אל הר צין ומעבר לו.

כן, אז מסתבר שעד יום חמישי שעבר.

ועכשיו.. הוי, מה עכשיו?

עכשיו שארית החיים. עכשיו אני מחליטה. או כמו שילדה במועדונית אמרה: "לסיים את הדברים שאומרים לך מה לעשות". 

המון תוכניות רצות בראש- מים המלח, לתואר בחינוך או בלשון או בספרות, פנימייה, ויפאסנה, עריכה לשונית, טיול בחו"ל, שביל ישראל ופסיכומטרי... נשאר רק להחליט מה בדיוק, מתי ובאיזה סדר. שזה.. כן. 

לפני כל זה, אמא עוברת מחר ניתוח. זה די מלחיץ כי זה בצוואר וזה אולי סרטני- אבל אנחנו בינתיים שומרים על אופטימיות. היום בילינו כמה שעות בבית-החולים בבדיקות והסברים ולגמרי איבדתי את זה. אז מחר יהיה בכלל כיף חיים. נעבור גם את זה.

עדיין לא עיכלתי את העובדה שעזבתי את הילדים. מה זה עזבתי, סיימתי את תפקידי. פשוט עם הילדים האלה מרגיש כאילו אין כזה דבר לסיים כי יש עוד המון לעשות וכל-כך הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך ואף-פעם אין ביטחון שמישהו אחר יבוא ויציל אותם. היתה מסיבת פרידה מרגשת ויפה, ובכיתי וקיבלתי מכתבים נוגעים ללב ("ואני לא רוצה שתעזבי אז על תעזבי" (השגיאה במקור)) שכאב לקרוא.

ועכשיו צריך לזכור: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה"- התחלתי ומישהו אחר ימשיך וכבר אין לי נגיעה בזה. עוד שנה או שנתיים או 7 יהיו לי (כנראה) ילדים חדשים שאוהב מכל הלב וחייבים לדעת לעזוב כי אני לא יכולה להישאר עם הצבא על הכתפיים למשך שארית חיי.. 

ובינתיים כבר חמישה חודשים מאושרים עם ל'. אין מורדות, אין ריבים. גם אין אדישות, למקרה שחששתם. אני רק מחייכת ונאהבת ומוחמאת ונעטפת. כמו שרציתי כל הזמן ולא הבנתי למה זה לא קורה. כמו שדמיינתי שצריך להיות. 

סוף-סוף מישהו שאפשר לשבת ולצחוק איתו במשך שעה, ואפשר לשתוק ולהביט בעיניים. אפשר לשכב במיטה כשהוא מתכונן למבחן ואני רואה טלוויזיה, ואפשר לסמוך עליו שיבוא בערב שבועות לבית חולים בצפון לשמור על סבא שלי.  

וזהו לבינתיים. הלוואי שהכל יתיישב כבר במקום כלשהו. אני מרגישה במערבולת. 

נועה (המשוחררת הטרייה).

אז עצר לי כל העולם. ואני קוטפת כוכבים.

בא לי הל' הזה, אלוהים יודע מאיפה, ופתאום אני מאושרת. 

לא שקודם הייתי במצב רע. הייתי בסדר, נראה לי. רק פשוט באמת שהכל נהיה בסדר עכשיו.

רע עם המדריכה במועדונית? נו, מילא. 

רע עם הבנות בדירה? נעבור את זה. 

אמא שוב חטפה עלי קריזה? בקטנה.

פסיכומטרי-לימודים-לסיים-את-הצבא-ואני-לא-בדיוק-יודעת-מה-אחר-כך? נזרום. יהיה בסדר. 

כן. אז אנחנו כבר איכשהו נהיינו חודשיים ביחד, ולמען האמת זה מרגיש כאילו שאנחנו ביחד כבר שנים. not to go all cliche אבל זה קצת כאילו שנוצרנו זה בשביל זו. אני יכולה פשוט לא להגיד כלום, והוא ידע. כל דבר, הוא ידע. 

המשפחה שלו מקבלת אותי נהדר, ולהיפך. יש משהו קליק-י בינינו.

הוא לא מפסיק להצחיק אותי, הוא בן 26 ולחלוטין ילד, הוא בגובה העיניים איתי, הוא מחמיא לי, הוא כל-כך קשוב.

יש לו קטע. כשאנחנו שוכבים במיטה ומדברים, אז לפעמים זה נהיה לחישות. ולא תמיד שומעים לחישות. ובמקום להגיד לי "מה?" ולהישאר איפה שהוא היה, יש לו קטע שהוא רוכן ממש מעלי ולוחש לי "מה?" והוא ממש עוצר את הנשימה כדי לשמוע מה יש לי להגיד. גם אם זה שטות. 

כל הפנים שלו קורנות כשהוא מחייך, יש לו קצב משלו לדברים, יש לו... קטע, נו. זה העניין. יש לו קטע.

דאגתי בהתחלה שיהיו לנו שתיקות מביכות, כי בעצם מעולם לא הכרתי ככה אדם ויצאתי איתו מבלי היכרות מוקדמת. במקום שתיקות מביכות, יוצא שאנחנו פשוט לא מספיקים לסיים שום נושא שיחה אף-פעם. הכל נמשך ונמשך ונמשך.

כמובן, אני לא יכולה בלי משהו שמעכיר לי טיפונת את האווירה ביני לביני: ע'. 

אז אוקי, ל' הוא פשוט התגלמות השלמות בשבילי. אבל מה שמרגיז אותי זה שאני לא מצליחה להפסיק להשוות. במקום לחשוב לעצמי, "ל' כזה נהדר, הוא לא מפסיק להחמיא לי" המחשבה היא "ל' כזה נהדר, הוא לא מפסיק להחמיא לי, לא כמו ע', שכדי להוציא ממנו מחמאה הייתי צריכה כמעט לבקש". למשל. 

כל ההשוואות האלו, אגב, מאירות את ל' בצורה מאוד חיובית כי הוא פשוט כל מה שרציתי וביקשתי בבחור ולא הבנתי למה אני לא מקבלת. אבל אני לא רוצה להשוות. אני רוצה להוציא את ע' מהראש. הוא יצא, ולאחר מכן הוא חזר לשם בקטע מאוד שלילי. זה גם מרגיז אותי כיוון שאני לא יכולה ללכת למפגשי מכינה כמו שצריך כי לא בא לי לפגוש אותו. וזה גם מרגיז אותי כי אני רוצה פשוט להישאר אדישה כלפיו, ולא להישאר עם רגשות של כעס. הרי, אלוהים ישמור, אהבנו. איך הוא יכול להתנהג בצורה כזו  מטופשת עכשיו אחרי כל מה שהיה בינינו? באמת? אנחנו משחקים משחקים? וזה כל-כך מעצבן אותי, שהוא משחק איתי משחקים, ומעצבן אותי שבמשך שנה וארבעה חודשים חשבתי שככה אמורים להתנהג, ורק עכשיו אני באמת מבינה מה זה להיות נאהבת.

אז זו הבעיה. לא בא לי לכעוס. טוב לי מדי עם ל' בשביל לכעוס עכשיו. ועדיין זה קורה. 

טוב, ניתן לזה עוד טיפונת זמן ונראה לי שע' יתפוגג כליל. הקטע עם ל' (אחד מהם), זה שהוא כל-כך רגוע שזה מקרין גם עלי. 

עדיין לא בכיתי לידו. חשבתי לי שזה סימן רע ואז הבנתי שאני פשוט לא מסוגלת כי ברגע שאני פוגשת אותו הכל מתפוגג לי. (אגב, שלגים של כעס בין רגע נמסים...) ואני נרגעת. ואם אני לא נרגעת ברגע, אז הוא מלטף אותי עד שזה קורה. כי הוא פשוט כל-כך.. כל-כך וואו. 

אז, כן, זה בערך החודשיים האחרונים. אולי באמת הסיבה שנעלמתי קלות. 

נועה.

פתאום אפשר לדבר במשך שעה ממש כמו פעם וזה יהיה טבעי לחלוטין ומלא במיליון בדיחות פרטיות שרק שנינו נבין וזה יהיה הכי כיף בעולם, אבל אחרי הכל זה לא. 

אחרי הכל, ש' שולח לי הודעה בשישי בערב, ולא ע'. 

את הבילוי של שישי בערב אעביר שוב עם אנשים שהם לא בדיוק החברים שלי, אבל באופן כללי ההגדרה הזו התערפלה לי לאחרונה כשאני בעצם לבד ומחפשת את המקום שלי כרגע. ההגדרה הזו התערפלה כי הייתה תקופה של חזרה לאנשים אחרי הפרידה ואז פתאום הבנה שזה כבר לא אני. 

אני חייבת להמשיך ולהפסיק עם כל האנשים האלה שמוציאים ממני רק הרס עצמי, חוסר הערכה עצמית ושנאה עצמית.

onwards אמרנו, ונכנסנו (כשאני מדברת בלשון רבים אני מתכוונת לעצמי ואלי) לתקופה של המון אהבה משני בחורים עיקריים בחיים שלי כרגע (מבחינה אפלטונית לחלוטין, וזה בעצם מה שכל-כך נהדר) שהם שונים בתכלית זה מזה, אפילו לא אוהבים אחד את השני. אבל שניהם אוהבים אותי וזה כל-כך נחמד לי שאני יודעת שיש אנשים שרוצים אותי קרוב. שאני יכולה לסמוך עליהם. 

אז כן, תקופה קצת בודדה. כי אמנם אהבה משני בחורים זה נהדר, אבל כמובן שאני עם המרדף הזה אחרי רשת צפופה של אנשים כי אם אפול שניים זה לא מספיק כדי להחזיק- כל זה אחרי שכבר הוכחתי לעצמי שאני חזקה מספיק כדי ליפול ולעלות חזרה. ובכל זאת. 

כל שבוע הוא מאבק עם המדריכה, שבצורה מאוד מוזרה אני מרגישה שמחזק אותי ומוכיח לי מחדש שהצלחתי לעבות קצת את העור שלי אחרי הכל. היא מורידה ואני נשארת למעלה. היא מתנהגת בצורה שפלה ואני בוחרת שלעלות. הדאגה העיקרית שלי כרגע היא לא אני- כי אני כבר אסתדר. אני רק דואגת לילדים. מכשפה.

אליוט סמית', בון איוור, סאן טיילור, ניק דרייק, הקולקטיב ועוד אינדי למיניהם שעושים לי עצוב באוזניים ושמח מבפנים. ש' שולח הודעות. קר וגשום. 

אחרי הכל, טוב לי.

נועה.