מזה כמה ימים כל מי שגר בדרום סובל.
פעם דרום היה מבאר שבע ודרומה.
היום ובסוף השבוע הדרום מתרחב.
אזעקות בגדרה, קרית מלאכי וחבל לכיש, שמעולם לא היו הדרום של ישראל,
הפכו בעל כורחם להיות דרומיים ולו רק לרגע של הפגזות.
אני ממש לא רוצה להכנס לסוגיה אם צריך היה להתחיל בזה.
למה הורידו את מזכ"ל וועדות ההתנגדות, למה עכשיו למי זה מועיל איזו אג'נדה זה משרת.
אני יכול להגיד מידיעה, שבכל פעם שיהיה חלון הזדמנויות לחסל מישהו משם, מחבל, מפגע
או כל חולירע אחר, צריך לעשות את זה.
נכון שיבוא אחר במקומו אבל זו לא הסוגיה כרגע.
אני רוצה לדבר על מקלט בטוח.
ממ"ד או מקלט, חדר מדרגות ממוגן או חדר פנימי.
ההגדרות האלו הן לא נכונות.
בשבילי מקלט בטוח היא השגרה.
שגרה היא משהו בטוח.
הולכים לעבודה, לבית הספר ולגנים, הולכים לקניות, לא מפחדים לצאת לבלות בערב.
ילדים בחוגים ללא ליווי של הורים שחוששים שאם הילד יהיה בחוץ באזעקה
יכול לקרות לו משהו והדאגה כמובן בצדק.
מה שחסר לי זו השגרה, זה המקלט הבטוח שלי.
המשפחה מפוחדת, הילדים לא בדיוק מתנהגים כתמול שלשום
לא רוצים חוגים, לא רוצים חברים רוצים בבית.
גם הטלויזיה כבר לא מעניינת אותם, לא חשוב איזו תוכנית משודרת שם בקופסא הזו.
בעידן של תקשורת חובקת עולם, כל ידיעה מגיעה בדקות.
בני הדודים מתקשרים מחו"ל לשאול מה שלום הילדים
הם מתקשרים בפייסבוק ואני קורא שם מה שמפרסמים על הקיר ורואה תגובות בסגנון
אתם בסדר?
כן, מפחיד כאן קצת
תבואו אלינו זה רחוק הטילים לא מגיעים עד לכאן...
כאחד שגר בדרום כרגע אין לי מקלט בטוח.
ולא מעניין שאין לי ממ"ד בבית וחלק מהקירות הם מגבס
מה שמעניין אותי זה שאני מסתובב בחוץ (יצא לי יום חופש מצויין אחרי יום ההולדת)
וכמעט ואין נפש חיה ברחובות. זו עיר מספיק גדולה כדי שתהייה בה תנועה.
כולנו איבדנו את המקלט הבטוח שלנו
ברגע ששברו לנו את השגרה שום דבר לא בטוח כבר
הכל מגיע בהפתעה.
אימרה ידועה בשדה הקרב אומרת
"אתה שומע תמיד את שריקות הפגזים והטילים בסביבה, את הטיל/פצצה שתפגע בך לעולם אינך שומע..."
יש הסלמה בדרום אבל זה משהו שקרי.
כמי שגר כאן המון שנים אני יכול להגיד שאין יום שקט בשנים האחרונות.
פשוט לא הכל מגיע לטלויזיה ולתקשורת, זה כבר ממש לא מעניין.
אין יום שעובר ללא ירי מסוג כלשהוא
אין יום ללא אזעקה
אין יום ללא צבע אדום וחלק מהאנשים לחייהם סמוקות בצבע אדום
מכיוון שהם צריכים לרוץ מרחק גדול עד המקלט...
אני לא יודע איך תסתיים ההסלמה הזו הפעם
אני יודע שבאזור שאני גר בו אין מקלט בטוח.
אני רוצה שהילדים שלי יחזרו לגדול על צבע אדום
צבע אדום המכסה שדות גדולים, צבעם של הכלניות עד האופק
צבע אדום של קבוצת הפועל שהחברים שלי אוהדים ופוחדים ללכת למשחק או לא נותנים להתקהל ואין משחקים.
צבע אדום על שפתי הנשים היפות והנערות שיש בעיר הזו.
צבע אדום של רמזור
אבל לא צבע אדום של אזעקה
ולא צבע אדום של עיניים ילדותיים שמסתכלות עלי ואין לי תשובה לתת להם
ובטח לא צבע אדום כפי שרואים בטלויזיה של כתמי דם מאנשים שנפגעו.
מה זו פגיעה קלה? מה זו פגיעה קשה?
האם פצוע קל מטיל כבד כמו גראד יותר קשה מפצוע קשה מנשק קל?
תחזירו לי את המקלט הבטוח ומבחינתי תחסלו את כל מי שצריך שם!!!
אני אומר את זה כאבא של חייל וכחייל ומפקד בעצמי שהולך למילואים ומוכן לקריאה במיידית
להחזיר את השקט למקום.
אני לא מתחבא משום דבר אבל באמת שכוחות הנפש לראות עיניים אדומות של ילדים
קטנים אוזלים ממני במהירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
