לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
באופן רגיל הייתי פותחת טלוויזיה כי ודאי כבר התחילו התוכניות האלו של יום השואה אבל אין לנו כבלים ומאיזושהי סיבה לראות דיוידי של באפי לא ממש קורץ לי ביום כזה.
בימים כאלה אני מתגעגעת לירושלים כי הייתי יכולה פשוט לנסוע לעיר ולשבת איפהשהו ולבהות. וכאן אין לאן לנסוע. או איך.
אני לא בטוחה כמה התייחסתי לזה ישירות (כלומר, פרט לסימפטום השואה של אבא שלי) וסיפרתי את הסיפור שלי כאן בבלוג, אז אולי הגיע הזמן.
אני חוזרת כמה דורות אחורה, כדי לצייר את זה במדוייק.
רב-סבא שלי היה מין סוג של רב כזה. אני לא בטוחה בפרטים, אבל הוא היה בן למשפחה חסידית. את ביתו יסד בעיירה שהייתה לפני המלחמה תחת שלטון צ'כוסלובקי, ובזמן המלחמה בשלטון הונגרי. רב-סבא נישא עם אישה והיא ילדה לו 8 בנים, ולאחר מכן נפטרה ממחלה. לאחר מכן נישא לאישה אחרת, אשר הולידה עוד 13 בנים.
אחד מ-21 ילדיו הוא סבא שלי.
מכאן, אני לא יודעת הרבה. הסיפור מסופר בקצרה בספר המשפחה אבל הוא לא פה איתי. אם היה, לא הייתי מרגישה צורך לכתוב- רק הייתי קוראת. אז אספר את מה שאני יודעת. 18 מתוך 21 הילדים(שחלקם כבר לא היו ילדים) נספו בשואה, וכן גם רבים מילדיהם. גם רב-הסבא שלי לא שרד, ולא אשתו השנייה.
נשארו שלושה- ביניהם סבא שלי.
להם נשארו כמה בני-דודים (חלק מהילדים של ה-18 שנספו) ואחד את השני.
אחרי שאיבד את רוב רובה של משפחתו, סבא פגש את סבתא שלי, ויחד עלו לארץ.
בנוגע לסבתא, אני אפילו יודעת פחות. אני יודעת שהיא גרה עם הוריה ועוד חמישה אחים, והם היו בגטו כלשהו. אני יודעת שכל אחיה ואימה נספו. אביה התחתן עם אחות של אימה והם שרדו והקימו בית בישראל.
סבא וסבתא לא דיברו. הם הגיעו לארץ, הולידו שני ילדים- ביניהם אבא שלי- ואז שתקו.
הבית שלהם תמיד היה קצת נוגה, אפילו אחרי שאנחנו (הנכדים) הגענו.
מסיפורים של אבא אסור היה להרים את הקול, חייבים לגמור מהצלחת, לי אישית אסור היה לספר לסבתא אם הייתי חולה, אפילו רק צינון. שמרו עליהם בצמר גפן ודאגו להם כאילו היו האוצר הכי גדול עלי אדמות.
ולעולם לא הזכירו את מה שקרה להם באירופה. אסור היה לשאול ואסור היה לדבר על זה. סבא וסבתא לא היו משפחה שכולה, כי לא הייתה יותר משפחה. הם היו אנשים שכולים. ששכלו את כל משפחתם.
הבית התפקע מרוב השואה, אבל אסור היה לדבר עליה.
וכשאנחנו- הנכדים, נולדנו, הכנסנו אור ושמחה הביתה, ואפילו שרתי פעם עם סבתא שיר ביידיש. וסבא ישב בצד וחייך בשקט אבל לא שר.
והשנים האחרונות שלהם היו מאושרות יחד, ושלוות. למרות שסבתא נדרסה 11 שנים לפני שנפטרה ולא יכלה ללכת יותר בלי הליכון. חוץ מפעם אחת שהראתה לי ולאבא בגאווה הליכה מהמטבח אל הסלון. וב-7 שנותיה האחרונות חלתה בסרטן. וסבא עבר שני התקפי לב. ועם כל זאת הם היו מאושרים יחד, ומאושרים איתנו. אנחנו היינו הניצחון שלהם מול הנאצים- כי העובדה שאנחנו כאן אומרת שהנאצים נכשלו. אבל בסופו של דבר סבא נפטר מדום לב, וסבתא עקבה אחריו שנה אחר-כך.
ואני לא יודעת מה היה.
הם נפטרו כשהייתי בת 8-9, והסיפורים היחידים ששמעתי הם על קצין רוסי שהציל את סבא, כי נתן לו שתי פרוסות לחם וסוכר חום תמורת נקיון, ועוד סיפור על סבתא שחפרה בורות בשביל הגרמנים במאטהאוזן. סבתא סיפרה לי את הסיפורים האלו, וזהו.
אבל איך סבא הגיע אל הקצין ההוא? ואיך סבתא ניצלה ממאטהאוזן? ואיפה כל האחים? איפה כל הדודים, ובני דודים של אבא שלי?
ויש כל מיני קצוות של חוטים שבכל פעם אבא ואני רוצים לבדוק אבל או שמאוחר מדי או שלא יוצא או ש..
כל-כך עסוקים במירוץ של החיים אבל אנחנו עדיין לא יודעים מאין באנו.
ובימים כאלו, אני מקנאה. אני מקנאה בבתים שמחים יותר, ובהורים רגועים יותר. אני מקנאה באנשים שיש להם 27 בני-דודים ובאנשים שלסבא וסבתא שלהם יש סיפורי גבורה על העלייה לארץ. שהם שמחים לספר, ולא מתבוססים בהם בעצב בינם לבין עצמם.
אני מתגעגעת לסבא וסבתא שלי, בימים כאלו ועכשיו בכלל. ומצטערת שלא הכרתי אותם בתור בוגרת. אולי היו מספרים?
היו כל-כך שמחים לראות אותי, ואת העבודה שבחרתי.
ובצפירה מחר אני חושבת עלינו, כעם, מה למדנו?
לא הרבה.
והכל כואב כל-כך.
נועה.
כינוי:
האמת הפשוטה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
