פינת הבושה 1
רוב האנשים עובדים חמישה ימים בשבוע משמונה עד חמש.
יש כאלו העובדים משמרות.
לעבוד משמרות הוא דבר לא פשוט.
עבודה בלילות, שהיא לכשעצמה לא טבעית, מצריכה משמעת עצמית גדולה.
לפני המשמרת יש להתכונן ולישון הייטב שכן ברוב מקומות העבודה
צריך לעבוד ולהיות ערניים בכל שעות המשמרת, אני כמובן לא מדבר על רופאים או אחיות
כיוון שלהם יש את האופציה לישון גם בתפקיד.
אנשים העובדים במשמרות לילה שלא מכינים את עצמם כראוי, עלולים למצוא את עצמם
במצבים לא נעימים כשהם "מנקרים" על משמרתם או אפילו נרדמים לחלוטין.
כל אלו יכולים להיות בגדר הנסבל והמובן אם זה קורה פעם בתקופה.
אבל כמו בכל מקום תמיד יש את אלו המנצלים את העניין לטובתם, או לרעתם, תלוי במתבונן.
אני מדבר על אנשים שלא הולכים לישון בכלל כל היום וישנים בלילה על משמרתם.
נכון שאפשר להסתכל על כך שאותם אנשים לא אמונים על בטחון המדינה
(ולא רוצה לחשוב על זה בכלל אם הם היו כן) אבל יש לכך הרבה השלכות.
השלכות של בטיחות, אם קורה משהו הם לא כשירים לאירועים בעיתיים הדורשים
למשל פינוי ממקום העבודה כתוצאה משריפה או אפילו נפילת סוג של טיל כמו שראינו בחודש הקודם.
מגדילים לעשות אלו המגיעים והולכים לישון בכוונה כיוון שהם לא מצאו זמן לישון לפני המשמרת.
מנהלים בארגון שאני עובד בו, החליטו על מעשה בנוגע לנגע הזה.
כל לילה הם היו מסתובבים בכל המקומות שאנשים נמצאים בהם ומצלמים.
הם צילמו את האנשים הישנים בכוונה, כלומר חולצים נעליים, שמים כרית קטנה (כמו זו המשמשת בטיסות)
מסדרים כמה כיסאות וישנים עליהם ועוד כיד הדמיון הטובה.
התמונות עולות לאינטרנט הארגוני באופן שבועי ונמצאים שם במדור הנקרא "ככה לא עובדים מפעל"...
(על משקל "ככה לא בונים חומה" של יורם ארבל).
בתמונות לא רואים פרצופים כמובן כדי לשמור על צנעת הפרט, אבל כל מי שנתפס בקלקלתו לא מרגיש בנוח.
הפרוייקט הזה רץ ברשת הארגונית חודשיים ויש דיווחים כבר על ירידה בתופעה.
אני מאמין שהיא לא תעלם אבל היא תרד למימדים אפסיים.
פינת הבושה 2
כשגרתי בבניין משותף, הייתי חבר בוועד.
התשלום החודשי התעכב כיאה לכל בניין משותף על דייריו.
כל חצי שנה אספנו שיקים לחצי שנה קדימה וכל הזמן היו בעיות גבייה.
כל אחד וסיפורו כל אחד ושקריו.
שנה שלמה נגררנו עם אנשים שלא רצו לשלם, לא היה להם כסף או סתם שכחו בכוונה.
אנשים עם מכוניות חדשות בחניה שלא משלמים דמי וועד חודשיים, זה פשוט לצחוק לכולם בפרצוף.
הפעלנו עו"ד שהיה גר בבניין ואת תרבות הדיור אבל זה לא עזר במיוחד.
כגזבר של הוועד החלטתי על מעשה.
שאר החברים לא תמכו ברעיון אבל אני לקחתי את הסיכון והלכתי על זה.
בלוח המודעות בלובי היפה של הבניין תליתי איגרת.
את האיגרת הדפסתי בפונט ברור וגדול שכולם יוכלו לראות.
באיגרת כתבתי את שמות הדיירים החייבים, מס' הדירות ואת הסכום החוב שטרם שולם,
ואת תקופות החוב.
החוב הודפס באותיות קידוש לבנה בצבע אדום בולט.
עוד באותו הערב הגיעו שני דיירים מהחייבים ודרשו ממני להוריד את האיגרת.
אמרתי שאני מוכן להוריד ברגע שכל החייבים ישלמו את חובם.
צעקות מצידם נענו בשלילה מבחינתי ודרשתי את הכסף.
ניסיתי להסביר להם את המובן מאליו שצריך לשלם חשמל, מעליות, מנקה, גינון וכו'
ואם אין בקופה כסף רמת התחזוקה של הבניין תרד ואני לא מוכן לזה.
במשך שבוע, הכסף הגיע בשקט.
רוב החייבים שלחו ילד עם מעטפה כי התביישו להראות את פרצופם מולי.
הרשימה התעדכנה כמעט על בסיס יומי, וכל מי ששילם נמחק שמו בקו שחור מהדף.
השיטה הצליחה.
כנראה שאין ברירה ולפעמים צריך לשים מראה מול האנשים ולהראות לכל השאר את התנהגותם
רוב האנשים מתנהגים ומתנהלים בצורה סבירה ונכונה ואלו הסוטים מהדרך לעיתים צריך
להראות להם שיש דרכים להלחם בכל מיני תופעות לא תקינות.
כשמישהו רואה את שמו מונצח במקום ציבורי על דברים לא נכונים שהוא עושה, כנראה שזה משפיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
