Something that I Wrote

ספורט זה דבר משחרר, אני תוהה מתי החליטו בני האדם שפעילות גופנית היא דבר הכרחי לאדם והחלו לעסוק בה מעבר לציד ובריחה מחיות טרף. מעבר לבריאות שבפעילות נורמטיבית ולא אקסטרימלית, זה מקנה לי הרגשה טובה שגורמת לי להתמיד וליהנות ממה שאני עושה. ספורט זה ממכר.

בשביל להתמיד בפעילות גופנית יומיומית, אני חבר במועדון הריצה בבית הספר כבר ארבע שנים, עוד מהחטיבה. פרט לריצה שהיא דבר הכרחי במועדון, אנחנו גם מאמנים שרירים וכל מיני סיבולות.

בימים קרירים, עם שמיים מכוסים עננים ושמש חבויה בהם, מדי פעם, אני רואה אותו מתבונן בי מעבר לגדר הרשת הברזלית של המגרש. הלב שלי מאיץ את קצב פעימותיו עוד יותר וזה גורם לי לרוץ מהר יותר. כשאני עובר באותו מקום שוב, הוא כבר איננו והלב מאט את קצב פעימותיו לסדרו הרגיל. ההרגשה הטובה שפעולת הריצה מקנה לי נעלמת פתאום ואני מרגיש חלחלה זעירה ואי נעימות.

אני אוהב להרגיש את העיניים שלו נעוצות בי.

"ראיתי אותך ליד המגרש היום." אמרתי, "מקנא? רוצה להצטרף גם?" ניסיתי להתגרות בו והוא התעלם ממני, "נו... תגיד משהו." ניסיתי להוציא ממנו לפחות מילה.

"במה אני אמור לקנא?" הוא שאל באדישות כשהוא לא מסיט את עיניו ממשחק הוידיאו בו שיחק.

"אנשים שעושים ספורט? לא יזיק לך להתאמן." ניסיתי לרמוז בעדינות שאני רוצה לראות אותו במועדון,

"אני עושה ספורט בדרך אחרת." אמר ובאותו רגע, פעם ראשונה לאותו יום, הסתובב אלי וקרץ לי עם החיוך השובב שלו. כמה שהוא יכול להכעיס אותי במשפט אחד. ירדתי מניסיונותיי לדבר איתו וחזרתי לקרוא את הספר שבידיי.

כשנמאס לו ממשחקי המחשב, וזה קורה בשלב מסוים, נכנסת בו הרוח הסוטה. בלי התרעה מוקדמת הוא נוגע, מלטף וגורם לי להוציא קולות שאני מתבייש בהם כל פעם מחדש. הספורט שהוא מדבר עליו. אני רק עוד מתקן מיני רבים בהם הוא משתמש. אני לא מיוחד.

ועדיין, אני נכנע לו ונותן לו את מה שהוא רוצה. הוא אף פעם לא נישק אותי. רק ניצל למטרות המיניות שלו ולבריחה מהבית. אני לא יודע אם אני נהנה מזה או לא. הוא טוב במה שהוא עושה אבל זה לא מספיק לי, אני רוצה אותו בשלמותו, רק לעצמי. משאלה שלעולם לא תתגשם.

אני לא רוצה לראות אותו היום או באף יום אחר. אני צריך להתחיל להתנגד לו, להתקומם כנגדו ולצאת לחופשי מאחיזתו. אחרי פעילויות המועדון במקום לחזור הביתה כמו שאני תמיד עושה, ביקשתי מקפטן הקבוצה שיארח לי לחברה והוא הזמין אותי אליו. הקפטן כבר בשנה השלישית שלו ועוד חצי שנה יסיים את לימודיו ואת כהונתו. מעניין מי יירש את מקומו. אני לא חושק בתפקיד כל כך, יותר מדי עבודה ואני נהנה בעיקר מהריצה ופחות מהאחווה של חברי הקבוצה. אולי אני צריך להתחיל להתחבר לאנשים אחרים, עד עכשיו הייתי מחכה לו שיבוא.

זה התחיל בשנה האחרונה של החטיבה, הוא התחיל לשכב עם בנות ולבסוף גם הגיע תורי לשכב תחתיו. הוא היה עדין בהתחלה אך אחרי זה התחיל לעשות בי מה שהוא רוצה, הוא יודע שאני לא אתנגד לו. למה אני לא מתנגד לו?

הבית של הקפטן מלא חיים, יש לו שלושה אחים קטנים יותר והורים נחמדים מעבר למידה הדרושה. העמיסו עלי מזון בארוחת הערב ולאחר מכן השתוללנו כולנו בכל הבית. זה היה מאוד שונה ממה שאני רגיל אליו. דווקא מאוד נהניתי. באותן השעות שביליתי בביתו של הקפטן, שכחתי ממנו והרגשתי טוב עם זה.

אז התחלתי להתעלם ממנו בצורה גורפת, בהתחלה לא הייתי מופיע בבית עד שעה מאוחרת ולאחר מכן גם הפסקנו להיפגש סתם. הוא לא אמר דבר ולא התלונן, הוא לקח את זה בצורה הכי רגועה, מבחינתי לפחות. לא ניסה להשיג אותי או לדבר איתו, לא איכפת לו ממני בכלל. אני אף אחד. עוד בובת מין, הפעולה שהוא כל כך אוהב לעשות.

ביום סגריר אחר, אחרי כחודש שלא ראיתי אותו, הוא עמד שם בין העצים מחוץ למגרש והתבונן בי. הלב שלי כאילו לא שכח את מה שהוא גורם לי להרגיש ברגעים האלה. איבדתי שיווי משקל ונפלתי. כשהרמתי את מבטי מהרצפה ועיני תרות אחריו, הוא כבר לא היה. הוא נעלם כל כך מהר, כמו הרוח.

הקפטן הוביל אותי אל חדר האחות שהלכה לפני כמה שעות, חיטא את השפשופים מן הנפילה וחבש היכן שהיה צורך בכך.

"מה קרה לך?" שאל,

"כלום." עניתי ודמעות ניגרות בזויות עיני. כשידו הושטה למחות אותן, דלת ההזזה נפתחה והוא נכנס פנימה.

"זה בסדר, קפטן. אני אטפל בו, אתה יכול לחזור אל המועדון." הוא אמר ברשמיות, לקפטן לא היה מה לומר אז הוא טפח לי על השכם והלך.

הדמעות פרצו החוצה מרצונן החופשי, לא ידעתי היכן לקבור את עצמי- אני לא רוצה שהוא יראה אותי במצב הזה.

"אני בסדר, אתה יכול ללכת." כמעט יבבתי. הוא נאנח והתקרב אלי. ידו ליטפה את לחיי הרטובות והוא נראה מודאג, כל כך לא אופייני לו.

"אל תבכה." הוא לחש,

"אני לא שולט בזה."

הוא נישק אותי. בפעם הראשונה.

"נראה שאתה כבר לא בוכה. טריק ישן נושן." אמר וחייך, כל כך מכעיס אותי. סטרתי על פניו. נראה כי גם הוא התעצבן. הוא תפס את ידיי והשכיב אותי לאחור על המיטה. מנשק, דוחף את לשונו פנימה ולא נותן לי לנשום.

"מה נסגר איתך?" הצלחתי לומר והסטתי את פני ממנו, שיפסיק עם זה. אני לא רוצה בזה יותר.

"לא, מה נסגר איתך? אתה מתעלם ממני, נעלם ולא חוזר הביתה. ואז פתאום אתה מתרגש לראות אותי. מה אני אמור לחשוב?" הוא כמעט צעק.

"מה איכפת לך? מה איכפת לך בכלל? זה לא שניסית לדבר איתי בעצמך!" החזרתי לו, הוא נישק אותי שוב והתנתקתי ממנו בכוח. "תפסיק עם זה, תעזוב אותי בשקט! אני לא רוצה להיות בובת המין שלך יותר!"

"אתה באמת חושב ככה?" הוא נשמע מאוד מאוכזב,

"אתה משתמש בי רק בשביל הגוף שלי." אמרתי בכעס,

"בשביל גוף יש לי הרבה אנשים אחרים!"

"אה וזה אמור לשמח אותי? שיש לך אנשים אחרים?!" צעקתי, מה אמרתי עכשיו? אני לא רוצה שהוא יבין את זה בצורה הלא נכונה. הסומק התפשט על פני.

"אתה אוהב אותי?" הוא כמעט לחש, השאלה ממש הפתיעה אותי. אני אוהב אותו?

"כן..." יבבתי. הוא נישק שוב והחל לגעת במקומות כאלה ואחרים. עשינו את זה על המיטה בחדר האחות, פנטזיה של ממש.

"רק אותך אני צריך..." הוא לחש לאוזני והרגשות הציפו אותי.

***

זה תמיד מתחיל ברעיון שאמור להיות ארוך,

ותמיד נגמר במשהו קצרצר.

גם אין שמות ואני גם לא מתכוונת להוסיף.

ננ...

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.