משנה לשנה זה נראה שנהיה קל יותר, אבל למעשה זה פשוט נהיה קשה יותר. הגעגוע גובר והרצון לראות, לדבר ולחבק גדל.

כבר עברו להם 5 שנים וסבא לא היה כאן בשביל

לתמוך באמא כשחלתה

לתמוך בסבתא, באשתו, כשהייתה לה דלקת פרקים

לתמוך בי כשהייתי צריכה לעבור ניתוח

לראות את אחותי משתחררת

לראות אותי מתגייסת

לעמוד לצד אבא ולהיות הגבר בבית

ופשוט... להיות פה.

חודש לאחר הלוויה חלמתי עליו חלום.

אני חושבת שזה היה חודש, לא זוכרת בדיוק את הזמן... בכ"ז עברו 5 שנים מאז.

אני בבית, הולכת מהחדר של ההורים לכיוון השירותים ואני עוברת בחדר של סבא וסבתא.

סבא יושב שם על המיטה, אני מסתכלת עליו.

אני מבינה שהוא לא אמור להיות פה, סבא נפטר, התת מודע שלי בחלום יודע את זה.

הוא מסתכל עליי ומהנהן, לא מחייך, עצוב. אני מסתכלת עליו בהלם, לא מבינה מה הוא עושה פה.

ואז אני מבינה את הפרצוף הזה, העצוב והמהנהן שאומר לי "את ידעת על זה, ואת לא סיפרת לי"

ואז אני מתעוררת. נזכרת באותו חלום שוב ושוב. ובוכה.

תמיד שבועיים לפני האזכרה וכשבוע לאחר מכן אני לא מתפקדת. אני לא מסוגלת לתפקד.

אני עושה טעויות בעבודה, אני מתעצלת לזוז מהבית, זה פשוט הופך לי את החיים.

מתנהגת כמו איזה פסיכופטית.

אני חושבת שאתמול זו ההיתה האזכרה הכי קשה שהייתה לי שלו.

בדרך לשם הרגשתי בחילה נוראית וזו הפעם הראשונה וגם האחרונה שאני מגיעה לבית הקברות על מדים.

ובדרך חזרה הרגשתי כאילו הפילו עליי בניין. גמורה מהחיים, סחוטה רגשית, עדיין עם בחילה והגוף שלי היה חם מאוד.

אין לי מושג איך זה יהיה בשנה הבאה, אני גם לא רוצה לדעת.

ליסה.