ביום שבת בבוקר הלכתי לחדר הכושר.
לא רחוק מהבית ליד פחי הזבל ראיתי אדם קשיש המחפש אחר אוצרות.
אוצרות או בקבוקים שניתן למחזר ולקבל עליהם כסף.
גרוש לגרוש שיתנו לו אפשרות לקנות לעצמו משהו.
לא רחוק ממנו עצרה מכונית של חבר'ה צעירים.
הם חזרו מבילוי לילי, בטח בת"א או סביבתה.
הרכב הרעיש בצורה קולנית מוסיקת טראנס או האוס שהפריעה ממש לעור התוף.
הם בטח לא חשבו שזה מפריע למישהו.
שתי קצוות החיים.
האחד מחפש את השקט שלו, אולי את השקט כי לא נעים לו לעשות את מעשיו כשכולם כבר ערים
והוא רוצה לעשות את החיטוט בפחי האשפה ללא רעש, בשעת בוקר מוקדמת.
אולי כדי לא להתבייש אולי סתם כדי לא להפריע לאחרים או גם וגם.
מהצד השני 4 חבר'ה צעירים שלא מתביישים בכלום.
לא מתביישים ברעש שהם מעוררים בשעה כזו מוקדמת ברחוב.
לא מתביישים בהפגנתיות הזו החוצפתית שמפריעה לכל הרחוב ובלבד שהם יהנו.
שתי קצוות החיים.
האחד חושב לעצמו (אני מניח) שאילו הייתה לו עבודה מכובדת יותר בצעירותו
הייתה לו פנסיה שמספיקה לו למחייה והוא לא היה צריך לחפש בפחי האשפה משהו לאכול, ללבוש
או סתם למכור בשוק כדי להרוויח כמה שקלים.
אילו היה לו מעסיק יותר מתחשב בטח היה דואג לו לחיסכון מהמשכורת
אילו המדינה הייתה עושה משהו בשביל אותם אנשים בגילו, כנראה שהם היו חיים בכבוד
היאה לאנשים מבוגרים/זקנים כמוהו.
מהצד השני, החבר'ה הצעירים ממש לא מעניינת אותם הפנסייה שלהם.
מה יהיה בעתיד? אם העתיד הוא בערב, בעוד בילוי, זה מאוד מעניין
אבל אם העתיד הוא רחוק יותר, נגיד עשור, עד אז יש להם הרבה זמן לחשוב ועוד הרבה מסיבות לחגוג.
שתי קצוות החיים.
האחד לבוש מכנסיים שהיו פעם שחורים עכשיו יש בהם כתמים בצבעים שונים.
כנראה שהמכנסיים נמצאו באחד הפחים שבהם הוא מחטט.
החולצה הייתה פעם לבנה עכשיו היא בצבעי צהוב מוכתם.
מכל הכפתורים יש רק שניים ועוד 2 סיכות ביטחון שכולם ביחד דואגים שהחולצה תוכל להראות "מכופתרת".
נעליים מרופטות, עם סמל של נייק, ללא גרביים או החור בגרביים כל כך גדול שנדמה כאילו הוא
אינו גורב גרביים.
והחבר'ה הצעירים? לבושים במיטב האופנה הספורטיבית לצעירים.
נעלים, מכנסיים וחולצות כאילו נתפרו בידי חייט בהזמנה אישית ו"יושבים" עליהם בול.
לא הייתי מספיק קרוב אבל אני בטוח שהם היו מבושמים בבשמים נעימים ולא בריח הזבל.
אצל שניים מהם החולצות לא היו מכופתרות לא כי חסרים כפתורים אלא כי כנראה ככה הולכים
עם חולצות כאלו.
שתי קצוות החיים.
האחד גורר אופניים חלודות ועל הסבל של האופניים מאחור יש ארגז מעץ.
לתוכו הוא מכניס את המציאות החושבות שאר הדברים מושמים בשקיות ניילון התפוסות על כידון האופניים
משני צידיו. לבטח אין לו מזגן והוא חשוף לכל כיווני האוויר והשמש הקופחת.
לחבר'ה הצעירים שיצאו ונכנסו לאוטו מדגם סיאט איביזה שנת 2012 שחורה לא היה חם.
המזגן במכונית החדשה עבד וקירר אותם, הנעים את שהותם ברכב.
מערכת הסטריאו עם הבסים החזקים כנראה שלא הייתה איזו מציאה אלא משהו מדגם משופר מחובר
לאיזה סאבוופר שישב בתא המטען של המכונית החדשה.
שתי קצוות החיים.
אחד היה בגיל הזה, וגם כשהיה שם בטח לא נהנה מכל התענוגות, זה פשוט לא היה אז.
אותו אדם מבוגר דואג ליום יום, האם ימצא מחר איזו מציאה שתעזור לו לשרוד את היום, האם ישיג משהו לאכול?
החבר'ה הצעירים עושים כל מה שצעירים עושים, לפחות רובם, חושבים על היום של היום.
אותם לא מעניינת הפנסייה, תקציבית או אחרת, לא חשוב להם אם הדלק יעלה או הבירה
או שניהם יחד, בטח לא מחיר הסיגריות.
החבר'ה הצעירים נהנים מהרגע, מעכשיו, וכל המחשבות שלהם הולכות הכי רחוק לערב.
האם גם הערב תהייה מסיבה מוצלחת והם ימצאו את הזיון התורן?
אותו הזמן, אותו היום ושתי מחשבות שונות לגמרי משתי קצוות החיים.
ובין שתי המחשבות האלו מתרוצצת המחשבה שלי שהולכת איתי רחוק מאוד,
למה הזקנה קשה, למה העולם שייך רק לצעירים ולמה העולמות האלו לא יפגשו לעולם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
