לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan



Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ ֳ₪ֳ¡ֳ₪ ֳ¥ֳ©ֳ§ֳ±ֳ©ֳ­. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מחשבות שהלכו לאיבוד - המשך


(המשך לפוסט הזה)

לאהבה אין גבולות.

לאהבה אין שפה.

יש הרבה דעות קדומות.

יש הרבה מחסומים.

יש הרבה התנגדויות, יותר מאשר הסכמים.

 

את סמירה יצא לי לראות כמעט יום יום.

גם מבט חטוף של כל אחד מאיתנו לאחר, היה כאילו "טענו את המצברים" עד הפעם הבאה.

התהפכתי לילות שלמים על משכבי.

חושב על סמירה ועל למה העולם יכול להיות קשה כשמדובר בשני אנשים משני צידי המתרס.

אולי בחיבור של שניים כאלו ויותר, אפשר ליצור את מה שנלחמים עליו עשרות שנים, דו קיום.

אולי אפילו אפשר להגיד שלום, ככה בשקט.

 

אני לא תמים, מעולם לא הייתי כזה.

כמה שרציתי להיות עם סמירה, כך ראיתי את זה מתרחק.

סמירה הייתה מגניבה לי פתקים דרך אותו הנער שהביא לי תמיד את השתיה.

כל הפתקים היו בערבית, בכתב מסולסל ויפה.

היא ניסתה לכתוב לי בעברית אבל אחרי הפתק השני הפסיקה.

היו גם פתקים בלי מילים רק עם לבבות אדומים כדם שחיצים מפלחים אותם.

אבו יוסוף שראה את מה שמתחולל ממש מתחת לשפמו, עשה כאילו "עסקים כרגיל".

אני הרגשתי את השינוי.

את החומוס והפלאפל שלי הגישה אישתו הראשונה של אבו יוסוף. אישה מבוגרת בת 60.

היא לא הייתה האמא של סמירה. אישתו השנייה של אבו יוסוף הייתה האמא של סמירה והיא הייתה יפה.

סמירה כבר לא נראתה במסעדה וראיתי אותה רק בלילות מנופפת לי מבעד לחלון ואפילו מגניבה נשיקה באוויר.

 

יום שישי בצהריים הגעתי למסעדה.

אבו יוסוף היה במסגד.

נכנסתי וליד הדלפק עמדה אישתו המבוגרת.

היא ידעה מה אני אוכל ולכן ללא מילים נכנסה לחלק האחורי והביאה את מבוקשי.

כשהוילון נפתח מעט. הצצתי לראות את סמירה.

היא הרימה את ראשה וראיתי פנס גדול "מאפר" את עינה הימנית. סמירה הייתה עצובה.

מה קרה לסמירה? שאלתי את האישה.

"הכל בסדר עכשיו. היא הרימה את הראש וקיבלה מכה מהשולחן"...אמרה האישה.

זה לא נכון התעקשתי מולה.

"זה נכון ויותר טוב שלא תשאל יותר" אמרה והביטה בי בכעס.

 

ישבתי בחוץ לא נגעתי באוכל.

חיכיתי לאבו יוסוף שיחזור מהמסגד.

אחרי חצי שעה הוא חזר, בירך לשלום את ארבעת יושבי המסעדה הזקנים הקבועים והיחידים בשעה כזו, ונכנס פנימה.

חיכיתי דקה, מסתכל סביבי, לראות שאין לי בעיה, ונכנסתי פנימה.

"מה שלומך קפטן למה לא אכלת?" שאל אותי אבו יוסוף, כשחיוך מתחת לשפמו.

מה עשית לסמירה? שאלתי.

"מה עשיתי לסמירה?" שאל אותי בחזרה ופניו הרצינו.

למה הרבצת לה? זה בגלל שהיא מחייכת אלי? מה קרה לך? כעסתי מאוד אבל דיברתי בשקט מנסה לשמור על קור רוח.

"סמירה היא הבת שלי. אתה אורח מכובד ולא אכפת לי שאתה ישראלי ובא לאכול כאן, תפאדל תבוא.

אבל בחיים שלך אל תסתכל עליה עוד פעם, לא יכול להיות ביניכם כלום! אתה חייל והיא ערבייה.

זה לא כמו אצליכם שחברים עושים סקס ולא איכפת להם כלום. אתה מבין אותי?" אמר ועינייו היו פקוחות לרווחה מולי.

אתה לא יכול להגיד לסמירה מה לעשות היא לא ילדה קטנה. אמרתי

"נכון. היא ילדה גדולה ובגלל זה אני דואג לה שיהיה לה בעל טוב מכובד ולא חייל ישראלי" אמר בכעס.

אינסטנקטיבית, היד שלי נשלחה לאקדח שהיה תקוע בתוך נרתיק על חזי, מאחורי הבלייזר הכהה שלבשתי.

"גם אם תאיים עלי או תהרוג אותי אין סיכוי שאני מסכים שתלך עם סמירה" אמר אבו יוסוף ואגלי זיעה מפחד ירדו ממצחו.

יצאתי מהמסעדה נכנסתי לרכב ונסעתי משם.

 

האור בחלון מעל המסעדה לא דלק יותר מאז אותו יום.

עברתי משם לא פעם בכל מיני תקופות בחיי, המסעדה עדיין קיימת.

את סמירה לא ראיתי מאז שוב.

 

לפני חמש שנים באחד מהמילואים שלי באזור שכם, נכנסנו עם כוח של אחת הסיירות כדי לעצור מבוקש.

זה היה בערב סוכות, מזג האוויר היה קריר.

מבוקש בין 18...אומרים שהוא למד הרבה דברים על חבלה ועתיד להחליף כמה ראשי מחבלים בעתיד.

בן 18 וכבר מבוקש? מה הוא למד בחיים שלו? זה מה שחשבתי לא אחת כשקיבלתי שצריך לעצור מבוקש בגיל כזה.

שעה 3 בבוקר, הייתי בראש הכוח שפרץ לבית, בית בין שתי קומות בפאתי שכם.

כל יושבי הבית התעוררו והתחילו צעקות ובכי של הילדים.

כל בני המשפחה הורדו לקומה הראשונה.

שני לוחמים תפסו את ההורים ושמו אותם בחדר אחד, לוחמים אחרים הביאו את שאר יושבי הבית והושיבו אותם בסלון.

המבוקש היה ביניהם. השוויתי את פרצופו לתמונות שהיו ברשותי, הוא נכבל באזיקונים,

שאלתי אותו כמה שאלות לזיהוי ודאי והתכוננו ללכת.

"קפטן אל תקח את הילד שלי" אמרה האמא בערבית

הקול שלה הדהד באוזניי, מנגינה שלא שמעתי שנים. לא יכול להיות אמרתי לעצמי.

הלכתי לחדר הסמוך, שם הוחזקו ההורים.

 על הכסא ראיתי את סמירה. היא הייתה אותה סמירה היפה והעדינה שזכרתי לפני שנים.

"זיהיתי את הקול שלך, בבקשה אל תקח את הילד" התחננה.

באותו הרגע הבנתי למה לא יכולנו להיות יחד לעולם.

אף אחד אולי לא היה אשם באותה הסיטואציה של אז, אבל היום המצב שונה.

תקחו אותו אנחנו מסתלקים מכאן. פקדתי על הכוח ויצאנו מהבית.

 

אני יכול להגיד עם יד על הלב שהייתי שלם עם עצמי באותו הרגע ואין בליבי שום חרטה.

 

לאהבה אין גבולות.

לאהבה אין שפה.

יש הרבה דעות קדומות.

יש הרבה מחסומים.

יש הרבה התנגדויות, יותר מאשר הסכמים.

ויש דברים שלא יוכלו להסתדר לעולם בטח לא בסביבה שאנחנו חיים בה.

 

 

 


נכתב על ידי , 17/3/2014 18:40   בקטגוריות אישי, אלימות, בחירות, בית, דעה אישית, התבוננות מסביב, זוגיות, זכרונות, חוקים, חיילים, מלחמות, מפלצת, שיתוף, אהבה ויחסים, צבא, פסימי  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-23/3/2014 06:12
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKeyMan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KeyMan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ