אל הר צין ומעבר לו.

שבת בערב, ל' ואני יוצאים מביתי לכיוון תל-אביב, לצפות בהופעה של איזבו. לאחר-מכן, התכנון הוא לנסוע אליו הביתה ומשם לצבא. 

הקדמנו, ולכן ישבנו באוטו והתנשקנו שעה ארוכה. אחר-כך השארנו כל מה שיכולנו באוטו והלכנו להופעה.

ההופעה נהדרת. המוזיקה כיפית לריקודים ויש אווירה של עולם אחר באוויר. ול' נצמד אלי ומחבק אותי מאחורה ואנחנו רוקדים יחד, ומדי פעם עוצרים כדי להתנשק ונהנים ושמחים.

אנחנו חוזרים לאוטו ורואים שנופץ החלון ונלקחו לנו התיקים. כלומר, לל' נלקח תיק אחד אבל כל התיקים שלי (אני לוקחת לצבא 3 תיקים) נלקחו. עם המדים ועם הארנק ועם המפתחות ועם האייפוד נאנו בן ה-7 שלי ועם הפלטה לשיניים והכל. כמובן שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לפרוץ בבכי היסטרי אך בגלל שעכשיו אני לא סתם נועה- אני נועה ול' אז הסתפקתי בלעמוד ולתפוס את הראש עם היד. אח"כ חיפשנו קצת את התיקים באיזור במחשבה שאולי ראו שזה בעיקר בגדים אבל לא. 

משם המשכנו למשטרה, היינו על הקו עם חברת הביטוח, וכעבור שעה כבר נקרענו מצחוק כיוון שבכל פעם שסוגרים את הדלת עפות עוד זכוכיות. 

והחזקנו ידיים מתחת לשולחן בזמן השיחה ודיברנו עם אבא לגבי להחליף מנעולים והכנו רשימות ושתינו מים וצחקנו ושמחנו.

אז כן, היה משפט צבאי (שבו יצאתי זכאית) וכרגע אין נגן מוזיקה. אין פלטה לשיניים, אין את הארנק היפה והנוסטלגי שלי.. ואם בנזקים הבאמת חמורים עסקינו- אז היומן האישי שלי, והיומן של הילדים- שם ההסכמים שלי איתם, תוכניות לימודים, מערכות שעות וכו'.. אז זה די priceless וחבל.

אבל.. נו, יש את ל'. ויש הבנה שאנחנו מסוגלים ויכולים וכיף לנו לעבור דברים ביחד. גם אם זה שלילי ומפחיד ולא נעים כי הכל ברוח טובה ואפילו טיפה מצחיק. יש פרופורציות שונות לעולם. ל' ואני פשוט הפכנו ליותר צבעוניים משאר העולם. רוויית הצבע שלנו יותר גבוהה ולכן זה נראה כאילו שהשאר דהה. זה לא ששום דבר לא משנה- זה פשוט שהוא, ואנחנו, יותר משנים.  

אוקי, אז אנחנו קופצים שבת אחת קדימה. ל' ואני נוסעים לפסטיבל יערות מנשה עם כמה חברים שלו והכל נהדר ויפה. מדי פעם פוגשים מישהו שמכירים, רואים להקות נהדרות ויש אווירה נעימה. 

ביום שבת אנחנו מסתובבים במתחם הפסטיבל, יד ביד, בדרכנו למלא בקבוק מים. אז אנחנו הולכים והולכים, ופתאום נקרה לדרכנו עוד מישהו מוכר: ע'. 

כן, כן, איזה סרט! מי היה מאמין שע' מכל האנשים ימצא עצמו במעין פסטיבל אינדי שכזה?

אז עמדתי לי עם הפה פעור והוא אמר היי, ואני קראתי לל' שיחכה רגע והוא קרא לחברתו שתחכה רגע וערכנו היכרות. 

ואני מסתכלת מהצד על לחיצת הידיים של ל' וע'. ל' נמוך וע' גבוה. ל' מבוגר מע' ב-6 שנים. ע' מלבני ומוצק ול' עגלגל וזורם. ל' מחייך וע' רציני. 

ואני יודעת שהמקום שלי הוא עם ל'. ואני יודעת שכדי להגיע למקום הזה הייתי צריכה את התקופה שלי עם ע'- עם כל הכאב שכרוך בזה. 

הרגשתי שבלחיצת היד הזו יכולתי לסגור סופית את התקופה הזו עם ע', ולדעת שאהיה עם ל' לתקופה ארוכה ארוכה. 

כלומר, נועה הסמלית והטקסית הייתה צריכה את זה למרות שזה היה נורא מוזר. 

ועכשיו, דף חדש. כי היומן הקודם נגנב, כי הם נפגשו, כי יש מוזיקה חדשה. 

כי אני 3 חודשים עם ל' ואני רוצה לבלות איתו עוד שנים ארוכות שמפחיד אותי לכתוב כאן עד מתי אני באמת רוצה שהן ימשכו. 

ועכשיו לסופ"ש ההרפתקני הבא.

נועה.

פתאום אפשר לדבר במשך שעה ממש כמו פעם וזה יהיה טבעי לחלוטין ומלא במיליון בדיחות פרטיות שרק שנינו נבין וזה יהיה הכי כיף בעולם, אבל אחרי הכל זה לא. 

אחרי הכל, ש' שולח לי הודעה בשישי בערב, ולא ע'. 

את הבילוי של שישי בערב אעביר שוב עם אנשים שהם לא בדיוק החברים שלי, אבל באופן כללי ההגדרה הזו התערפלה לי לאחרונה כשאני בעצם לבד ומחפשת את המקום שלי כרגע. ההגדרה הזו התערפלה כי הייתה תקופה של חזרה לאנשים אחרי הפרידה ואז פתאום הבנה שזה כבר לא אני. 

אני חייבת להמשיך ולהפסיק עם כל האנשים האלה שמוציאים ממני רק הרס עצמי, חוסר הערכה עצמית ושנאה עצמית.

onwards אמרנו, ונכנסנו (כשאני מדברת בלשון רבים אני מתכוונת לעצמי ואלי) לתקופה של המון אהבה משני בחורים עיקריים בחיים שלי כרגע (מבחינה אפלטונית לחלוטין, וזה בעצם מה שכל-כך נהדר) שהם שונים בתכלית זה מזה, אפילו לא אוהבים אחד את השני. אבל שניהם אוהבים אותי וזה כל-כך נחמד לי שאני יודעת שיש אנשים שרוצים אותי קרוב. שאני יכולה לסמוך עליהם. 

אז כן, תקופה קצת בודדה. כי אמנם אהבה משני בחורים זה נהדר, אבל כמובן שאני עם המרדף הזה אחרי רשת צפופה של אנשים כי אם אפול שניים זה לא מספיק כדי להחזיק- כל זה אחרי שכבר הוכחתי לעצמי שאני חזקה מספיק כדי ליפול ולעלות חזרה. ובכל זאת. 

כל שבוע הוא מאבק עם המדריכה, שבצורה מאוד מוזרה אני מרגישה שמחזק אותי ומוכיח לי מחדש שהצלחתי לעבות קצת את העור שלי אחרי הכל. היא מורידה ואני נשארת למעלה. היא מתנהגת בצורה שפלה ואני בוחרת שלעלות. הדאגה העיקרית שלי כרגע היא לא אני- כי אני כבר אסתדר. אני רק דואגת לילדים. מכשפה.

אליוט סמית', בון איוור, סאן טיילור, ניק דרייק, הקולקטיב ועוד אינדי למיניהם שעושים לי עצוב באוזניים ושמח מבפנים. ש' שולח הודעות. קר וגשום. 

אחרי הכל, טוב לי.

נועה.

התחלתי את הפוסט בלשטוח בפניכם את התהליך שעשיתי בשנתיים האחרונות. באיך הפסקתי לפגוע בעצמי והתחלתי בתהליך של בנייה. בחרדות שהצלחתי להתגבר עליהן, הפגיעה העצמית שעצרתי, האיזון שהצלחתי לבנות. הבנתי שאם אתחיל בלספר לא אסיים ובכל מקרה אני לא בטוחה לאן זה הולך. ובטוח לא אגיע לנקודה. 

רציתי לספר על הסדנא שהייתה בעצם הנקודה, אבל גם לספר על הסדנא לא יעביר את זה. כי פשוט ככה, זה יותר מזה.

אספר על הר צין.

אחרי כל מה שהיה, באמצע הטיפול הפסיכולוגי, באמצע המכינה, סיימתי את סדנת מיומנויות שטח. מה זה סיימתי, מה זה סדנא. כולה ארבעה ימים במדבר, טיול נודד. פשוט קצת מפחיד יותר מהרגיל כי אין לך מושג מה הולך לקרות. וכי זה היה הטיול הנודד הראשון שלי. וכי במהלך ארבעת הימים האלו בכיתי והתייאשתי מספיק לשנה שלמה. 

מה שהיה מגניב בלסיים את זה, זה שלא ידעתי שזה עומד לקרות. זה היה בנר שני של חנוכה, עשינו הליכה בעיניים עצומות בשדה הבולבוסים שלמרגלות הר צין. אני בכיתי, כמובן. לא האמנתי שמחכה לי עוד יום שלם של הדבר הזה. רציתי לסיים את הכל וללכת הביתה- מחשבה שעלתה בראשי די הרבה בימים האלו. כבר בבוקר, כשקמנו וראינו מרחוק את הר צין היתה הרגשה שנעלה עליו. הנה משהו נוראי לעשות, למה שלא יתנו לנו לעשות אותו, חשבתי לעצמי. ואכן כשסיימנו את ההליכה העיוורת הודיעו לנו שאנחנו עולים על הר צין. 

ניסיתי לדחות את הקץ, כמו תמיד. הלכתי אחרונה, עצרתי לשירותים. בסוף הגענו והעלייה הסתברה כמשהו לא נורא בכלל- חלק מהבנים אפילו עשו אותה בריצה. אז עליתי- לא בריצה- אבל עליתי. עצרתי באמצע, הסתכלתי. הייתי אחרונה, היה לי זמן. מה שמוזר בהר הזה זה שהוא מזדקר ככה פתאום! אני גרה על הר יותר גבוה, מסביבי היו הרים גבוהים- אבל לעלות ככה את הגובה הזה בבת אחת נראה מאוד מאיים.

אז הגעתי, וכל הדרך שעשינו נפרשה בפני. המון.

בהתחלה לא הבנתי שנגמר, כי לא אמרו. ישבנו לשיעור! שיעור באמצע הר צין! על אהרון ואני לא יודעת מה עוד, כי לא הייתי ערה. הייתי עסוקה בלהתעפץ ולרחם על עצמי. כשהסתיים השיעור פיזרו אותנו לישיבת בדד והסתכלות על הנוף- לא משהו יוצא דופן במכינה. עד שפתאום קיבלתי דף שעליו כתוב, "מזל טוב, סיימת את סדנת מיומנויות שטח בהצלחה!" עם השיר "מים מתוקים" של מאיר אריאל. 

אז ישבתי לי על הר צין ובכיתי. כאילו שלא היה מספיק בכי בימים האלו, הייתי צריכה לסיים עם בכי. בכיתי ובכיתי, ואז התחבקתי עם כולם והייתי מאושרת וידעתי שזהו- מעכשיו אני יכולה לעשות הכל. 

לכן הגיע הזמן גם לשנות את שם הבלוג. כי אני ממשיכה עכשיו, מנסה לעלות. 

חנוכה שמח,

נועה.