אל הר צין ומעבר לו.

יוצאים אל החממה ב5:40. עדיין קריר מהלילה אך מתחממים מההליכה. מגיעים וממשיכים את העבודה של אתמול. א׳ לא נותן לי את השקט שלי וזה מבאס. היה יותר כיף לעבוד עם ד׳. אבל ניחא, אני מנסה לא לשמוע אותו מזמזם ואומר דברים דביליים.

התאילנדים מצחיקים כלכך ויש אחד שיודע עברית. אני צוללת לתוך הפרחים וזה מריח נעים ומצחיק אותי. השמש הולכת ומחממת ככל שהיום ממשיך עד שבערך ב10 וחצי כבר ממש חם לי. הידיים השחירו זה מכבר והלכלוך לא יורד. יש סדקים בצידי האצבעות והעור שם גס ומחוספס. עוד ועוד פרחים נאספים אל הדליים ומועלים אל העגלה. וב12 הפסקה של שעה. כשחוזרים לעבוד, נשמע רעם מרחוק, ואנחנו עובדים תחת השמיים הפתוחים. לא עוברת חצי שעה והסופה מגיעה אלינו. הולכים אל העגלה ומחכים. בינתיים קצת סקייפ עם ל, עושים שלום לתאילנדים וזה מצחיק. הגשם נפסק אבל הכל רטוב כלכך שאי אפשר להמשיך לעבוד. הולכים אל בית האריזה ושם אורזים את מה שקטפנו היום. המחשבות מתגלגלות מנושא למשנהו והידיים עובדות אוטומטית. 

מסיימים מוקדם ואני מבשלת מרק. שוקלת לתפוס טרמפ כדי להגיע לסופר במושב אחר, אבל כלכך נעים מתחת לשמיכה. מדברת עם ל׳ ומתגעגעת.

אז סך הכל, טוב לי.

נועה

כן, אז מסתבר שעד יום חמישי שעבר.

ועכשיו.. הוי, מה עכשיו?

עכשיו שארית החיים. עכשיו אני מחליטה. או כמו שילדה במועדונית אמרה: "לסיים את הדברים שאומרים לך מה לעשות". 

המון תוכניות רצות בראש- מים המלח, לתואר בחינוך או בלשון או בספרות, פנימייה, ויפאסנה, עריכה לשונית, טיול בחו"ל, שביל ישראל ופסיכומטרי... נשאר רק להחליט מה בדיוק, מתי ובאיזה סדר. שזה.. כן. 

לפני כל זה, אמא עוברת מחר ניתוח. זה די מלחיץ כי זה בצוואר וזה אולי סרטני- אבל אנחנו בינתיים שומרים על אופטימיות. היום בילינו כמה שעות בבית-החולים בבדיקות והסברים ולגמרי איבדתי את זה. אז מחר יהיה בכלל כיף חיים. נעבור גם את זה.

עדיין לא עיכלתי את העובדה שעזבתי את הילדים. מה זה עזבתי, סיימתי את תפקידי. פשוט עם הילדים האלה מרגיש כאילו אין כזה דבר לסיים כי יש עוד המון לעשות וכל-כך הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך ואף-פעם אין ביטחון שמישהו אחר יבוא ויציל אותם. היתה מסיבת פרידה מרגשת ויפה, ובכיתי וקיבלתי מכתבים נוגעים ללב ("ואני לא רוצה שתעזבי אז על תעזבי" (השגיאה במקור)) שכאב לקרוא.

ועכשיו צריך לזכור: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה"- התחלתי ומישהו אחר ימשיך וכבר אין לי נגיעה בזה. עוד שנה או שנתיים או 7 יהיו לי (כנראה) ילדים חדשים שאוהב מכל הלב וחייבים לדעת לעזוב כי אני לא יכולה להישאר עם הצבא על הכתפיים למשך שארית חיי.. 

ובינתיים כבר חמישה חודשים מאושרים עם ל'. אין מורדות, אין ריבים. גם אין אדישות, למקרה שחששתם. אני רק מחייכת ונאהבת ומוחמאת ונעטפת. כמו שרציתי כל הזמן ולא הבנתי למה זה לא קורה. כמו שדמיינתי שצריך להיות. 

סוף-סוף מישהו שאפשר לשבת ולצחוק איתו במשך שעה, ואפשר לשתוק ולהביט בעיניים. אפשר לשכב במיטה כשהוא מתכונן למבחן ואני רואה טלוויזיה, ואפשר לסמוך עליו שיבוא בערב שבועות לבית חולים בצפון לשמור על סבא שלי.  

וזהו לבינתיים. הלוואי שהכל יתיישב כבר במקום כלשהו. אני מרגישה במערבולת. 

נועה (המשוחררת הטרייה).

נגמרה ההופעה כבר לפני שלוש שעות, אנחנו עדיין באוטו. אנחנו מאוד מתוסכלים מהמסגרות שאליהן אנו מחויבים להגיע ביום ראשון ותוהים מה לעשות עם כל העניינים האלה באוויר בינינו שפשוט צועקים שניסע לביתו ונשכח ממחר. אנחנו אחרי הכל כבר. אני אומרת משהו, לא זוכרת מה, והוא צוחק. הוא מוכיח אותי עם האצבע ואני צוחקת עליו ומחקה אותו עם האצבע ועם המסטיק והוא צוחק עוד יותר ואני משחקת עם קצה הצווארון שלו ופתאום זה נורא מדגדג אותו והוא לא מצליח להפסיק לצחוק ועוד רגע הוא בועט חור ברצפה של האוטו מרוב שהוא לא מצליח להשתלט על עצמו והוא בכלל לא בן 26 הוא כמו ילד קטן שנינו כמו ילדים קטנים ואנחנו לא מצליחים להפסיק לצחוק וכל האוטו וכל העולם פתאום מתמלא באושר צרוף כל-כך הרבה אושר שהעולם לא יכול להכיל אותו כל היקום הוא האושר הצרוף שלנו כשאנחנו יושבים באוטו וצוחקים בגלל משהו שאני אפילו לא זוכרת. ואחר-כך אני מחבקת אותו ואני אוהבת אותו.

ממש ככה.

נועה.