KeyMan

בסוף השבוע קיבלתי מכתב המבשר כי יש לי עוד שנתיים לשרת

בהתנדבות ביחידה שאני נמצא בה.

זה היה מכתב תודה על תקופה ארוכה של עשייה שלצערי איני יכול להראות כאן.

הוא גם לא יהיה תלוי לתפארת מדינת ישראל במקום ראוי לו, אלא ישאר

קבור בין מכתבים ותעודות רבות שבהן מופיעים שני סמלים בראש וחתימות נחשבות בתחתית.

יהיו כמה אנשים שיהיו שמחים על כך, יהיו אחרים שממש לא.

יהיו כאלו שינשמו לרווחה, יפסיקו לדאוג ולחפש אותי כשאני לא עונה.

יהיו אחרים שינשמו לרווחה כי הם קיבלו הארכה מאלוהים בהרחיקו אותי מהם...

הרבה מאוד שנים זה קבור שם.

לא יכולתי להוציא את זה מבפנים.

לא יכולתי גם כשניסיתי מאוד.

כשנולד לנו הבן הראשון מאוד התרגשתי, אבל זה לא יצא.

הייתי בחו"ל כשנודע לי שאבי נפטר ולקח לי יומיים להגיע לארץ.

רציתי אבל זה לא יצא.

גם שם מעל הקבר הפעור המוכן לקבל אל בין קירותיו את גופתו של אבי,

לא נתתי לזה לצאת.

כן, גם שאר הלידות לא הוציאו את זה למרות שהוציאו את הילדים בשמחה

מרחמה של אישתי שכאבה מאוד בזמן הלידה.

אתם יודעים מה, גם עקירות של 3 שיני בינה לא עשו לי את זה.

"יש לך כוח סבל גדול". כן, אני יודע.

בכל אותם מקומות עלומים עם אנשים עלומים, גם שם זה לא קרה.

הרבה דם זרם שם, מכות, פציעות, אבל וחוסר.

חוסר עצום של אנשים שיכולתי לסמוך עליהם בעיניים עצומות והם סמכו עלי.

גם בזמנים של קידום בעבודה ועליה בדרגה, זה לא קרה.

לא יכולתי פשוט.

התאמצתי לא פעם אחת, מאוד וקשה.

שנתיים אחרי שנפטר אבי הרגשתי את זה, הנה זה בא, כך חשבתי בכל אופן.

נסעתי אל הגבעה הכי גבוהה שאני מכיר ישבתי שם על אבן.

הייתי לבד.

חרי כמה דקות קמתי, נעמדתי וצעקתי במלוא גרוני עד שהוא ניחר.

צעקתי כדי לשחרר את כל הכעסים העצמיים.

הגרון כאב במשך כמה ימים.

אבל חוץ מהכאב לא יצא כלום.

ברחבת המסדרים של לטרון, מול כל מפקדי הטנקים הצעירים כשהבן מקבל חייל מצטיין,

גם שם ניסיתי, הבטחתי להסתיר את זה אבל שרק יקרה.

בטקס סיום בה"ד 1 ובטקס סיום קורס הקצינים בהרבה גאווה, יצאו לי רק חיוכים מרוגשים.

הרבה עשו את זה ורק אני לא הייתי מסוגל.

בסוף השבוע זה קרה.

מותר לגלות עכשיו אחרי שאני מעכל את זה.

ישבתי והחזקתי את המכתב וקראתי בו.

באותו הרגע הרגשתי איך הכל עובר מולי, כל הזכרונות.

עברו מולי האנשים, הדמויות, המקומות ואפילו הריחות.

וראיתי את זה על הנייר.

דמעה.

ואחריה השניה וזה עצר.

כאילו שתי הדמעות ניסו להטביע את המילים, עשו סדק קטן שם בדלת.

לקח להן קצת זמן להתייבש שם על המכתב.

אולי בואו של אותו מכתב תודה פתח את הסכר.

אני מוכן רק לטפטופים ולא לזרימה גדולה...

היה לי קשה מאוד, כנראה שהכל נעול שם עמוק עמוק בקיטבג.

נעול חזק על מנעול ובריח במשך הרבה מאוד שנים.

מספיק שנים. 

אני לא מאמין במקריות, לכל דבר יש סיבה.

בתקופה הזו של טו' בשבט, בהרבה בתי ספר, יש חלוקת תעודות.

הילדים מתרגשים, חוששים או שמחים.

מין מבחן לכל מה שלמדו ונבחנו עד קבלת התעודה.

האם עשו מספיק?

מה יגידו ההורים?

מה יהיה כתוב בתעודה?

האם תעודת הצטיינות תתלווה לתעודת החציון/השליש?

איזו מתנה יקבלו על תעודה טובה והאם ינזפו על תעודה לא טובה?

תעודה לא אומרת כלום.

זו תמיד הייתה דעתי, בטח כילד ואח"כ כמבוגר.

אם ניקח את התעודה כמשל אפשר להסתכל על זה בהרבה צורות.

רישיון נהיגה הוא תעודה המקנה למחזיק בה זכות לנהוג ברכב.

האם כל מי שקיבל תעודה כזו יודע ומסוגל לנהוג כשורה?

כנראה שלא אחרת לא היו כל כך הרבה תאונות דרכים.

קצונה, או פיקוד בכלל בצבא, גם היא כתעודה.

חייל המגיע לפז"ם מסויים עושה קורסי פיקוד ועולה בסולם הדרגות.

אותו מפקד מקבל את האופציה לפקד על חיילים, האם הוא מפקד טוב?

יש מפקדים מעולים ויש בינוניים ולצערי יש גם גרועים.

האם אמרתו של בן גוריון "תדע כל אם עבריה כי מסרה את גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך" מתקיימת?

מניסיון שלי, ולצערי, ממש לא.

ניהול, גם הוא סוג של תעודה.

אדם הלומד לימודים אקדמאיים, משכיל, עובר עוד כמה קורסי ניהול במסגרת עבודה

או כל מסגרת אחרת, האם הוא מוכשר להיות מנהל?

התעודה לא עושה אותו להיות מנהל טוב, ממש לא.

התעודה נותנת לו את האופציה לנהל אבל האם הוא ינהל כשורה? לא בהכרח.

במשרדי מנהלים, יש כאלו השמים את שמם בראש השולחן.

שמם חרוט באותיות מוזהבות על שלט. לצד שמם מופיע תארם.

ויש כאלו שהתעודות המעידות על השכלתם או תארם נמצאים מאחור.

תמיד הסתכלתי על שתי הצורות במבט אחר.

אלו השמים את תארם בחזית, על השולחן, שכולם יראו, הם אלו השמים את התואר לפני האדם.

כצן אומרים "קודם כל אני מנהל או דוקטור או כל תואר אחר ורק אח"כ מגיע האני כבן אדם."

אלו השמים את התעודות שלהם מאחור, תלויות על הקיר, ואולי אפילו מעט בצנעה,

מכריזים על האדם שלפני התעודות, כל השאר מגיע אח"כ.

בעבר, היה על הקיר שלי, מאחורי, משל, בשם"משל החגורה השחורה" מאת ג'ימס קולינס וג'רי פוראס.

כאחד שיש לו חגורה שחורה דאן 2 (סֶמפַּאי), המשל מאוד מדבר אלי והוא מנוסח כך:

איש אומנויות הלחימה, תלמיד קראטה מתקדם מאד, כורע בפני מאמנו הזקן, בטכס שבו הוא עומד לקבל חגורה שחורה

שבה זכה בעמל רב, לאחר שנים של אימונים מאומצים. 
"קודם שאעניק לך את החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד" אומר המאמן הזקן.

"אני מוכן", משיב לו התלמיד, ומצפה אולי לסיבוב קרבות נוסף ואחרון. 
"עליך לענות על השאלה המהותית: "מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?" שואל המאמן.
"קץ המסע שלי" אומר התלמיד."גמול ראוי לעבודה שהשקעתי". 
המאמן ממתין לשמוע עוד. ניכר בו שהוא אינו שבע רצון.

לבסוף אומר המאמן לתלמיד:"עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה". 
עוברת לה שנה, כורע שוב התלמיד בפני המאמן הזקן. 
"מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?" שואל שוב המאמן. 
"סמל להצטיינות ולהישגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו", אומר התלמיד. 
המאמן אינו אומר מאומה במשך דקות ארוכות וממתין. ניכר כי שוב אין הוא מרוצה.

לבסוף הוא אומר:"עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. חזור הנה בעוד שנה אחת". 
חולפת לה עוד שנה ושוב כורע התלמיד בפני המאמן ושוב נשאלת השאלה" מה המשמעות האמיתית של החגורה השחורה"? 
"החגורה מייצגת את ההתחלה, תחילתו של מסע שלעולם אינו מסתיים, מסע של משמעת, עמל וחתירה אל רמה,

שהולכת ומשתבחת כל העת", אומר התלמיד. 
"כן כעת אתה מוכן לקבל את החגורה השחורה, ולהתחיל בעבודתך". עונה המאמן בסיפוק. 

התעודה היא תחילתו של מסע ולא סופו.

תעודה מעידה על סיום של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה שבה מחזיק התעודה

צריך להוכיח את עצמו ולהראות שהוא מוכן לקראת הציפיה ממנו ומבחינתו זו נקודת ההזנקה

ולא סוף המירוץ. אין כאן מדליה המחכה לו אלא יריית זינוק ומולו מתפרס לו המסלול.

מסלול המורכב ברובו מחלקים חלקלקים, מעברי מכשולים ורק חלקו הקטן קל.

המסלול ארוך ומתחיל בשיא שהוא טכס קבלת התעודה, כל השאר תלוי בנושא התעודה...

(אחרי התמונות עכשיו המילים שלי כאבא גאה)

תם פרק ההכשרה, עכשיו מתחיל פרק חדש.

אחרי שנה של הכשרה בקורסים פיקודיים, הגיע הזמן להראות את היכולות שנרכשו

ויותר מכך את היכולות הטבועות עמוק כמו מנהיגות, נחישות ואחריות אישית.

שמענו חוויות, צחוקים, ראינו תמונות של תקופה ארוכה, המילון הצבאי על כל נגזרותיו

בעלות שלוש האותיות היו חלק מהשיחה הקולחת.

אני מביע את עצמי מצויין בכתיבה ולכן החלטתי להקדיש כמה מילים

לבן הקצין הטרי, שעומדת לו הזכות לקבל לידיו חיילים ולעצב את אישיותם, מקצועיותם

וראייתם הרחוקה לעבר אופק שכל אחד מהם יתפוס בו נדבך חשוב.

מכתב ממפקד למפקד טוב יותר

לפעמם היה קשה וכואב, מעייף ומשביז, עוד מסע, עוד ניווט (רגלי או רכוב)

אולי עברה בראשך לחלקיק שניה, המחשבה של "למה אני צריך את זה?"

"מה אני עושה כאן?"

"כמה אני עייף ורעב וחם פה רצח, אוכל לא טעים או לא מספיק..."

לא רוצה להיות ממ"ש (מ"מ שבועי - המפקד התורן שאחראי על כל הלוגיסטיקה, לו"ז ואימונים)

רוצה להיות בבית, במיטה במחשב עם המשפחה והחברים.

(מחשבות של אחד שהיה שם ובטוח שהן משותפות לרוב)

ואז,

היית כמו מפרש.

מפרש המתמלא ברוח, רוח קרב.

רוח הדוחפת אותך קדימה לעבר מחזות רחוקים.

הרמת משקפת וראית את האופק שאליו אתה רוצה להגיע.

מלב ים סוער וקשה לעבר חוף מבטחים.

חוף מבטחים לא נודע, אבל אתה ברוחך כבר דימיינת איך הוא הולך להיות.

החזה שלך התמלא בגאווה וזקפת ראש והישרת מבט אל הקושי.

התמלאת כוחות חזקים, ממש כמו מפרש הספינה המושך אותה קדימה,

בגו זקוף כמו תורן ובחזה מנופח כמו המפרש.

חזה מנופח לא מיהירות אלא מתחושה של מחויבות אישית.

להוביל, לפקד, להראות כיוון.

לדחוף, למשוך ולצעוק "אחרי".

רוח קרב הנובעת מתחושה אחת.

להיות שונה, להיות הכי טוב, להיות בחוד החנית.

אם עד היום הסתכלת על הגב של המפקד שלך וסמכת עליו,

תדע שמהיום אתה תהייה הגב שכולם יראו לפניהם.

גב זקוף של אדם ערכי, שהדרגות הן רק תפאורה כל הטוב שיש בו בפנים

היום אתה קצין, מפקד עם משימות חשובות.

משימות כמו פקודות לפני תרגיל, אימון או חלילה קרב.

אולם המשימה החשובה ביותר היא אחת.

וזו משימה המתחלקת לשניים, ליחיד ולרבים.

הראשונה, תשמור על החיילים שלך שיחזרו הביתה בשלום

תשמש להם כאב ואם וכמפקד נחרץ ונערץ שילכו אחריו לכל משימה.

תחנך ותדרוש, אבל תדע גם ללטף בשעת צרה או קושי.

והמשימה השנייה, לא פחות חשובה, תחזור אלינו, הורייך, בריא ושלם בגופך ובנפשך.

בשבילנו אתה לא קצין, לא מפקד ולא צבא הגנה לישראל כולו על כל מרכבותיו.

בשבילנו אתה ילד, הילד שלנו.

(החולצה של הבן...)