לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

arab 48


כל עוד אני לא שולל את הקיום שלך, אל תשלול את קיומי.

Avatarכינוי: 

בן: 69

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2011    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    




הוסף מסר

5/2011

חופן עפר לכל פליט


בשנת 1948 נחרב הכפר הערבי אל-שג'רה, שנמצא בין טבריה לנצרת, וכל תושביו הוגלו. חלקם לכפר הערבי הסמוך טורעאן וחלק מהם הגיע עד לנצרת, ומרבית תושביו המשיכו צפונה עד שהגיעו עד ללבנון.

בין תושבי הכפר שהוגלו היה נער בשם נאג'י אל עלי, שלימים הפך לצייר קריקטרות ולאחד מסמלי המאבק הפלסטיני ומי שהמציא את הדמות של חנדלה (נער פלסטיני פליט בן עשר שבמרבית הציורים הוא מופיע עם בגדים קרועים ועם הגב לכיוון הקורא) ועוד בחור בשם אבראהים מוחמד סאלח, אבו ערב, שלימים הפך לזמר ומשורר ששיריו התמקדו במאבק הפלסטיני ובזכויות הפליטים, והפך לזמר המזוהה ביותר עם המאבק הפלסטיני ולפנים האמונתיים של התנועה הפלסטינית למען שחרור פלסטין, ואחד האומנים הכי ידועים בקרב הפלסטינים.

 

ערב יום העצאמות, ובסביבות חצות, קיבלתי טלפון מאחי ששאל אם יש לי זמן ללכת לכפר אל-שג'רה על מנת להביא שקית עפר ואבנים לאבו ערב, שהיה אמור לבקר ביום 13/05/2011 בעיר ג'נין, ולהעניק לו אותם שם. קצת הופתעי מהבקשה, אולם לא הייתי יכול לסרב לה כי בשבילי זו הייתה הזדמנות לפגוש אותו, ומה גם שלא הייתי יכול לסרב לבקשת פלסטיני שמבקש לקבל מזכרת מאדמתו. כך יצא שביום העצמאות נסעתי ביחד עם חבר שלי לכפר אל-שג'רה, שבינתיים נחרב קליל והוקם במקומו מושב בשם אילנייה, על מנת להביא עפר לאבו ערב. 

נכנסו למושב ביום העצמאות והתחללנו להסתובב שם, אווירת יום העצמאות לא הורגשה כלל בתוך המושב, אבל תחושת העצב הורגשה טוב טוב בתוכי ובתוכו של חברי. חיפשנו בדקדקנות את שרידי הכפר הערבי על מנת להביא לאבו ערב עפר מתוך כפרו, וכל צעד שלנו בתוך "הכפר" עורר בנו את תחושת העצב עוד ועוד משום שלא היינו יכולים למצוא את הבתים אלא אך ורק שרידים בודדים (בעיקר אבנים מפוזרות ועצי זית) ומשום שלא יכולנו להפסיק לחשוב ולדבר עם האנשים שגרו בכפר והוגלו מתוך כפרם.

 

ביום 13/05/2011 התעוררתי כשעה לפני תפילת יום שישי (שהייתה בנושא הנכבה) ולאחר התפילה עשינו את דרכנו לג'נין  - אני, אחי ובן דודה שלי, על מנת למסור את העפר לאבו ערב שהשתתף באותו יום בפסטיבל לציון יום הנכבה שנערך בג'נין (בדרכנו לשם עברנו בתוך באקה אל גרבייה ובאותו זמן הזמינו ברמקולים את התושבים לאירועי יום הנכבה בעיר וכולנו הסכמנו כי דווקא חוק הנכבה מעודד ציון יום הנכבה בקרב האוכלוסיה הערבית והגביר את המודעות אודות היום הזה).

בד"כ הדרך מהכפר שלי לג'נין לא אורכת יותר מעשרים דקות אולם באותו יום, ומשום שמחסום ג'נין היה סגור, נאלצנו לנסוע דרך מחסום ג'בארה, נסיעה של שעה וחצי מהכפר שלי. בדרכנו לג'נין עברתי בפעם הראשונה בחיי בתוך כפרים פלסטיניים בגדה. משום מה הכפרים הפלסטיניים הזכירו לי הכפר שלי לפני יותר מעשרים שנה, וכאילו הזמן הפסיק ללכת ועצר שם. רחובות צרים, בתים נמוכים ומרוחקים אחד מהשני, אין כמעט תנועת רכבים וחנויות שהזכירו לי את החנות שהייתה לסבא שלי, שהייתה חנות קטנה בת חדר אחד עם מדפים מסביב ושולחן קטן באמצע החדר ששימש את המוכר. היה לי קשה שלא להתפעל תוך כדי נסיעתי מהטבע שם ומההיטמעות של הכפרים הפלסטיניים בתוך הטבע, שזה בניגוד למצב אצלנו, שכן הכפר הפך לגוש גדול של אספלט ובטון שחונקים את תושבהים.

 

לקראת הצהריים הגענו לכפר ג'למה שליד ג'נין על מנת לפגוש את המנחה של הפסטיבל (שם קניתי מחזיק עם דגל פלסטין). פגשנו שם שלושה פליטים פלסטינים שהאתארחו אצלו ושמתגוררים במחנה פליטים בלבנון. אחד מהם משורר, השני מלחין והשלישי נדמה לי שהיה מהנדס קול, וביחד עם פליטים אחרים מהמחנה שלהם בלבנון הקימו להקה ששרה שירים לאומניים פלסטינים. משפחתו של אחד מהם הייתה במקור מהכפר אום אל פרג' ליד עכו (כיום בן עמי) שגם הוא ביקש לקבל אבנים מהכפר שלו אם כי הם לא הצליחו להשיג לו את זה. השני היה מעכו, והשלישי היה מיפו. 

כל אחד מהם מספר את סיפורו, זה שמאום אל פרג' סיפר לנו איך הוא מחנך את הילדה הקטנה שלו על אהבת פלסטין ועל הקדשת זכות השיבה, זה שמעכו ביקש מאיתנו לקשר אותו עם משפחת הדודה שלו שגרה בכפר נחף ושהקשר איתה נותק מאז שנת 1948, וזה שמיפו שהשתוקק לראות את הים ביפו ולטעום מהדגים שלה כי משפחתו תמיד סיפרה לו על זה ונטעה בו את האמונה שאין חוף ים המשתווה לחופה של יפו.

היה עצוב לשמוע מהם על היחס שהם מקבלים ממדינת לבנון, ועל זה שאין להם שום תקווה בחיים מלבד התקווה שהם ישובו ביום אחד לפלסטין.

 

בהמשך היום, נסענו בליווי המארח שלנו אל בניין מושל ג'נין, שהעניק לנו מתנה סמלית (דגל פלסטין), ולאחר מכן נסענו למקום שבו נערך הפסטיבל ופגשנו שם הרבה אומנים פליטים בעיקר פליטים שמתגוררים בלבנון, בסוריה ובירדן, וכל מפגש היה מרגש וכאילו שאני נפגש עם אנשים שאני מכיר אותם מזה שנים רבות, כאשר בסך הכל מדובר באנשים שהקשר היחיד בינינו הוא היותינו פלסטיניים בלבד. כשהתחיל הפסטיבל עליתי על הבמה, ואל מול אלפי אנשים הענקתי את העפר לאבו ערב שנראה לי תשוש מאוד ועייף ובקושי הגיב לכך. וזהו - המשימה שלי הושלמה.

 

 

אז מה היה לי באירועי הנכבה השנה?? הרבה דברים מיוחדים, שספק אם יחזרו על עצמם עוד פעם, אבל אני אזכור יותר מכל את הסיפורים של האנשים, לא את האירועים שהיו. אזכור את הנער שמספר על יפו כמו מאהב שמדבר על אהובתו, אזכור את הניצוץ בעיני האב שמספר לנו על הילדה שלו ואיך הוא מחנך אותה לאהבת פלסטין, אזכור שכל אחד ואחד מהפליטים שפגשתי מכיר את הסיפור של כפרו, אפילו אם הוא מעולם לא ראה אותו או שהוא דור שלישי לנכבה, את הרצון של כל פליט לקבל ולו חופן עפר מאדמת כפרו כמזכרתוכסמל לקשר המיוחד שבינו לבין כפרו ולאמונה שיום אחד הוא יחזור אליו, ואם לא הוא אז צאצאיו.

אבל יותר מכל, אזכור את ההתעניינות הגוברת של ערביי 48 ביום הנכבה, לא מן הסתם שכל אדם שסיפרתי לו על הביקור שלי בג'נין היה מתלהב ואומר לי שהוא היה רוצה להיות איתי. ולא מן הסתם תפילות ימי שישי התמקדו באירועי אל נכבה ולא מן הסתם התקשורת הערבית בארץ ובעולם בכלל מעניקה יותר ויותר סיקור ליום הזה.

אגב, בין היתר, זו אחת התוצאות של חוק אל - נכבה. כולנו מרגישים שהמדינה לא תוכל לכופף אותנו ושכוח הרצון שלנו ינצח, והוא אכן מנצח. לא מאמינים לי?? תשאלו את תלמידי התיכון הערביים, שכיום יודעים על הנכבה יותר מאשר מה שאני ידעתי עליה משהייתי בגילם.

 

נכתב על ידי , 15/5/2011 01:54  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ElazarBenDinai ב-4/11/2011 10:15
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לarab48 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על arab48 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ