערפד הם עניין מסקרן כשלעצמו, וכיף ללמוד שוב שלא ניתן לראות ערפדים במראה, שהם רגישים לעשבים מסויימים, שהם חייבים לישון בארון קבורה במשך היום, שהם ניזונים מדם, שיש להם כוחות היפנוזה, שהם נרתעים מצלבים ושהם חיים לנצח (בסרט הזה אין לדרקולה שיניים מחודדות), אבל מלבד פרטים מסקרנים מסוג זה, לא נחשפת כל אינפורמציה שבאמת תגרום לצופה לחבב מישהו או להתרגש ממשהו. וכן, אני מצפה גם מסרטי אימה, וגם מהישנים מביניהם, שיספקו את המינימום הנדרש על מנת שאני לא אשתעמם, כמו שג'יימס ווייל אכן הצליח לעשות ב "פרנקנשטיין" כמה חודשים מאוחר יותר. אולי בגלל שהסרט מבוסס על מחזה הוא סובל מתיאטרליות יתר ואיטיות מרדימה.

 

הרגע שבו דרקולה הפסיק לחבב את ואן הלסינג

מדי פעם מופיע רגע מפחיד, והסרט מתעורר לרגע . אני מניח שההשפעה של הרגעים בהם דרקולה אינו נראה במראה של ואן הלסינג היו מרשימים ביותר  ב 1931, אבל גם היום הם עובדים לא רע. כך גם רגעים בהם דרקולה הורג, הקטעים בהם מופיע רנפילד (דווייט פריי, שגילם גם את פריץ ב "פרנקנשטיין"), והקטעים שמתרחשים בטירות היפות שנבנו עבור הסרט.

 

לצד רגעים אלו יש לא מעט רגעים שאמורים להפחיד אבל מצליחים בעיקר להביך בגלל אפקטים מיוחדים פרימיטיביים להחריד. דרקולה הופך לעטלף מדי פעם, ובכל פעם שהעטלף הזה עובר על המסך הסרט נראה כמו ההפקה הנחותה ביותר של אד ווד. וכן, יש לזה ערך קאמפי וטראשי, ומה שתרצו, אבל זה קוטע את הרצף של הסרט וזה מעצבן. כמה פעמים אפשר לראות שוט של עטלף תלוי על חוט ליד החלון, לחתוך לשוט של אישה ישנה רק כדי לחזור בפן לחלון לידו עומד דרקולה. ז'ורז' מלייס הצליח לעשות אפקטים שנראים הרבה יותר טוב שלושים שנים קודם לכן.

 

אבל בעוד התסריט בעייתי וההפחדות ברובן מיושנות, אלמנט הפקתי אחד שכמעט מצליח לכפר על כך הוא הליהוק. וכאן אני מתחיל לדבר סופסוף על החלק הטוב של הסרט. חלק גדול מהזמן ממלאים את המסך קלוז אפים של פרצופו המאיים של לוגוסי, כשעיצוב תאורה מעולה, ללא ספק פרי מאמציו של הצלם קארל פרוינד, מבליט את עיניו בצורה מלאכותית למדי אבל עדיין אפקטיבית. כשאתה צופה בו אתה מרגיש שאתה אכן מתהפנט ממבטו. כל עוד לוגוסי נמצא על המסך, אפשר ממש להנות. המבטא הכבד, חתך הדיבור האיטי והדיקציה המושלמת. הכל בו משדר את האנדרוגניות, העדנה המנומסת והמצמררת שהופכת אותו לכזה נבל מושלם. וכשהוא הורג, הוא הורג לאט. הוא עוטף את הקורבנות בגלימתו ומתקרב לצווארם בשקט ובשלווה. נדמה כאילו הקורבנות שלו טובעים בתוך האפלה שאופפת אותו. כשמת לוגוסי הוא ביקש להיקבר בחליפת הערפד אותה הוא לבש בסרט הזה. הוא ממש אהב לשחק את הערפד הזה, ורואים את זה על המסך. 

 

ערפדיות עם שמלות אינסופיות

ואן סלואן כמעט משתווה ללוגוסי עם ואן הלסינג שלו. גם לו יש מבטא כבד ודיקציה מושלמת, והדידקטיות המרובעת שלו הופכת אותו לדמות קריקטורית משהו. במידה רבה הוא סוג של אב רוחני לאב מרין מ "מגרש השדים". הוא אף פעם לא ממהר, הוא מרותק אל הערפד יותר מאשר הוא מפחד ממנו, והענייניות בה הוא הורג אותו בסוף אמנם תורמת לתחושת האנטיקליימקס, אבל במידה מסויימת היא מתאימה לאופי שלו. כשהצמד לוגוסי ואן סלואן הזה נמצא על המסך הסרט פשוט עובד מעולה.  

  

גם התפאורות, בעיקר של הטירות, והתאורה, מייצרות אווירה. החלק ההתחלתי והקצר מדי של הסרט, שמתרחש בטרנסילבניה, מצויין. הערפילים בדרך לטירה, אזהרות התושבים בכפר הקטן שבדרך, המרכבה נטולת הרכב (העטלף קצת מפריע אבל מילא). התחושה היא שאכן מדובר בטירה נטושה ומוזרה, ודרקולה, בליווי כמה בנות לווייה מצודדות עם שמלות אינסופיות, מקפיא את הדם.

 

חבל ששאר הסרט לא מצליח להשתוות לרושם הראשוני המצויין, וחבל שצריך לסבול כל כך הרבה עילגות קולנועית בין ההופעות של לוגוסי. וכן, אפשר לראות את הסרט הזה כקלאסיקה משעשעת ותו לאו, שערכה היחיד הוא הגיחוך הקל אותו היא מעלה לנוכח הפרימיטיביות של ההפקה. יש הטוענים שבסרט שולבו במתכוון נגיעות של הומור (אני לא ממש קונה את זה). אבל ברגעים החזקים שלו הוא מוכיח שהוא היה יכול להיות הרבה יותר מזה. המזל של יוניברסל הוא שהם נחתו על לוגוסי, שנתן הופעה מרשימה מספיק על מנת למנוע מהסרט להישכח, ולמלא אותו במספיק אנרגיה ועניין על מנת להפוך אותו ללהיט, ויותר מאוחר לקלאסיקה. השורה התחתונה היא שאין ברירה, חייבים לראות פעם אחת את הסרט הזה כדי לדעת על מה מדובר, ולחוות פעם אחת את לוגוסי בתפקיד חייו. לראות את הסרט הזה שוב ושוב ולהנות מכל צפיה? זה לא יקרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי ספוילר , 23/1/2010 09:16   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic, אימה, יוניברסל הורור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרנקנשטיין





כשמדברים על סרטי אימה קלאסיים, "פרנקנשטיין", סרטו של ג'יימס ווייל מ 1931, הוא ללא ספק המקום האידיאלי להתחיל בו, ולא רק בגלל שהוא מופיע גם ברשימת 20 הסרטים שלא ראיתי מרשימת 100 שנים 100 סרטים של AFI. לצד "נוספרטו" ו "דרקולה" (ולא "איש הזאב" אם תשימו לב), פרנקנשטיין נחשב ליצירה המכוננת בז'אנר, ולאחד הסרטים הטובים שאי פעם נעשו. הפעם האחרונה שראיתי את הסרט הזה היתה בעותק VHS שהשאלתי מהאוזן כשהייתי בן 14 וכבר מזמן הבטחתי לעצמי צפיה נוספת. הגיע הזמן להתחיל לקיים. 

קרלוף בהפסקת סיגריה

 

אין כמו סרטים שמתחילים באזהרה. הדבר הראשון שמופיע על המסך בסרט הזה הוא השחקן אדוארד ואן סלואן שמודיע בשם המפיק קארל למל, שהסרט הוא סיפור משונה במיוחד שעשוי לזעזע חלק מהנוכחים, ואפילו רומז בעדינות שזו ההזדמנות האחרונה לצאת מהאולם. כשכותרות הפתיחה מופיעות על רקע ספירלת עיניים מצוירת שמסתובבת סביב פרצוף מפלצתי מטושטש האווירה הופכת בהחלט אפלולית ומוזרה, ומחלחלת גם לסצנת חילול הקברים שפותחת את הסרט.

 

בזמן שגשם ורעמים מרעישים מחוץ לחלוני (ירד גשם אתמול בלילה) דוקטור פרנקנשטיין, שמגולם על ידי קולין קלייב, והסיידקיק הנאמן והגיבן פריץ, מחפשים גופות בשביל הניסוי המפלצתי שהם מתכננים. מסתבר שאיגור הופיע לראשונה רק בסרט השלישי בסדרה, אבל פריץ, המגולם על ידי דווייט פריי, עושה את העבודה מצויין. פרנקנשטיין צריך ממש להחזיק אותו כדי שלא יתנפל על הגופה לפני שההלוויה נגמרת בסצנה הראשונה. המטרה היא כמובן להפיח חיים ביצור דמוי אדם שמורכב מחלקים של גופות מזדמנות שהדוקטור תפר יחדיו, ומכיוון שגופות כעיקרון לא כל כך מזדמנות, לא נותרת לדוקטור ברירה אלא לקחת מה שיש בבית הקברות הקרוב.

 

כמו הרבה גיבנים קולנועיים, גם פריץ זז ממקום למקום במין קפיצות משונות. אבל היכולות המוטוריות המרשימות שלו לא מפצות על אינטיליגנציה מוגבלת, ואת המוח המבריק אותו שלח אותו הדוקטור להביא מבית הספר לרפואה, מפיל פריצי בטעות על הרצפה (איכס), ומחליף במוח הראשון שהוא מוצא, ששייך, כמובן, לעבריין רצחני.  

 

בעודי מביט במתרחש על המסך בהשתאות תמונות מ "מופע הקולנוע של רוקי" קופצות שוב ושוב לראשי, ואני נהנה מחווייה פוסט מודרנית משהו של טקסט שמבעבע אינספור משמעויות. פרנקנשטיין הוא כמובן סרט, כמו גם ספר, שהשפעתו על התרבות עצומה, ואין מנוס מלהיזכר באינספור הפרודיות וההתייחסויות אליו בזמן שצופים בו. כשהדוקטור מבצע את הניסוי עצמו אני נזכר גם בדוקטור אמט "דוק" בראון, אותו גילם כריסטופר לויד ב "חזרה לעתיד", ומבין שמשהו מפרנקנשטיין קיים בכל מדען מטורף מאז ועד היום.

 

בבלוג "פרנקנשטייניה", ששמו מרמז על תחום העיסוק המרכזי שלו, למדתי שקנת' סטריקפאדן, איש האפקטים של הסרט, השתמש באביזר שנוצר על ידי ניקולה טסלה בכבודו ובעצמו על מנת לייצר את הזרמים החשמליים שמופיעים על המסך בסצנת הניסוי, וכי הוא גם החליף את קרלוף בסצנה הזו בתפקיד המפלצת עטויית התחבושות, מכיוון שקרלוף עצמו פחד להתחשמל.

 

ואז, חצי שעה בערך לתוך הסרט, מופיע כוכב הערב בכבודו ובעצמו, קרלוף, בתפקיד חייו. והוא מדהים. מלבד עבודת האיפור הפנטסטית של המאפר ג'ק פירס, ותוספות הרגליים המלאכותיות שנוספו לו על מנת להגביה אותו, קרלוף הוא שחקן מעולה. האדישות המצמררת של הבעתו הקפואה הופכת להבעה פתטית ומעוררת רחמים במהירות מפתיעה. הוא מצליח להיות פגיע וילדותי מחד גיסא, ומפחיד ומאיים מאידך גיסא. כל השחקנים בסרט הזה משחקים טוב, כולל קולין קלייב, בת זוגו מיי קלארק, וכל תפקידי המשנה. אבל קרלוף גונב את ההצגה.

הפוסטר הישן עם בלה לוגוסי

 

מצחיק לחשוב שהתפקיד הוצע בהתחלה לבלה לוגוסי, שדחה אותו מכיוון שהוא לא רצה להיות מתוייג כטייפקאסט מפלצתי. קיים אפילו פוסטר מפורסם שנוצר לפני הסרט למטרות קידום בו שמו של לוגוסי מופיע בתפקיד המפלצת. הבמאי המקורי שיוניברסל ציוותו להפקה היה רוברט פלורי, ששמו מופיע גם כן על הפוסטר המדובר. ללא ספק החלטת קריירה בעייתית מצידו של לוגוסי, עליה הוא בוודאי הצטער כשהוא גילם את המפלצת של פרנקנשטיין בכל זאת שנים אחר כך בסרט "פרנקנשטיין פוגש את איש הזאב", ואת איגור בשני סרטים אחרים. וגם לון צ'ייני ג'וניור אגב, גילם את המפלצת, בסרט "רוחו של פרנקנשטיין". 

 

(בערך פה מתחילים הספוילרים)

 

כשהמפלצת מוכיחה את עצמה כמסוכנת ורוצחת את פריץ, ודוקטור פרנקנשטיין ממהר לחטוף התמוטטות עצבים, הוא מפקיד את היצור בידיו של מורו לשעבר (ואן סלואן, מסצנת הפתיחה) וחוזר לארוסתו במטרה לשאת אותה, ולזנוח את שאיפותיו המגלומניות. אבל האדם שהפר את הסדר הבסיסי של הבריאה בצורה כה חמורה לא יתחמק מיציר כפיו. לא עובר זמן רב והמפלצת בורחת משביה, ויוצאת לחופשי.

 

אולי הסצנה המרשימה ביותר בסרט היא זו בה קרלוף פוגש ילדה קטנה על שפת נהר, ולאחר שהוא משחק אתה קצת פשוט משליך אותה למים מבלי להסס. קשה לי לחשוב על עוד רגע קולנועי בו נראה רצח של ילד בצורה כה מפורשת ואגבית. המפלצת ממשיכה לטרפד את החתונה של דוקטור פרנקנשטיין בסצנה מעולה נוספת בה היא מתגנבת לחדרה של ארוסתו, ובורחת בסופו של דבר להרים כשהמון נושא לפידים דולק אחריה.

 

מלבד רגעים ספורים בתחילתו ובסופו הסרט נטול פסקול מוזיקלי לחלוטין, אבל זעקות השבר של המפלצת וקולות האספסוף הזועם מפצים על כך בסצנות הסיום. המרדף בין גבעות הטרשים, הקרב בין דוקטור פרנקנשטיין לבין המפלצת אותה הוא יצר, והמוות של המפלצת בסופו, מהווים סיומת הולמת לסרט המפואר הזה. אווירה אורגיאסטית משתלטת על המסף ברגעים האחרונים, בהם המפלצת נשרפת למוות בתוך תחנת רוח בעוד המוני אנשים זועקים מסביב.

ברררר

לא מאכזב. ממש לא מאכזב. רמת ההפקה שג'יימס ווייל הגיע אליה לא מובנת מאליה. השימוש שלו בזוויות צילום לא שגרתיות, בימוי השחקנים המצויין שלו, והתפאורה המדהימה, הם הדברים בזכותם הסרט התפרסם. התרשמתי מהם, אבל הם לא הפתיעו אותי. מה שכן הפתיע אותי היו סצנות המונים ריאליסטיות וסוחפות, ותנועות מצלמה ארוכות ומורכבות. וכמובן תסריט מהוקצע ומדוייק.

 

הרגע החביב עלי בסרט היה המונולוג של מיי קלארק כשהמורה הזקן בידיו הופקדה המפלצת מאחר להגיע לחתונה שלה ושל דוקטור פרנקנשטיין:

 

"משהו עומד לקרות. אני מרגישה את זה. אני לא מצליחה להוציא את זה מראשי".

 

תחושת האימה המתקרבת, שרגע מאוחר יותר מכה במלוא עוצמתה, מורגשת ברגע הזה בדיאלוג פשוט ואפקטיבי. כל הכבוד לג'יימס ווייל ולבוריס קרלוף. אני לא יכול לחכות לראות את שאר הסרטים בסדרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי ספוילר , 18/1/2010 23:48   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic, אימה, יוניברסל הורור, פרוייקט 20 סרטים שלא ראיתי מהרשימה של AFI, פרנקנשטיין  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טוטסי מפה


אם מישהו מאתכם מעוניין לדעת מה אני חושב על הסרט "קירות", על הסרט "פינק פלויד - החומה" או על ההצלחה הפתאומית של סנדרה בולוק, הוא מוזמן ללחוץ על המילים עם הקו למטה. מי שמעוניין ללמוד קצת על התפקידים הקולנועיים של טום וויטס, על הקיטלוג הז'אנרי המדוייק של "ירח חדש", על סרטי חנוכה או על עונת הפרסים המשתוללת, יכול להקליק על הלינקים הרלוונטיים. כל השאר מוזמנים להמשיך לצעוד אתי במורד הסמטאות האפלות של הקולנוע האמריקאי אל התחנה הבאה בפרוייקט 20 הסרטים שלא ראיתי מרשימת 100 שנים מאה סרטים של AFI.

מגיע שלב בחייו של כל אדם בו נמאס לו להיות האחרון בעולם שלא ראה את הסרט "טוטסי" של סידני פולאק ז"ל. עבורי הרגע הזה היה השבוע, או ליתר דיוק לפני חודשיים בערך, ברגע בו ראיתי את שמו של הסרט בין 20 הסרטים שלא ראיתי....AFI. כזכור, ברגע של חולשה, מצאתי את עצמי ניצב פעור פה מול הרשימה הנ"ל, בוש וניכלם מכמות הסרטים הניכללים בה אותם מעולם לא ראיתי למרות מעמדם האיקוני (20). ואולי נדמה לכם שלא לראות את "זמר הג'אז", את "ענבי זעם" או את "סיפור פילדלפיה" זה מביך הרבה יותר מאשר לא לראות את דסטין הופמן לבוש כמו אישה, אבל משום מה דווקא "טוטסי", כחור בהשכלה, מפריע לי יותר. אולי בגלל שזה סרט מתחילת שנות השמונים, עשור בו כבר הייתי חי ואפילו בעטתי מדי פעם. בעוד סרטים ישנים ודואוכרומטיים הם באופן טבעי קשים יותר לצפיה לבני דורנו המאותגרים ונטולי המשמעת העצמית, אנחנו מנסים דרך קבע לכפר על כך על ידי ניסיון להכיר על בוריו את הקולנוע של העשורים האחרונים של המאה הקודמת. אבל גם בחזית הזו מסתבר שאנחנו, או לפחות אני, כושלים.

 

לא עוד!!

 

טוטסי ,טוטסי, טוטסי. מה גורם לאנשים לחשוב שהסרט הזה הוא יצירת מופת? או שסידני פולאק הוא במאי כל כך חשוב? האם הוא אי פעם עשה סרט טוב שהוא לא "הם יורים גם בסוסים"? ואם כן אז איפה הסרט הזה? ובבקשה אל תגידו "כך היינו". "טוטסי" הוא סרט בינוני למדי, רחוק שנות אור מלהיות ראוי להיכלל ברשימת 100 הסרטים האמריקאים הטובים ביותר בהיסטוריה.

 

הסרט מתחיל באקספוזיציה מרשימה ביותר המשלבת רגעים מתוך שיעורי משחק אותם מעביר מיקל דורסי (הופמן) ערוכים במקביל לאודישנים כושלים אליהם הוא ניגש. הסיבה לכישלון: פלצנות ואגו מנופח. מסתבר שאי אפשר לעבוד אתו מכיוון, כפי שטורח להזכיר לו הסוכן שלו המגולם על ידי פולאק עצמו, שמחויבותו של דורסי לסטניסלבסקי לא מאפשרת לו לעשות דברים שלא מתיישבים עם ההגיון הפנימי של הדמות אותה הוא משחק. סימפטום בעייתי במיוחד בסצנת התיאטרון המסחרי של ניו יורק. במקביל מיודד דורסי עם עוד שחקנית כושלת, סנדי שמה (טרי גאר), אתה הוא מנהל מערכת יחסים אפלטונית המבוססת על גורלם המשותף כשחקנים מובטלים ומורכבת בעיקר משיחות עידוד הדדיות. דורסי אף עובד עם סנדי על דמות של מנהלת אדמיניסטרטיבית פמיניסטית וקצת גברית באופרת סבון המתרחשת בבית חולים אליה היא אמורה להיבחן באודישן מתקרב.

כפי שבטח כבר הצלחתם לנחש, או ידעתם מראש כי בניגוד אלי כבר ראיתם את הסרט הזה בגיל 16, דורסי עצמו, באקט של ייאוש, מתלבש כמו אישה, מציג את עצמו כדורותי מייקלס ומצליח לקבל את התפקיד. למרות חוסר רצון מובן מצד רון קרלייל (דבני קולמן), הבמאי השוביניסט של הסדרה , שמעדיף ללהק שחקניות בהן הוא חושק ושאותן הוא מפתה דרך קבע, ללהק את דורותי נטולת הסקס אפיל, גם הוא אינו יכול להכחיש את ההתאמה שלה לתפקיד של אישה אסרטיבית שמסרבת להיות אובייקט מיני. דורסי מתחיל לשחק בסדרה, ובמקביל להתאהב בבת זוגו של הבמאי, ג'ולי ניקולס, השחקנית הראשית בסדרה המגולמת על ידי ג'סיקה לאנג. כמובן שהזוגיות עם לאנג לא מפריעה לבמאי להתעסק מהצד עם שחקנית משנה בסדרה, המגולמת על ידי ג'ינה דייוויס, שלנוכח ישבנה המפואר מתקשה גם דורסי להישאר אדיש.

 

על מנת להמשיך לשחק את דמותה של דורותי, שזוכה לפופולאריות פנומנלית והופכת לסמל לשיחרור נשי, מתחיל דורסי לנהל חיים כפולים. כדי לגוון את המלתחה שלו מודד דורסי כמה מבגדיה של סנדי, אבל כשהיא תופסת אותו עומד בעירום באמצע חדר השינה שלה הוא מעמיד פנים שהוא מעוניין בה, ועל הבסיס הרעוע הזה מתחילה ביניהם מערכת יחסים. דורסי מסתיר ממנה את העובדה שהוא זכה בתפקיד אליו היא עצמה נבחנה, כמו גם את העובדה שהוא מאוהב בג'ולי ניקולס, אתה מפתחת הזהות הנשית שלו, דורותי, חברות נשים אמיצה.

כביכול כל החומרים שם, אבל מה שהיה אמור להיות קומדיה חכמה ומשעשעת לא מצליח להתרומם, וגם המסרים לגבי היחסים בין גברים לנשים אינם מצליחים לכפר על העובדה שהסרט לא כך כך מצחיק, וגם לא כל כך מרגש. המתח הקומי שנובע מהעובדה שהופמן הוא גבר בלבוש אישה, באופן צפוי הכפתור עליו לוחץ פולאק הכי הרבה בסרט, לא ממש עובד. בשום שלב אין זכר לצחוקים היסטריים שמלווים כל צפיה ב "חמים וטעים".  לא נהנתי ממנו בתפקיד דורותי, אישה משעממת, מכוערת, שלא ברור איך מישהו יכול להעריץ, ומצד שני לא נהנתי ממנו גם בתפקיד דורסי, גבר אגואיסט שבאמת מתייחס לנשים, ובעיקר לסנדי, כמו לזבל. למה אני אמור לחבב אותו? ואם אני לא אז מה אני אמור ללמוד ממנו? הרי הוא עצמו לא למד שום דבר בשום שלב בסרט. הוא זורק את סנדי, אחת הדמויות המושפלות ביותר בתולדות הקולנוע, בלי למצמץ, לאחר שמלכתחילה הוא שכב אתה רק כדי לכסת"ח את עצמו, ולא משלם על זה בשום שלב בסרט. ברגע אחר הוא מנצל את מערכת היחסים של דורותי עם ג'ולי כדי לנסות לנשק אותה, מעשה מלוכלך לכל הדעות, וברגע שהוא רואה שזה לא עובד הוא מתוודה שהוא גבר ומנסה עוד פעם, מזווית אחרת. לו רק היו כל ההתפתלויות הללו מצחיקות זה עוד היה נסבל, אבל נדמה כאילו פולאק מתעקש להשאיר את הסרט בז'אנר הדרמטי, והורג אותו בתהליך. בסופו של הסרט, כשדורסי ניגש לג'ולי ללא הדראג, לאחר שהוא חשף בפני כל העולם את זהותו האמיתית, לא ברור לי בכלל למה היא מרשה לו להתקרב אליה. בבירור מדובר בבן אדם מעורער בנפשו ששומר נפשו יתרחק ממנו.

 

 

 

 

נכתב על ידי ספוילר , 21/12/2009 22:55   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic, פרוייקט 20 סרטים שלא ראיתי מהרשימה של AFI  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הווארד יוז לא ידע לבחור מתנות - סיפור פילדלפיה


פרוייקט 20 סרטים שלא ראיתי מרשימת 100 שנים 100 סרטים של AFI - סרט 4: סיפור פילדלפיה

 

הבעיה היחידה עם הסרט "סיפור פילדליפיה" של ג'ורג' קיוקור, או בעצם, אחת מהבעיות אתו, כי הוא רחוק מלהיות מושלם, היא שהוא סרט הרבה פחות טוב מ "נערתו ששת" של הוווארד הוקס, שיצא גם הוא ב 1940. בעוד "פילדלפיה" נהנה מהמקום ה 51 המכובד ברשימה של AFI, "נערתו ששת", אבוי לבושה, פשוט אינו נוכח. אפשר לקרוא לזה מוזר, אפשר גם לקרוא לזה ביזיון שמעמיד בספק את המהימנות של הרשימה כולה. אילו קלאסיקות נוספות חמקו בין האצבעות של אותם לקטורים מבולבלים? הא? אילו אני שואל?

 

אם הדרך למדוד קומדיית סקרובול היא על ידי מהירות המקצב של הדיאלוגים אז שני הסרטים פחות או יותר תיקו, אבל אם מודדים אותן בסטנדרטים בהם שופטים כל סרט אחר אז "ששת" לוקח בענק. למרות שקתרין הפבורן היא בהחלט סוג של תופעת טבע, הסרט מבלבל, קצת משונה, וקצת, זה מוזר להגיד את זה על קומדיית סקרובול אבל בכל זאת, פטפטני.   

 

הסרט מתחיל ברגע שנראה כאילו הוא לקוח ישירות מהקולנוע האילם בו זורקת הפבורן, שמשחקת נערה פילדלפיאנית מבית טוב, את גרנט מהבית, והוא בתורו דוחף את הפרצוף שלה ומפיל אותה על הרצפה. פרובוקטיבי ביותר אפילו היום. מסתבר שהעילה למריבה היא גירושין, והסרט קופץ מיידית שנתיים קדימה, ליום לפני חתונתה השניה של הפבורן, הפעם עם טיפוס משופם והרבה פחות אטרקטיבי מגרנט, שהוא, כידוע, אז אטרקטיב אז דיי קאם. היחידה ששמה לב לחוסר ההתאמה התהומי בין הפבורן לבעלה העתידי היא האחות הקטנה והקצת מעצבנת שלה, שזורקת הערות בנושא בכל הזדמנות. הפבורן לא מרוצה מהעובדה שבגדי הרכיבה החדשים של ארוסה נקיים מדי, לא אוהבת את העובדה שהוא רודף פרסום, ובגדול, לא נראה שהיא מתלהבת במיוחד מהרעיון של להינשא לו. אגב, בצרוף מקרים שממש לא הגיוני שהוא מקרי, שם דמותה של הפבורן בסרט זהה לשמה של כוכבנית הפורנו הידועה לשמצה טרייסי לורדס, מינוס הסמך בסוף, קרי, טרייסי לורד.

ומה עם ג'יימס סטיוארט אתם שואלים? הוא לא אמור גם להיות בסרט הזה? אז כן, הוא כן, ודי מהר הסרט הופך לסוג של תחרות כריזמה בין שני השחקנים המקסימים ביותר שאי פעם הופיעו על המסך. סטיוארט משחק סופר כושל שמתפרנס מעיתונות ונשכר על ידי גרנט לסקר את חתונתה של הפבורן כחלק ממזימה זדונית  שנועדה לטרפד את החתונה ולהפיל את הפבורן בחזרה לחיקו. מלווה בצלמת פולש הפובליציסט בעל כורחו לאחוזת הלורדים ומפתח ללא היסוס קראש מידי על הגברת הפבורן\לורד. השאלה אם גרנט תיכנן את המהלך הזה או לא נשארת פתוחה, מכיוון שגרנט עצמו לא עושה יותר מדי כדי למנוע את הרומן מלהתפתח. הצלמת לעומת זאת, שמערכת היחסים בינה לבין סטיוארט לא בדיוק אפלטונית, לא מרוצה.

 

לאחר לילה של שכרות ושל שיכרון צריכה הלורדית להחליט האם היא ממשיכה לחופה, ויותר חשוב, מי יהיה החתן? באופן לא אופיני אני אחסוך מאתכם את פרט האינפורמציה השולי הזה, ורק אגיד שהבחירה בגברבר המאושר הופכת חסרת משמעות בקונטקסט של העלילה הלא ברורה הזאת. יותר מדי גברים יש בסרט הזה, ומכיוון ששניים מהם באמת מאוד מוצלחים קשה גם לקהל להחליט במי הוא מעדיף שהגברת הפבורן תבחר.

למרות שהסרט היה להיט על בימות ברודווי, גם שם בכיכובה של הפבורן, לפני שעובד למסך, ולמרות שזכויותיו נקנו עבור הפבורן במיוחד על ידי בן זוגה דאז, אחד הווארד יוז, על מנת לשמש כמקפצה שתחזיר אותה להוליווד אחרי רצף סרטים פחות מצליחים, הוא לא עובד כיום דווקא בגללה. וזה לא שהיא לא טובה. היא מצוינת. הדמות שלה פשוט לא כתובה בצורה הנכונה. הבריטיות הפושית של הפבורן והסנוביות שלה היו התכונות שגרמו לקהלים להתנכר אליה, אבל הן מהוות את האופי האמיתי שלה, והניסיון שלה להשתנות בשביל הקהל בסרט הזה שקוף מדי. אני לא רוצה שהפבורן תתנהג כאילו הקרירות והתיחכום שלה הן רק מעטפת שמכסה על אופי רכרוכי ופגיע. אני, בניגוד אולי לקהלים של שנות השלושים, לא מרגיש מאויים, ויודע כי היא בן אדם טוב מתחת לפני השטח גם בלי שהיא תנפנף לי את זה בפנים. אבל זה בדיוק מה שהיא עושה בסרט הזה. כל מה שהסרט מנסה לעשות זה להגיד "תראו את הלורד הזאת, היא לא מקבלת אף אחד כמו שהוא ובסופו של דבר היא אומללה בגלל זה", אבל כשאני רואה את הסרט הזה היא נראית לי כמו אישה מדהימה מהרגע הראשון ועד האחרון, ואני לא מבין למה היא לא מתייחסת לעצמה כמו אל אחת, ולמה הסביבה מנסה לתקן אותה כל הזמן.

קשה לראות סרטים עם הפבורן היום מבלי להיזכר ב "הטייס" של סקורסזה, ובתפקיד המצויין של קייט בלאנשט, ששיחקה את הפבורן, וכיף לחזור ולראות את הדבר האמיתי. סצנת הבריכה ב "סיפור פילדלפיה" היא ללא ספק אחד הרגעים הגדולים של הקולנוע, וזה רק בזכותה, וחלק מהדיאלוגים באמת מאוד משעשעים. 

אני מבין גם שאם רואים סרט שברשימת השחקנים שלו מופיעים הפבורן, גרנט וסטיוארט אז הוא מידית הופך למועמד ריאלי לפנתיאון. אבל הוא לא באמת יצירת מופת. כל השחקנים מצוינים, אבל התסריט כאמור התיישן, וגם המעבר מהבמה למסך לא עשה לסרט הזה טוב. אחדות הזמן ואחדות העלילה עובדות יותר טוב על הבמה מאשר על המסך. אבל עבור הפבורן זה היה הסרט שהחזיר אותה לעניינים, ובזכותו היא חזרה לשחק בעוד המון סרטים מצוינים, כך שמקומו בהיסטוריה שמור בין אם הוא טוב ובין אם הוא קצת פחות טוב. האופציה השניה היא הנכונה למי שעדיין לא הבין.

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי ספוילר , 18/11/2009 01:32   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic, פרוייקט 20 סרטים שלא ראיתי מהרשימה של AFI  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Bela Lugosi Rules


ספוילאז' בדרך חברים, אבל תאמינו לי שזה מסוג הסרטים שנהנים מהם גם בפעם המאה שרואים אותם.

כמו שאומר הפתגם הישן שהמצאתי פעם, כל סרט שבלה לוגוסי או בוריס קרלוף משתתפים בו הופך אוטומטית לקלאסיקה. האמת היא שהמשפט הזה עובד לא רע גם על וינסנט פרייס ולון צ'ייני, וכשחושבים על זה גם על ברוס לי, סוני צ'יבה, אדם סנדלר וצ'אק נוריס, עובדה שממש לא הופכת אותו לפחות עמוק ומיסטי. אבל הסרט "Murders in Rue Morgue" של רוברט פלורי, בו השתתף לוגוסי ב 1932, שנה אחרי התפקיד המכונן שלו כדרקולה, הוא קלאסיקה גם מהרבה סיבות אחרות. הצילום של קארל פרוינד, מר אקספרסיוניזם גרמני בהוליווד, לדוגמא. או העובדה שיש בסרט סצנה בה גורילה חוטפת בחורה ומתרוצצת אתה על גגות העיר. או העובדה שהוא מבוסס על סיפור של אדגר אלן פו שנחשב לסיפור הבלשי הראשון בהיסטוריה של הספרות. זהו בעצם.

 

לוגוסי משחק את דוקטור מיראקל, מדען מטורף שמגדל גורילת מחמד בשם אריק. מיראקל מציג את אריק לראווה בקרנבל במשך היום, ובלילה, כחלק מחיפושיו אחר בת זוג ראויה לאריק, מזריק את דמו של הקוף המגודל לורידיהן של פרוצות. טכניקת שידוך משונה שההגיון מאחוריה לא מוסבר כהלכה בסרט, המובילה דרך קבע למותן של הפציינטיות הנבחרות.

 

כשלוקח גיבור הסרט, דופין, את בת זוגו קאמיל לראות את אריק באוהלו של דוקטור מיראקל, שולחת הגורילה האגרסיבית יד אל מחוץ לכלוב וחוטפת את כובעה של קאמיל. מיראקל מבטיח להחזיר את הכובע ברגע שהקוף יסכים לשחרר, אבל קאמיל המפוחדת מסרבת לחשוף את כתובתה. מיראקל, שנימוסיו הטובים לא מאפשרים לו לשמור את הכובע, וחושיו המחודדים גם מרמזים לו שיש כיוון לאיזה קטע בין קאמיל לאריק, שולח את משרתו לעקוב אחרי העלמה על מנת ללמוד בכל זאת היכן היא גרה, ובסצנה הזוייה במיוחד נוסע בעגלה ברחובות פריז כשהקוף הענקי יושב לצידו.

 

אולי אני תמים אבל לא היתי מתפלא אם הסצנה הבאה, בה לוגוסי מזריק את דם הקוף לתוך ורידיה של פרוצה קשורה בשלשלאות, היא הדבר הכי קרוב לביקור בדאנג'אן שהיה אפשר לחוות בשנת 1932. הרגע בו הוא פותח דלת סתרים ברצפה ונותן לגופתה של בעלת המקצוע המצודדת לצנוח לתוך מימי הנהר, כולל הספלאש, מצמרר ומעורר גיחוך בו זמנית.

בבוקר נמצאת גופתה של הפרוצה, ודופין, סטודנט לרפואה בזמנו הפנוי, משחד את האחראי על חדר המתים שנותן לו בתמורה דגימה מדם הקורבן. דופין לומד מהר מאוד כי יש גורם זר, קופי משהו, בדם, שנמצא גם בדמן של גופות אחרות מהתקופה האחרונה.

 

בינתיים דופק דוקטור מיראקל על דלתה של קאמיל, ומנסה לשכנע אותה לבוא לבקר אותו ואת אריק בסצנה מצמררת ומותחת במיוחד. כשקאמיל מסרבת מחליט מיראקל לנסות את כישורי השיכנוע של אריק, מה שמוביל לסצנה נחמדה בה מתקרב הקוף לאט ובשקט למיטתה של קאמיל באמצע הלילה. אתם צריכים לראות את ההבעה על הפנים שלה כשהיא מתעוררת ומוצאת את אריק ליד מיטתה. בואו רק נגיד שהיא לא ציפתה לזה.

דופין מנסה לשכנע את השוטרים, בסצנה פרנואידית למדי, שקוף ענקי חטף את קמיל ואת אמה, אבל השוטרים, באופן לא מפתיע, חושבים שהוא איבד את זה. במקום לסמוך על מה שהוא אומר הם חוקרים את השכנים באיזו שפה דיבר הרוצח. השכן האיטלקי אומר שבגרמנית, השכן הדני אומר שבאיטלקית, והשכן הגרמני אומר שבדנית. או משהו כזה. אבל דופין הוא היחידי שיודע את האמת, וכשהוא מוצא את גופתה של האם בתוך הארובה כשבידה פרווה שחורה, משתכנעים כוחות הביטחון שיש דברים בגו, ומצטרפים אל דופין לביקור אצל מיראקל.

 

בינתיים נופל מיראקל קורבן לאופי המחורבן של עצמו כשאריק, בפרץ עצבים אלים, חונק אותו למוות ובורח עם קמיל, אהובתו בעלת הכובע. כמו הרבה סיפורים קולנועיים על קופים גם הסרט הזה מבוסס בסופו של דבר על הנחה המופרכת שקופים מעדיפים בלונדיניות ואריק, בהתאם למסורת, נמנע מלטרוף את קמיל, ומעדיף לסחוב אותה על גבו במרדף על גגות פריז, שנגמר בסופו של דבר בהשמדתה לאלתר של חיית הפרא המסוכנת.

 

העובדה שכל השחקנים חוץ מהשעיר מביניהם משחקים גרוע בסרט הזה רק מבליטה את הכריזמה של לוגוסי, שמצליח להיות מאיים בכל שוט ושוט בו הוא מופיע, ומזכיר לנו למה הוא נחשב לאחד משחקני הנבלים הגדולים בהיסטוריה. תמיד כיף לחזור לסרטי האימה של יוניברסל משנות השלושים, ולמרות שהסרט הזה לא משתווה לפרנקנשטיין, דרקולה, או ל Mad Love שכתבתי עליו לא מזמן, הוא עדיין בהחלט שווה צפיה, ולו רק בשביל לוגוסי והקוף, צמד מקסים לכל הדעות.

 

 

 

 

 

 

 

 

   

נכתב על ידי ספוילר , 5/11/2009 02:01   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic, אימה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Adventures of Robinson Crusoe


בשנת 1954 ביים לואיס בונואל במקסיקו את הגרסה שלו לספרו הקלאסי של דניאל דפו. 55 שנים מאוחר יותר, או במילים אחרות אתמול, ישבת אני וצפיתי בה. הפוסט הזה הוא התוצאה של הרגע ההיסטורי והלא צפוי הזה, אבל תאמינו לי שזה הרבה פחות דרמטי מאיך שאני גורם לזה להשמע.

 

יש הנאה פרוורטית מסויימת בלראות סרט שמעולם לא שמעת עליו, של במאי שאתה לא אוהב במיוחד, רק בגלל שהאות הראשונה של הכותרת שלו היא A. למי מביניכם שלא מעודכן, כפי שכבר הסברתי כאן, מטרתי בחיים היא לראות את כל הסרטים ב Guide For The Film Fanatic לפי הסדר בו הם מופיעים בספר, והסרט הזה הוא אחד הראשונים. אבל מעבר לרנדומליות המקסימה, שהשרתה אוירה הרפתקנית משהו על הצפיה, הסרט לא היה מדהים.

 

את הסיפור של רובינזון קרוזו כולנו מכירים מצויין, כך שגם לו היתי רוצה לא היתי מצליח לייצר ספוילרים. בונואל, הסוריאליסט הידוע שאחראי גם למשפט המפורסם "I am still, thank god, an atheist", וידוע בשנאתו לכנסיה, לא מצליח להפוך את הסיפור למשהו שחורג מתחום סרטי ההרפתקאות הסטנדרטיים, ולמרות שניתן להניח שמטרתו הייתה להשתמש בסרט על מנת לדון בשאלות שקשורות לדת, אין לסרט אמירה ממוקדת בנושא.

 בונואל צילם את הסרט הזה במקסיקו, בה הוא בילה את רוב חייו המקצועיים, והסרט נחשב לסרטו המסחרי ביותר. הסרט מבויים טוב, הצילום יפה, הלוקיישן גם, אבל סצנה אחרי סצנה עוברות מול העיניים בעייפות משהו. קרוזו סובל רוב הזמן. בהתחלה קשה לו פיזית. אחרי שהוא מתאקלם הוא סובל מבדידות. הוא בונה מחנה לתפארת. כשמגיע ששת הסרט כבר מתקרב לקיצו. היחסים ביניהם מסומנים, אין דרמה של ממש. הרגעים בסרט בהם קרוזו לבד חזקים יותר מאלו בהם מופיעים עוד שחקנים. בעיקר יפה השימוש בים ובנופים של האי. והווייס אובר העגום מוסיף בהחלט אוירה כבדה ומדוכדכת.

מוקדי העניין בסרט הם כמה סצנות חלום הזויות, סוריאליסטיות כמובן, אבל מרשימות פחות מאלו שבונואל יצר מוקדם יותר בקריירה שלו, בסרט הכלב האנדלוסי, ודי הרבה שוטים שמופיעות בהם חיות שונות. צבים, כלב, חתול, עיזים. נראה שבונואל אוהב חיות. אולי הוא חושב שלהראות חיות זה גם סוריאליסטי. יש בזה משהו. 

השחקן דן אוהרליהי היה מועמד על אוסקר עבור תפקידו, אבל מעבר לגידול זקן לתפארת הוא לא עושה יותר מדי. מה שנשאר זה להנות מהמוסיקה המצויינת של אנטוני קולינס ומהצבעים הרטרואיים של Pathecolor. אין בסרט את המגע החדשני והניסיוני שבונואל התפרסם בזכותו, אבל אין בו גם את התנופה הדרושה על מנת להפוך סרט רגיל למעניין או מרגש. הוא לא גרוע במיוחד, אבל הוא בהחלט בינוני.

 

אגב, מבט בפילמוגרפיה של דן אוהירליהי מגלה לי שהוא המשיך לעשות תפקידים קטנים בטלוויזיה ובקולנוע עד שנת מותו ב 2005. אחד מהם היה בסרט Halloween 3: Season of the Witch. האם הקוסמוס מנסה לרמוז לי שהגיע הזמן לקחת את הצעד הבא במערכת היחסים שלי עם הפרנצ'ייז הטראשי הזה? אל דאגה קוסמוס, אנחנו משדרים על אותו גל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי ספוילר , 1/11/2009 03:36   בקטגוריות Guide For The Film Fanatic  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , מדע בדיוני ופנטזיה , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לספוילר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ספוילר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ