לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר

כינוי:  אוקטובר ירוק העין

בן: 20



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

השאלה של אוקטובר


כמה זמן לא כתבתי. ואז הדלקתי קטורת, הכנתי קפה לנסות למגר את האלכוהול שזורם לי בנחלים בורידים, ניגנתי את לאנה דל ריי. זה הרגיש כמו פעם, ואז באמת הבנתי ששום דבר לא השתנה.

 

 


 

אני אתחיל מהרשת, כי משום מה היא תמיד הייתה שם אבל מעולם לא הבאתי אותה אל מילים. לא נשאתי אותה אליכם, או אל אוקטובר, והיא נשארה שמה, רקע מרוחק, עשרות קורי עכביש טווים יחד, הרשת. אני אומר לכם, בחייכם לא ראיתם דבר כל כך מרשים, מלאכת מחשבת של טוויה ואריגה, של רוע וזדון, של אהבה ושל שנאה. של עצבות, של עצבות. מעולם לא הייתה בה נימה של שמחה. אז זאת הרשת, והעכבישה היא מונה, אתם בטח מכירים אותה. גם אם לא, אוקטובר מכיר אותה. מכיר אותה, מכיר אותה, שבוי שלה, שבוי בחלומה. על תסמונת שטוקהולם שמעתם? הנחטף מתאהב בחוטף, השבוי מתאהב בשובה. הקורבן מתאהב בעכבישה המנוסה, עיניה דמדומי שקיעה מנצנצים, שפתיה דמדומי ארגמן שותתים, מילותיה הבהובי כוכבים ברקיע של אפלה. ככה זה מתחיל, גלגל של חוסר אונים, עם תסמונת עגמומית, עם הרשת, עם הרשת. אם הייתה שם אהבה או לא הייתה שם אהבה, זאת מעולם לא יכולתי להעיד. הייתי שואל את אוקטובר, אבל גם אוקטובר לא יידע להגיד לי. לא שמתם לב, איך לא שמתם לב? הוא לא יודע לסיים סיפורים, הוא לא יודע לסגור מעגלים, מאז ומתמיד הוא מסיים לספר עם סימן שאלה, כאילו לא לימדו אותו נקודה מהי, כאילו לא לימדו אותו התרה מהי, מהו סיום, הוא רק יושב, עדיין דבוק לרשת, מחכה, מחכה, מחכה לתשובה.

 

פגשתי אותה לראשונה במדורה. להבות ריצדו על חשכת הלילה והמשקאות זרמו כמו מפלים זהובים אל תוך כוסותיו של אוקטובר. אתם יודעים כמה הוא אוהב להיות ככה, עם ראש בעננים, רגליים על הקרקע, בקושי, ראש שמוט קמעה על כורסא. ואז היא באה, מונה, כאילו מתוך הלהבות. הוא תמיד ידע שהיא באה מהאש, הוא תמיד ידע שהיא מדורה שלעולם לא תיכבה. פעם הוא אמר לה, "את יודעת מונה, אי אפשר ככה, על אש קטנה, אי אפשר, אי אפשר" אבל היא ידעה רק להיות להבה הרסנית, הוא היה שדה קוצים, זרוע פרחים שנבלו עם הזמן, עם המשקאות, היא הגיחה כמו סערה של תוהו וגהנה וסחפה אותו אל אבדון. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי. כמה טיפש היית, אוקטובר, כמה טיפש היית להאמין שעץ כמוך יוכל להתחרות בלהבה. אני לא אאשים אותך, אני לעולם לא אאשים אותך, נפש מסכנה שכמותך. כמו כל המשוררים גם אתה ספוג בעצבות ותשוקה, בהמתנה הבלתי נגמרת למשהו בלתי מושג. אני מבין אותך, אוקטובר, אני כל כך מבין אותך. אתה תישרף, בחיי, אתה תישרף כל כך הרבה. אתה מחכה לזה, שנים העברת בחורף צונן. אתה מחכה להפשיר, אבל אתה ממריא קרוב מדי לשמש, שוטה. תמיד היית השוטה, איקארוס שלי. אתה נוסק כל כך גבוה, אתה תיפול כל כך עמוק, אתה לא תראה את התהום.

 

אני אמשיך מהתהום, כי משום מה היא תמיד שמה, במילים, במעשים, במחשבות. מושכת אותי עמוק ועמוק יותר אל תוך התוהו. מונה שמה, במצולותיה, מחכה עם ידיים פרושות, מושטות. ממש כמו תיאמת, גבירה של מים אפלים, יש לה דגים רעילים תחת שלטונה, ממלכה של ארמונות אלמוגים מתפוררים, אימפריה של חלומות שקועים, ספינות מלחמה טבועות, אבק שריפה רטוב. פעם הייתי חושב עליה כעל אנאבל לי במלכות על ים ערפילי. אבל הים אז היה רגוע ושלוו והשמיים היו כחולים ורגועים. שרפי הרקיע ותפלצות הים גזלו ממני כל מה שהכרתי, ועיניים כחולות שאז הכרתי נהיו זכרון כואב, מרסק, עוגמת נפש. מלכות על ים ערפילי, איה נעלמה, איה מצאתי את עצמי, מסתגר, מסתגף, משתכר, ללא הרף, ללא, מה, אני עדיין ברשת, שמתם לב? תדמיינו ספירלה, והיא מושלת בה ביד רמה. היא כל כך יפה, אני מבטיח לכם. פנים עגלגלים, לבנים, עיניים כחולות וכל כך עמוקות, שפתיים חתוליות, אדומות, אבל היא סך כל איבריה, ועד שלא תרגישו אותה, עד שלא תתנו ללהבה לשרוף כל חלק וחלק מכם לא תבינו אותו, את אוקטובר, לא תבינו אותי, את האובססיה שלי, ולא תבינו למה אי אפשר להתחמק. ניסיתם פעם לברוח משריפה, מנחשול, מהעבר. אתם רק תתקרבו לתהום, אתם רק תתקרבו לתהום, אלוהים שישמור אתכם, מה שמחכה שם בתחתית עוד גרוע יותר. אני יודע שזה מפתה, אני יודע שלפעמים אתה רוצה לעשות מה שאומרים לך לא לעשות, אבל בחיי, קורא יקר, אנא, אנא, אנא ממך, בחיים אל תרד לתהום. היא תרסק אותך, אל תרד לתהום. בבקשה. גיא צלמוות לא ייבול.

 

עכשיו אפשר להפסיק עם העמדת הפנים, הוא אוקטובר אני המספר, אנו היינו הך. אני סובייקטיבי להחריד, אבל בטח כבר ניחשתם. והיא שה תמים, בחיי, מה עשתה בחייה. מה אני עשיתי בחיי. שנינו לא חטאנו, ועם זאת התהום תמיד ריקדה תחתיי כאילו אני עצמי נתתי לחווה שלי לנגוס בתפוח. גרוע מכך, כאילו אני עצמי לא הייתי אדם, אלא הנחש. עתה נותר לי לצפות בה מתבוססת בדמה בארץ אליה שלחתיה, מנעתי ממנה גן עדן. היא מזמרת תמרורים, ברבור שלי. ואני רק נזרק עמוק יותר, בלי אפשרות להשתחרר. אבל לזה נידונתי, ולזה היא נידונה. והרשת טוותה את עצמה מהרגע שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אפסיק להאמין באהבה. ואז היא באה, נשמתי, ואלפי פרחים צהובים מרפרפים סביבה כמו פרפרים, מוגפת אור של יוקרה. את לא תשובה, אני יודע, לעולם לא תהיי כזאת. מאז ומתמיד היית שאלה בלתי פתורה. הלוואי שהייתי יכול לבקש מחילה, אבל את גבוהה מדי ואני נמוך מדי, אנחנו על שני מישורים שונים, גרוע מכך, מתחרים. אנחנו תמיד מתחרים. מעולם לא ידעתי על מה.

 

כבר שנתיים שלא דיברתי איתך. אלוהים, האם עבר מאז זמן? פעם אחרונה שכתבתי אותך הייתי שיכור כקבצן, חסר כל, מיוסר. ואת היית שם לנסות לנחם, את היית שם לא להבין. וניסיתי להסביר, באמת להסביר, אבל אין בך את השריטה. איך אוכל אי פעם להסביר לך אם אין לך את השריטה? אז בואי נסיים בדיאלוג אחרון, מונה. אני יודע שזה לא באמת יסתיים, אבל בואי ננסה.

 

"זה לא נראה לך מוזר, מונה"

"-מה, אוקטובר"

"שרק לפי הצליל שלנו אנחנו יכולים להבין אם מדובר בשאלה או באמירה"

"-…"

"כלומר, מונה, את רק שומעת אותי ומבינה אם אני שואל או אומר, אין לי סימן שאלה או קריאה, יש לי את הצליל, ואת קולטת אותו מונה, את קולטת"

"-אתה מצחיק אותי, אוקטובר"

 

ולא ידעתי אז ואני יודע עוד פחות היום כמה קשה להשיג בעולם הזה סגירת מעגל. כמה קשה להגיד את הדברים בסימן קריאה, אני מרגיש שמעולם לא ביטאתי סימן קריאה, וכל חיי היו סימן שאלה אחד גדול ואימתני. אני מרגיש ששום דבר שאני אומר לא יציל אותך, לא יציל אותי ממך, אבל זה נותן לי תקווה, מונה, כי כל עוד לא סגרתי את המשפט בנקודה, כל עוד לא נתתי סימן קריאה, אולי תבוא עוד מחילה, אולי תבוא עוד נשיקה, עוד אהבה קלושה אחרונה, אני לא יודע, אני לא יודע אם זו שאלה או אמירה, אני באמת לא יודע, אבל אני לא יודע אם אני רוצה לדעת מונה, כי אז זה ישרוף, אלוהים, כמה זה ישרוף מונה

נכתב על ידי אוקטובר ירוק העין , 29/7/2014 00:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולות בי כמה תפאורות


צאלון צהוב וגדול

מחפה עליי עם צל עבות

שמש לא חודרת, רוח מפזרת פרחים

צהובים

אני על דשא קוצני וזה מרגיש כאילו אני טובע בנחת

משחרר תלתל עשן כחול מתוכי

עוד אחד

נושם פנימה, החוצה, 

מתמכר ליופי

הדשא כולו מרופד פרחים צהובים

זוהרים, זוהרים,

אנחנו גחליליות ברקיע

 

ואז אני בלילה במיטה

מעורסל בין סדינים ושמיכות 

מתנועע בחוסר נחת כשהתת מודע שלי מתחיל

לתת אותותיו

חזיון אור קולי של כל חושיי מגיח

מתוככי חדרי הלב

הדלתות משקשקות כשהיא פוסעת

צירים חורקים, תריסים נטרקים בהדהוד

כשהיא הולכת, מנורות משתתקות

ואז היא מטפסת אל תוך חלומי

לבנה, עיניים כחולות כמו נרקיסים, נרקיסים לא כחולים

אבל הן זורחות, נפקחות

שפתיה דם

מונה, משחררת תלתל עשן כחול,

סיגריה בין אצבעותיה

ואנחנו יושבים בבר חשוך ומעושן ואני 

כל כך כל כך שמח ואני

כל כך כל כך תמים להאמין שזה לא

חלום, שזה לא

ייגמר

היא פותחת את הפה שלה, מדברת

אני כבר לא זוכר מה אמרה

אבל התחממתי כל כך

אלוהים, כמה התחממתי

ואז כשהתעוררתי

כמה התקררתי.

כמה התקשה לי הלב והוא

קשה, קשה, קשה

 

את יושבת עם מכנסי השינה שלך מקיפים לך את הידיים

כי קר לך

כולך מכווצת, אבל את 

במרחק נגיעה

למרות זאת יש זכוכית שמפרידה בינינו

אני לא מצליח להגיע אלייך

עוד אין לך שם, עוד לא נכנסת

לאוטוביוגרפיה העצובה שלי

אבל כרגע, כשאת שם

אני רגוע יותר

 

אתמול ישבתי על החלון

עישנתי סיגריה והעשן עלה השמיימה

קדוש

ושתיתי רום מעורבב עם קולה

בכוס זכוכית

וחשבתי, איזה מוזר, אני

שותה כל כך הרבה

מעשן כל כך הרבה

למרות שלא רע לי, אז למה

לא להפסיק, כי

למה כן

אני אוהב אותך, אני אוהב אותך

והלב שלי מתפוצץ מרוב אהבה

אולי בגלל זה

נכתב על ידי אוקטובר ירוק העין , 17/7/2014 13:42  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




עכשיו יולי ואני חושב על זה

אני קולט איזו כברת דרך עברנו וכמה התקדמנו

מאז אותו חורף

אותו יום

אותה שעה

בהם התרסקנו בעצמנו

שברנו עצמות

ריססנו רגשות

דיממנו זעקות מחתכים

צרים מדי כדי להכיל את עצמנו

 

מישהו הדליק לי את האור,

מי הדליק לי את האור,

מה זה משנה,

שלא יכבה אותו לעולם

 

זרח מעליי

תזרח מעליי

זה לא שיר מאושר

אני פשוט-

 


 

אש לא מזיזה אותי משום מקום

אני ממש יציב איפה שאני, 

צופרים נשמעים לי מוכרים ומחממים אותי בוודאות

גגות נראים לי מפוארים, מקלטים מוזנחים

אקורדים תמימים

מילים של אלכימיה, הלוואי והיו

הלוואי והייתי יודע להפוך אבן לזהב

 

אתמול ישבנו ורציתי לבכות מכמה שאני אוהב אותך בתור בן אדם

ואני כל כך שמח שפגשתי בן אדם יפה כמוך, ואת כל כך פחדת ודיברת איתי כאילו אני כבר מכיר את ההיסטוריה שלך

למה את מפחדת, ממה את מפחדת, כמה את מפחדת, אלוהים, כמה את מפחדת

ואיזה צלקות חשפת מולי בעיניים זוהרות ושפתיים רועדות והשמיים של הלילה היו כחולים יותר משחורים, כמעט כאילו התקרבנו לזריחה

אני באמת אוהב אותך

ומעטים האנשים שמדברים יפה כמוך. הלוואי נדבר לנצח, הלוואי לנצח תספרי לי על חתולים

הלוואי שאני אוכל לעזור לך, כי באמת מגיע לך, והלוואי שתכתבי עליי פעם, אולי גם אני אכתוב עלייך, נצייר ביחד

את מבינה אותי. את פילוסופיה

אני אשמור עלייך כי אני לא מוכן לאבד אנשים יפים בעולם הזה, שלא תפסיקי לשים פרחים בשיער ולרוץ בתחתונים ולצחוק ולבכות.

ואז, כשביקשת ממני לחבק אותך

בחיים לא חיבקתי מישהי כאילו פחדתי שהיא תתפורר כל רגע לרסיסים. אבל היית מוצקה כמו גזע עץ. את חושבת שאת חלשה, אבל את הדבר הכי שלם שראיתי. החלקיקים בך כל כך צפופים, מהודקים אחד לשני, מי ישבור אותך, מי יוכל, מי

נכתב על ידי אוקטובר ירוק העין , 10/7/2014 15:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





9,227

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאוקטובר ירוק העין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אוקטובר ירוק העין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ