אל הר צין ומעבר לו.

לכבוד שנה ושלושה חודשים אתמול ממש רבתי עם ל', וזה לא קורה לנו בדר"כ. התעצבנתי על משהו טיפשי אבל הסברתי לו שזה רק סימפטום וניסיתי להסביר מה מפריע לי והוא אמר מה מפריע לו ורצינו להגיע לעמק השווה ובסוף כמובן שהתכרבלנו והתחבקנו אבל לי יש מועקה בלב.

טוב, אני ככה תמימה לחשוב שגם אם מערכת היחסים היא נהדרת אפשר להעביר את כולה בלי לריב אף פעם, אבל בכל זאת. כואב. 

היום בבוקר לפני שהלך לעבודה ליטף ונישק אותי במשך רבע שעה. פתאום לא הכל פרחים ופרפרים, אז אנחנו נבהלים. 

מה שאותי מפחיד זה גבול ה-שנה וארבעה חודשים שהיה לי עם ע'. אולי אני אפילו יוזמת ריבים כי אני נבהלת מכמה שזה רציני עם ל'. גרים ביחד וזה. 

בקיצור מוזר. בגלל זה גם הפוסט קצת מוזר. 

אני מקווה שזו תקופה ושהכל יסתדר עוד כמה זמן. 

נועה.

אני עוברת השבוע סופית מבית ההורים לגור עם ל' ולהדריך בפנימייה, ובמקום לשמוע עידוד ושמחה מההורים אני מקבלת ביקורת על ל'. 

ועכשיו מה, מה אני אמורה לעשות עם ביקורת כזאת? זו הרי לא ביקורת בונה. זו ביקורת סתם. 

ומה שהכי מוזר זה שבמשך שנה וארבעה חודשים הייתי בקשר רעוע לחלוטין עם ע' שבו הייתי בוכה כל שבוע לפחות פעם אחת ועסוקה בויכוחים וריבים כל הזמן ול' בא והשמש יוצאת ובמקום שההורים היקרים שלי יבינו את זה הם מרגישים משהו שהם לא יכולים בדיוק לשים עליו את האצבע שאולי כדאי שגם אני אשים לב אליו בל'. כן, הא. תודה באמת. 

כל-כך מרגיז מצידם, כל-כך היסטרי. תנו לי לבד. תנו לי לעשות את הטעויות שלי. תפסיקו לעטוף אותי בצמר-גפן כל הזמן. 

כשהייתי צריכה אתכם אי שם בתיכון נעלמתם ועכשיו כשסוף סוף טוב לי אתם צצים להביא בלגן?

כמו לא יכולים להבין שמשהו יכול להיות טוב ורק מנסים כל הזמן לחשוב מה יכול להשתבש. 

סימפטום שואה שאבא קיבל מההורים שלו, ומונחל אלי בצורת חרדות. 

די.

ומה שהכי מרגיז בכל הנושא זה שאני משתפת את ל' בהכל, ואם לא אשתף ארגיש שאני משקרת. ואם אשתף, הוא ירגיש כל-כך לא נעים.. 

למה לא נותנים לי להשתחרר? לא גדלתי מספיק?

כל השנים האחרונות מלאות בהתחלות חדשות. המכינה, הצבא, ועכשיו עבודה חקלאית. אני אוהבת את זה. לצאת מהבית, להכיר אנשים חדשים, להסתדר לבד, ללמוד, לשמוע, לגלות.. ככה צריך לבלות את השנים שאחרי התיכון. 

בטיול באירופה פגשתי חבר'ה בגילי שלא יודעים. לא מביעים דעה, לא אכפת להם במיוחד, לא נלחמים על משהו שבאמת חשוב להם.. ככה, אדישים כאלה. שאגב, יש כאלה גם בישראל. אבל אני מרגישה שאנחנו- רובנו- נדחפים למין מציאות שבה אתה חי בתוך דעות, שבה דברים נמצאים מסביב- על הקירות, בתחנות האוטובוס, בפרסומות בפייסבוק שזה פשוט בדיחה. כל המידע הזה והדעות והמגוון נדחף לנו אל מול העיניים ועם כמה שזה קשה ומורכב- זה מעניין והרפתקני. וצריך להחליט ולבחור צד ולהביע דעה ולהצביע בבחירות והבחירות אולי אפילו באמת ישנו משהו ואם לא אז נלך להפגין ברחוב גם נגד זה וניקח חלק (לפחות אני מקווה) וזה קיום חי כזה, אי אפשר לזרום. צריך לשחות.

אז כן. היום אני מתחילה עוד פרק ועוברת שוב למדבר (אתה יכול להוציא את נועה מהמדבר, אבל לא את המדבר מנועה), הפעם לערבה ולא לנגב. אני הולכת לעבוד בעבודה קשה ומשעממת במשך רוב היום ואחר-כך לחזור לחדר ולנוח ולהרגיש איך השרירים שלי התעייפו ולדעת שעשיתי משהו. אבל הכי חשוב- קצת מנוחה לפני שאני חוזרת לחינוך. בלי להכין מערכי שיעור, בלי פעילויות, בלי לבכות בגלל משהו שקרה לילד או פשוט בגלל שהחיים שלו מעציבים אותי. ככה, לעשות חשבון נפש ולהיות רק נועה ורק אחר-כך להתמסר מחדש ולתמיד לחיי החינוך. 

עדיין לא בדיוק סגורה על מה קורה. יכול להיות שארצה להתחיל ללמוד כבר בשנה הבאה ובמקרה הזה כדאי להגיש את הטפסים כבר מדצמבר הזה שזה פאקינג עוד חודש אלוהים ישמור, איך אדע תוך חודש? 

והפחד הכלכלי הזה של להתחיל ללמוד בלי בסיס אמיתי ולעבור לגור עם ל' שזה אומר כבר להפסיק לחסוך ולהתחיל לבזבז ולהיות במאזן ומה יהיה עם העבודה של ל' והאם באמת נצליח להחזיק בית יחד? אבל מין שלווה כזו בכל פעם שאני מתחבקת איתו כי הכל יהיה בסדר כל עוד אנחנו ביחד (שזה קיטש נוראי אבל כמה נכון).

אז זהו. שוב אני עוזבת. אחזור עוד חצי שנה. 

בינתיים נאחל לי ולכם כיף גדול, 

נועה.