לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan



Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ­. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

זגורי אימפריה.


שפה מבישה.
ככה לא מדברים ילדים להוריהם.
ככה לא מדברים הורים לילדיהם.
חוסר כבוד.
קללות, נאצות, בושה וחרפה.
זגורי אימפריה.

הפרק הראשון השאיר אותי פעור פה למול הקללות בין בני המשפחה.
המילה אבא כמעט ולא נאמרת, הילדים משתמשים בשמו הפרטי אלברט או בכינוי המרוקאי "בבר".
כך גם עם האמא למרות שבמקרה שלה המינון נמוך יותר.
למרות השפה הקלוקלת וניבולי הפה, הסדרה משכה אותי וראיתי את כל הפרקים של העונה הראשונה בצפייה ישירה.
מצאתי את עצמי צוחק, מזועזע, מוקסם מהמשחק של דמויות מסויימות ויותר מהכל, נזכרתי בעברי.
גדלתי בירוחם עד גיל 15.
המשפחה הזו היא התמצית של דברים שראיתי בילדותי בסביבה שבה גדלתי.
המשפחה, על כל הנפשות היא מיקרו קוסמוס של ירוחם מבחינתי ואולי זה מה שמשך אותי לראות את כל הפרקים
ולנסות לראות בין הדמויות הרבה מאוד ממה שראיתי בילדותי.
אנשים שהורגלו לחיות ולחשוב בצורה צרה, מה שהם ומקום הימצאם, הוא הייעוד שלהם בחיים.
אישה צריכה להיות עקרת בית ולהקריב את עצמה עבור ילדיה ובעלה.
אוי לה אם תציץ או "תעשה עיניים" לגבר אחר, זה מייד מעלה את רמת האלימות המילולית והפיסית כלפיה.
חלומות ילדות כמו לשחק בסרט נראים מאוד אמיתיים בכל גיל.
הכרתי את מיקו מהסרט צ'רלי וחצי שנולד בירוחם ופרץ עם חלום של להיות שחקן קולנוע, ממש כמו אבישג "שוגי" בסדרה,
שחלמה כל חייה להיות שחקנית בסרט הודי.
"מיקו" השחקן הוא דוד שושן שסיים את הקריירה הקולנועית שלו כנהג משאית זבל בעיירה.
"הבתולה הזקנה" בת 30 פלוס שמנסה להשיג חתן ובסוף מוצאת מישהו בדואי, כך בסדרה.
במציאות, הורים לא רצו לחתן נערות צעירות במשפחה עד שהבכורה לא הייתה נישאת קודם כי זה הביא מזל רע...
כל עניין הקמיעות, הקללות, עין הרע, היה בעלי משמעות עמוקה ועודם בקהילות מסויימות.
האמונה כי משהו רע יקרה לאדם אם הוא לא יגיב בהתאם למצופה, מחזירה אנשים לימי הביניים.
אביאל זגורי, דמות הבן המוצלח, הקצין בתותחנים, המתכחש למשפחה ומשנה את שם המשפחה כדי שלא יזוהה 
עם שם משפחה מזרחי.
שם המשפחה זגורי הופך להיות גור. "האופנה" של החלפת שמות משפחה גלותיים לעבריים או "עיברות" שמות
לא היה משהו חדש, מאז הקמת המדינה. בן דוריון דרש מכל קצין בכיר לשנות את שם משפחתו הגלותי לשם עברי.
שלושה חברים שלמדו איתי בבית הספר היסודי ונשלחו ללמוד בבית ספר "בוייר" בירושלים או עברו לפנימיה באשל הנשיא,
כשמשפחתם נשארה בעיירה, שינוי את שם משפחתם כדי להרגיש יותר טוב, לא להיות מזוהה עם מזרחיות או כל
סיבה טובה אחרת מבחינתם.
סאנגאוקר (שם משפחה הודי) הפך לסאן, דעי שינה את שמו לדאי ושוקרון הפך לשקנאי...
אותם ילדים במשפחה שמדרדרים לפשע ומתחברים לעולם העברייני ש"דואג" לצ'פר
אותם בכל מיני טובות הנאה קטנים ובלבד לגייס אותם כחיילים שישרתו את אותם
אדונים המנהלים את ממלכות הפשע ומוכנים להקריב עצמם עבורם
כי אין להם ברירה.
דוכן הפלאפל המשפחתי, מקום פרנסתו היחיד של האבא.
לא כל הילדים רוצים לעבוד שם אם מהבושה מהחברים ואם מחוסר איכפתיות ושקיעה בעולמם שלהם.
הילדים הרואים את הדוכן כמקום תקוע בזמן אבל לא מנסים בעצמם לעשות משהו אחר.
דור אחר דור, אנשים חיים באותן עיירות פיתוח, לא מנסים לפרוץ את תקרת הזכוכית.
הרבה פחדים יש שם. פחד של חשיפה לעולם הגדול למרות הרצון לפרוץ החוצה מאותם מקומות קטנים.
"אני לא אצליח כי אני בא מירוחם", "אבא שלי עובד כפועל במפעל", "הבית שלי קטן וגרים בו 10 נפשות" אלו רק
מעט מהסיבות וישנן עוד הרבה סיבות לא מוצדקות התוקעות את אותם אנשים עמוק יותר ויותר.
הדריכה והדשדוש במקום, מגדלת דור נוסף, חדש, שרואה את הוריו ומבין שככה צריך לחיות.
הפריצה החוצה בסערה מגיעה לרוב בתקופת השירות הצבאי, שם החשיפה לעולמות אחרים ולאנשים הבאים
מכל קצוות הארץ, היא אדירה.
בצד הבושה מגיעה התחושה של התפכחות, הבנה שאפשר לעשות עוד דברים
וחבל על הזמן של להיות תקוע בעיירה קטנה כשיש לך פוטנציאל ולכולם יש תמיד פוטנציאל.
הפוטנציאל מגיע לביטוי בכוחות עצמך, במקרים המועטים אבל לרוב מגיע להגשמה עם עזרה של אחרים.
לטעמי הסדרה מנציחה את שנות החמישים והשישים גם היום בשנות האלפיים, למרות שמדובר על באר שבע ולא עיירת פיתוח,
השכונה, שכונה ד', היא עיירת פיתוח במיקרו.
אני לא מקבל את העניין של לתת הזדמנות, אני תמיד בעד לקחת הזדמנות וללכת איתה הכי רחוק שאפשר.
תמיד אכיר תודה להוריי שהשכילו לשבור את המחסום הרגשי והנפשי שלהם ושלנו לעזוב מקום קטן וחסר סיכוי ולעבור לעיר גדולה,
לתת לנו הזדמנות להגשים את עצמנו למרות הקשיים הרבים שהיו להם החל במציאת דירה חדשה, דרך מציאת עבודה חדשה
ועד חברים חדשים שבהתחלה לא היו בנמצא והגיעו בדמות הוריהם של ילדים בני כיתתי, חברים שהפכו
במהרה לחברים אמיתיים לשנים רבות.
בשבילי הסדרה הזו היא כמו מפת דרכים.
ככה הייתי יכול להיות, אולי, אם הייתי נשאר שם בעיירת הפיתוח.
בילדות שלי היא הייתה הכי טובה בשבילי, לא פחדתי מכבישים סואנים, מכוניות או פשעים חמורים.
זו הייתה חממה לילדים. 
החממה הייתה צריכה לפנות מקום למשהו אחר, יותר אמיתי, יותר מעניין, יותר מועיל ויעיל.
אני תמיד מסתכל אחורה וחושב מה היה קורה אלמלא.
אז תדעו לכם שיש אנשים כאלו, אנשים אמיתיים, שנתקעו איפה שהוא שם בעבר.
בחלק הם אשמים אבל לא בהכל.
אבא שלי אמר לי פעם שתמיד יצטרכו את מנקי הרחובות והפועלים כמו גם את המנהלים והמהנדסים.
 

נכתב על ידי , 31/8/2014 17:21   בקטגוריות אישי, בחירות, בית, הורים, התבוננות מסביב, התנהגות, התנסות, זכרונות, מחשבות, משפחה, מסעות  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-14/9/2014 05:59
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKeyMan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KeyMan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ