אל הר צין ומעבר לו.

התחלתי את הפוסט בלשטוח בפניכם את התהליך שעשיתי בשנתיים האחרונות. באיך הפסקתי לפגוע בעצמי והתחלתי בתהליך של בנייה. בחרדות שהצלחתי להתגבר עליהן, הפגיעה העצמית שעצרתי, האיזון שהצלחתי לבנות. הבנתי שאם אתחיל בלספר לא אסיים ובכל מקרה אני לא בטוחה לאן זה הולך. ובטוח לא אגיע לנקודה. 

רציתי לספר על הסדנא שהייתה בעצם הנקודה, אבל גם לספר על הסדנא לא יעביר את זה. כי פשוט ככה, זה יותר מזה.

אספר על הר צין.

אחרי כל מה שהיה, באמצע הטיפול הפסיכולוגי, באמצע המכינה, סיימתי את סדנת מיומנויות שטח. מה זה סיימתי, מה זה סדנא. כולה ארבעה ימים במדבר, טיול נודד. פשוט קצת מפחיד יותר מהרגיל כי אין לך מושג מה הולך לקרות. וכי זה היה הטיול הנודד הראשון שלי. וכי במהלך ארבעת הימים האלו בכיתי והתייאשתי מספיק לשנה שלמה. 

מה שהיה מגניב בלסיים את זה, זה שלא ידעתי שזה עומד לקרות. זה היה בנר שני של חנוכה, עשינו הליכה בעיניים עצומות בשדה הבולבוסים שלמרגלות הר צין. אני בכיתי, כמובן. לא האמנתי שמחכה לי עוד יום שלם של הדבר הזה. רציתי לסיים את הכל וללכת הביתה- מחשבה שעלתה בראשי די הרבה בימים האלו. כבר בבוקר, כשקמנו וראינו מרחוק את הר צין היתה הרגשה שנעלה עליו. הנה משהו נוראי לעשות, למה שלא יתנו לנו לעשות אותו, חשבתי לעצמי. ואכן כשסיימנו את ההליכה העיוורת הודיעו לנו שאנחנו עולים על הר צין. 

ניסיתי לדחות את הקץ, כמו תמיד. הלכתי אחרונה, עצרתי לשירותים. בסוף הגענו והעלייה הסתברה כמשהו לא נורא בכלל- חלק מהבנים אפילו עשו אותה בריצה. אז עליתי- לא בריצה- אבל עליתי. עצרתי באמצע, הסתכלתי. הייתי אחרונה, היה לי זמן. מה שמוזר בהר הזה זה שהוא מזדקר ככה פתאום! אני גרה על הר יותר גבוה, מסביבי היו הרים גבוהים- אבל לעלות ככה את הגובה הזה בבת אחת נראה מאוד מאיים.

אז הגעתי, וכל הדרך שעשינו נפרשה בפני. המון.

בהתחלה לא הבנתי שנגמר, כי לא אמרו. ישבנו לשיעור! שיעור באמצע הר צין! על אהרון ואני לא יודעת מה עוד, כי לא הייתי ערה. הייתי עסוקה בלהתעפץ ולרחם על עצמי. כשהסתיים השיעור פיזרו אותנו לישיבת בדד והסתכלות על הנוף- לא משהו יוצא דופן במכינה. עד שפתאום קיבלתי דף שעליו כתוב, "מזל טוב, סיימת את סדנת מיומנויות שטח בהצלחה!" עם השיר "מים מתוקים" של מאיר אריאל. 

אז ישבתי לי על הר צין ובכיתי. כאילו שלא היה מספיק בכי בימים האלו, הייתי צריכה לסיים עם בכי. בכיתי ובכיתי, ואז התחבקתי עם כולם והייתי מאושרת וידעתי שזהו- מעכשיו אני יכולה לעשות הכל. 

לכן הגיע הזמן גם לשנות את שם הבלוג. כי אני ממשיכה עכשיו, מנסה לעלות. 

חנוכה שמח,

נועה.