לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan


"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים." (יאנוש קורצ'ק)

Avatarכינוי: 

מין: זכר

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2013    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¬ֳ§ֳ®ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מצבי חירום.


 

השתתפתי ב"כנס הבינלאומי השני לפתרונות במצבי חירום".

קיבלתי את ההזמנה מכיוון שאני חבר במל"ח (משק לשעת חירום) בארגון שאני עובד בו,

ואני מתנדב ברח"ל (רשות חירום לאומית) וברא"מ (הרשות הלאומית לבטחון מידע).

הכנס היה מחכים ואני לא רוצה לספר מה היה בכנס אלא מה צריך לקחת מזה.

הכנס היה בנושא מצבי חירום הנובעים גם מאסונות טבע כמו רעידות אדמה ובשולי הכנס

דובר על האיום מסביבנו.

כרגע מסביב למדינת ישראל, מכוונים כ-60,000 טילים מכל הסוגים.

הכוונה, לפי הערכות מודיעין, היא לירות כ-1000 טילים ביום על המדינה הענקית שלנו.

כל אחד יכול לעשות את החשבון.

בנוסף לנסות ולהבין את החישוב הפשוט שאם ב"עמוד ענן" ירו "מטח" של 12 טילים

על באר שבע וכיפת ברזל הצליחה ליירט 8 מהם, כולנו נשמנו לרווחה.

מה יהיה בעתיד?

 

אילו דברים חשובים אבל לנו כאזרחים אין מה לעשות עם זה, לנו יש דברים חשובים יותר. 

דברים שבשליטה ובאחריות שלנו.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, ההורים שלי החזיקו בבית קופסאות שימורים, סוכר, קמח ושמן.

היה לנו מזווה קטן והדברים היו מוחלפים כל תקופה בטריים.

כלומר כל הזמן היה לנו מלאי של מזון שיכול להספיק לכמה ימים.

לא היו אז מי עדן ודומיהם אז מים לא היו במזווה.

מקלט לא היה קרוב לבית ואני זוכר את עצמי רץ עם אימי ואחי הקטנים, מלווים בסתבא זקנה

למקלט שהיה רחוק כמה דקות מהבית, אבא שלי היה מגוייס למילואים.

לא היו ממ"דים או מקלטים בבניין משותף, הכל היה ציבורי.

אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיות מוכנים למצבי חירום כתוצאה מאסון טבע או מלחמה?

 

מקלט

כששואלים אנשים אם המקלט בבניין שלהם מסודר, רבים עונים אחת משתי התשובות.

ה"עירייה צריכה לסדר" ו"זו בעיה של וועד הבית".

כשמדובר במקלטים ציבוריים אז העירייה אחראית לסדר, אבל כשמדובר בבניין שלך?

במקום לזרוק את האחריות על מישהו אחר, למה לא לקחת אחריות?

לגייס את השכנים עם הילדים, לקחת יוזמה ולנקות, לסדר את המקלט בבניין, בשביל זה מספיקים יומיים.

לדאוג למנורות נוספות, פנס, מים, עזרה ראשונה ובכלל שיהיה נקי ומסודר

כי לא ניתן לדעת מתי נזדקק למקלט.

מילת המפתח היא אחריות. אחריות של כולנו ביחד וכל אחד לחוד לדאוג שהמקלט בבניין

יהיה זמין, נקי ומסודר לשעת צרה.

 

ממ"ד

הממ"ד צריך להיות מסודר כך שאפשר יהיה לשבת שם בנוחות.

רבים מאיתנו מארגנים את הממ"ד כחדר נוסף בבית.

יש כאלו שהופכים אותו למחסן ואז כשצריך להשתמש בו, הוא צפוף מדי ולא נוח לשהייה ארוכה.

ממ"ד יכול להכיל מיטה וסיפריה עם כסא כחדר לילד אבל הוא צריך להיות המקלט האישי של המשפחה,

זו אחריות שלנו כהורים לדאוג שהוא יהיה פנוי מחפצים כדי שבשעת הצורך הוא לא יהווה

מפגע אלא מקלט שלשמו הוא נועד.

אחריות. כל אחד צריך להיות אחראי במיוחד ההורים.

 

ערכות מגן

רק לשליש מהתושבים במדינת ישראל יש ערכות מגן בבית. למה?

"עזוב אותך משטויות"

"באמא'שך זה לא יעזור"

"אני לא יכול לשים את זה על הפנים זה חונק אותי"...ועוד תשובות יצירתיות.

יש הרבה תיאוריות שאומרות שערכות המגן לא יעזרו בשעת אמת, מה שטוב שאלו תיאוריות.

וגם אם יש בזה 50 אחוז של אמת למה להסתכן ולזלזל בזה ולא ללכת לקחת ערכה עבור כל בן משפחה

שתשב שם בבוידם על כל מקרה.

כל מי שהיה אי פעם במטוס בטח זוכר שמקרינים את הסרט על התנהגות במצב חירום בטיסה,

אומרים שם לשים מסיכה עליך ורק אח"כ לעזור למישהו אחר.

אחריות אישית. תדאג לעצמך ותדאג למי שאתה אחראי עליו או זקוק לעזרה.

זו דוגמא אישית כשילדים רואים שההורים שלהם מזלזלים בבטחון שלהם, הם לא יבינו

מה זה מצב חירום. אם ההורים חושבים שזה בסדר למה שהילדים ילמדו משהו אחר?

אחריות, כבר אמרנו לא?

 

ועל כל אלו מתווספים גם מים מינרליים שניתן לאחסן במקום אפל שנה, שימורים, פנס פשוט עם כמה סוללות

וכל פרט אחר שיכול לעזור בשעת חירום.

שעת חירום יכולה להיות גם רעידת אדמה.

במצב כזה של קטסטרופה כל המערכות קורסות, אנשים נכנסים לפאניקה ולא מבינים שעם קצת

מחשבה והכנה מוקדמת הכל יכול להיות יותר פשוט.

לכוחות ההצלה יקח יומיים להגיע למקומות רחוקים בפריפרייה.

יקח זמן לכוחות ההצלה התארגן ואלו יכולות להיות שעות קריטיות, למה לא להיות מוכן לפני?

 

לפיקוד העורף יש תוכנית שמתחילה לרוץ בבתי הספר.

התוכנית נקראת "תוכנית רב גילית" והיא תועבר לילדים בכיתות א,ג, ד, ח, ט ו-יא'.

בכוונה יש הבדלים בגילאים, שלא אכנס כרגע לסיבות לכך.

ביה"ס יתן את הכלים להתמודדות עם מצבי חירום, יסביר מה צריך לעשות בבית, איך להתגונן

ומה כל אחד צריך לעשות כך שבשעת חירום, ילדים יוכלו להבין מה קורה ולהשתמש בידע

שרכשו כדי להתגונן ואולי גם להגן.

זה תופס לגבי מצבי חירום במלחמה או באסון טבע.

ותחשבו על ילד בכיתה א' שלומד בביה"ס על מצבי חירום, מגיע הבייתה ושואל אם יש ערכות מגן בבית.

תשובה טיפוסית של הורה ישראלי תהייה "יהיה בסדר"...

אין בסדר, קחו אחריות, תדאגו למשפחות שלכם.

אל תתנו לאחרים לעשות את זה.

במצב חירום כל אחד דואג למי שקרוב לו באותו הרגע, כמו אותו נוסע במטוס.

תלמדו את הילדים ותדאגו להם כי אף אחד לא יעשה את זה במקומכם.

 

לסיום, דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל תבע את "שלושת רגליי הביטחון"

של ישראל והן הרתעה, התראה וההכרעה.

יש לנו יכולת הרתעה, למרות שהיא נפגעה במקצת.

יש לנו גם התראה בצורת "צבע אדום" אזעקות וכו'.

מבחינת ההכרעה, עדיין אין הכרעה כמו עד 1973 ואני מקווה שהיא תגיע בהקדם.

דן מרידור שהיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון הוסיף "רגל רביעית" והיא התגוננות אזרחית.

זו בדיוק האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לכל הדברים שכתבתי למעלה.

ללמוד ולהפנים את החוסן של העורף ע"י למידה של מה צריך לעשות כדי להיות מוכן.

מדברים על חוסן אזרחי. מהי משמעותו של אותו חוסן?

ח - חיבוריות. אנשים מחוברים אחד לשני.

ס- סיוע הדדי. עזרה הדדית. ערבות הדדית.

ן- נכסים משותפים. תמיכה אחד בשני ודאגה לדברים משותפים, לדוגמא אותו מקלט בבית משותף. 

חוסן נבנה בהדרגה, לאט לאט, בחינוך בהסברה ובדאגה.

בואו ניקח את זה לידיים שלנו, לפחות כל מה שאנחנו יכולים לבצע בלי תלות באחרים.

 

 

 


נכתב על ידי , 22/4/2013 20:50   בקטגוריות אחריות, אישי, בחירות, בטיחות, בית, בריאות, הורים, העתיד, התבוננות מסביב, התנדבות, ילדים, לימודים, מחשבים, מלחמות, משפחה, תרבות  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-28/4/2013 01:04
 



אמא אני מת...


 


דודי היה הנהג של הפלוגה.


נהג שתמיד היה מוכן לעזור להבדיל מהרבה מאוד נהגים צבאיים.


הוא נהג בנ"נ (קומנדקר צבאי) והיה מביא את האוכל לשטח ועושה עוד שליחויות של נהג.


 


בהתחלה זה היה נראה כמו פקניק.


נסענו בפסטורליה של לבנון, על הטנקים.


אכלנו דובדבנים אדומים היישר מהעצים.


דודי נשלח לאחור, להביא פצועים לתאג"ד (תחנת איסוף פצועים גדודית).


היינו טנק מלווה לכל מקרה שלא יהיה.


דודי חיכה בתא הנהג שיעמיסו את הפצועים כדי לקחת אותם ממקום הפיגוע.


המחזה היה נוראי. כעשרה פצועים ועוד שתי שקי ניילון שחורים עם גופות בפנים.


חלק מהפצועים פונו לקומנדקרים אחרים.


"נהג בוא תן יד" מישהו מהחובשים בחוץ צעק לדודי.


 דודי עזר לחובשים להרים את אחת הגופות ולשים אותה בקומנדקר.


השקית השחורה נקרעה ומהאלונקה נפל ראש. ראש של חייל.


דודי איבד את שיווי משקלו.


הרגליים כאילו היו נטועות עמוק באדמה, צימחו שורשים.


גופו לא נענה למחשבותייו, ראשו לא היה מסוגל לפקוד על גופו להרים.


"תרים, קדימה" צעק החובש. דודי היה נטוע באדמה.


 


קפצתי מעל הטנק יחד עם הטען לצידי.


הטען הצטרף לחובשים לעזור להם ואני לקחתי את דודי הצידה.


הייתי ממש צריך לגרור אותו משם.


דחפתי אותו למקום ריק מפצועים ומדם.


שמתי אותו על אבן והבאתי לו מימייה.


דודי ישב ובהה בעיניים פקוחות כאילו מיליון ק"מ משם.


הוא לא היה איתי, מאותו יום דודי חי בעולם משלו.


 


דודי פונה יותר מאוחר באותו היום לבית החולים רמב"ם בחיפה.


מאותו יום דודי היה בהלם קרב.


אדם מת/חי מהלך.


"אני מת כל יום מחדש" היה אומר לי דודי.


"כל פעם שראיתי את האחיות לוקחות אותי למקלחת ורוחצות אותי ידעתי שאני מת."


ראיתי רופאים בחלוקים, חלוקים לבנים. ראיתי אחיות בחלוקים לבנים. את מי רוחצים?


רק גופות רוחצים, אנשים חיים מתרחצים לבד. רוחצים אותי לפני הלוויה והחלוקים הלבנים


הם התכריכים שלי" היה אומר לי דודי.


 


דודי אני איתך כאן אתה חי בדיוק כמוני, הנה תיגע בי הייתי אומר לו.


"אני מת אני אומר לך, אני מרגיש אותך כאן אבל אני לא חי"


"אני אשם שהחייל ההוא נשאר בלי ראש. איך אפשר לשים כומתה כשאין ראש?" היה אומר דודי.


דודי אתה לא אשם בכלום, תשב עם הקב"נית (קצינת בריאות הנפש) היא תוכל לעזור לך. אמרתי


"אני לא צריך עזרה החייל שם צריך עזרה צריך לחבר לו את הראש בחזרה"


"חחחחח...פתאום הבנתי מה זה כששואלים אותך אם יש לך ראש על הכתפיים."


(בכי וצעקות של דודי) "למה לא תפשתי לו את הראש??? מה עשיתי לו? למה זה הגיע לאותו חייל???


צחוק בכי וצעקות היו תמיד בערבובייה.


 


דודי ביקש מהקב"נית שאהיה בשיחות שלה איתו.


לא תמיד יכולתי להגיע אבל כשהגעתי דודי היה נופל עלי תרתי משמע.


היינו יושבים עם הקבנית אני ברקע והיא מולו.


מדברים על מה קרה ועל התוכניות של דודי.


"מה התוכנית שלך דודי?" הייתה הקבנית כל הזמן שואלת.


"אין לי שום תוכניות, אני רוצה להיות מתקן" היה אומר דודי בפנים חתומות.


"מתקן מה?" היא הייתה שואלת


"מתקן אנשים, מתקן חלקי גוף, מדביק ראשים" היה צועק דודי וקם מהכסא תוך כדי תפישת ראשו.


"אני רוצה לשמור על הראש שלי, מפחד שהוא יפול לי"...


 


הייתי בקשר עם דודי כמה שנים אחרי המלחמה.


דודי לא חזר לעצמו, הלם קרב זו פציעה שלא מחלימים ממנה.


נפש פגועה לא תמיד ניתנת לריפוי.


דודי היה נמנע מלגעת בשקיות ניילון, זכר לאותו בוקר שם ביוני 1982.


הטראומה הייתה כבדה, קשה.


יותר קשה היה לראות את ההתפרצויות, הדמעות, הצחוק והבכי הבלתי נשלטים, הבלתי מובנים.


בעצם די מובנים למי שהיה שם.


גופות, דם חלקי גוף חסרים, צעקות שבר של חברים שלך פצועים.


חברים ששמרתם יחד יום לפני, צעדת איתם במסע כומתה, עמדת באותה שורה עם החברים


והמפקד היה מסדר לכולכם את הכומתה כדי שתהייה עם סמל החייל במקום הנכון.


איפה תונח עכשיו הכומתה?


 


דודי נפטר לפני עשור בערך. 


זו פעם ראשונה שאני מספר את הסיפור שלו.


הוא לא יכול היה לשאת את הכאב, הלם הקרב גבר עליו.


קטע מהמכתב שהוא השאיר למשפחה, אני זוכר עד היום.


"...לא יכולתי לשבת במטבח. ראיתי שם סכינים. סכינים עושים רע, חותכים, כורתים בהם.


שקיות ניילון מזכירות לי את אותו הבוקר. לא רוצה שקיות ניילון בחיי. אפילו הרשרוש שלהן עושה לי צמרמורת.


מצטער שכעסתי על אותו אדם שהכניס ראש כרוב למקרר. שאלתי של מי הראש במקרר?


אותו אדם אמר "מה קרה לך אתה פסיכי? זה רק כרוב". קפצתי עליו והרבצתי לו.


איך אתה יכול לקרוא לראש של חייל ראש כרוב?..."


 


ההתאבדות הייתה בשבילו המפלט האחרון.


יהי זכרו ברוך.


 


 


 



 

15.4.2013 עריכה

תודה לכל מי שהמליץ ותודה מיוחדת לצוות ישראבלוג שבחר את הפוסט.

הלומי קרב הם לא משהו ששומעים עליהם ביום הזיכרון ובטח לא ביום יום.

עם הפרסום של הפוסט אני מקווה שנוכל להבין שלעיתים אנשים פגועים נפשית כתוצאה מקרב

או אירוע מלחמתי צריכים עזרה גדולה מהסביבה, יותר הבנה ואמפטיה.

לפעמים מילה טובה או עזרה קטנה יכולים להפוך עולם ומלואו.

נכתב על ידי , 13/4/2013 20:23   בקטגוריות אישי, אלימות, אמא, בית חולים, בריאות, התבוננות מסביב, התנסות, זכרונות, חברים, חולים, חיילים, מחשבות, מלחמות, מפלצת, עבר, רפואה, אקטואליה, צבא  
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-18/4/2013 12:23
 



לא הרמתי את קולי...יום השואה 2013


 

לא הרמתי את קולי

( מרטין נימלר)

 

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים ,

אני לא הרמת את קולי , כי לא הייתי קומוניסטי,

ואז הם לקחו את היהודים ,

ואני לא הרמתי את קולי , כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים ,

ואני לא הרמתי את קולי , כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים ,

ואני לא הרמתי את קולי , כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי ,

אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני .

 

ערב יום השואה 2013.

ערב שבו אני נמצא עם אימי, במיוחד אחרי מותו של אבי.

למעט פעמיים שלא הייתי בארץ מסיבות מקצועיות, אני מקפיד על כך.

כל שנה אני שומע סיפורים.

לא את הסיפורים שכולם שומעים ורואים בטלוויזיה מפי ניצולי שואה המתמעטים משנה לשנה.

לי יש את המספרת הפרטית שלי.

הוריי נולדו ברומניה, בעיר יאסי, גם אני נולדתי באותו מקום בדיוק.

 

בשבת שלפני יום הזיכרון ישבתי עם אימי ושמעתי סיפור נוסף.

כל מה שיספרו לא מספיק, ויש סיפורים כמספר הקורבנות לפחות.

בוקר אחד שהתחיל כמעט כמו עוד יום רגיל, אימי שיחקה מחוץ לחנותה של סבתי שהייתה

חנות סידקית כשלפתע עצרו שתי משאיות עם חיילים גרמניים.

סבתי בתחושה של אמא, ראתה משהו לא טוב מתקרב, יצאה לרחוב ולקחה את אימי פנימה ונעלה את החנות.

המשאיות סגרו את הרחוב שבו שכנה החנות והבית של המשפחה של אימי,

ופשוט עצרו את כל האנשים.

גדרות תיל נמתחו מיידית וכמה עשרות אנשים שנקלעו לתווך הזה קובצו לשתי קבוצות.

קבוצה אחת כל הגברים והנערים והקבוצה השניה של נשים וילדים קטנים.

הגרמנים יחד עם חיילים רומנים וגם סתם שכנים גויים מהסביבה, עשו סלקציה.

שני ילדים שנבהלו מהחיילים ומהמראה בכלל, רצו מידי אימותיהם אל הקבוצה הרחוקה של הגברים

בניסיונם למצוא מחסה עם אביהם.

הקצין הגרמני שהיה אחראי על ה"מבצע" הוציא את אקדחו וירה בשני הילדים בעודם רצים.

הם נפלו על הכביש שהיה עשוי מאבנים כאילו היו שקי תפוחי אדמה.

בנפילתם, ראשם נחבט באבנים והתנפץ.

המקום התמלא בדם.

ההורים של הילדים, רצו אליהם אבל הם לא הספיקו להגיע אליהם ונורו גם הם בידי הגרמנים.

התחילה מהומה, בכי מצמרר, צעקות שבר וקול צעקות של תפילה שנשמעה מהרבה

אנשים "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד".

 

הקצין הגרמני ראה שהעניין יוצא משליטה, העמיד שתי שורות של חיילים מול שתי הקבוצות.

העניין נמשך פחות מדקה, וכל היהודים שהיו שם נקצרו בידי מכונות הירייה של הנאצים.

המון גופות של יהודים היו זרוקות ומוטלות ברחוב.

הרחוב הפך לנחל דם.

החיילים הגרמנים עלו על המשאיות שלהם ונסעו משם כשהם רומסים בגלגליהם חלקי גופות מרוסקות.

הרומנים הגויים והאנטישמיים שכיתרו את שתי הקבוצות בתחילת הסלקציה, פשטו על המתים

 ולקחו מכל הבא ליד. תיקי יד, מעילים, כובעים וכמובן חיטטו

בכיסיהם של היהודים המוטלים ברחוב, כשהם תרים אחר כל חפץ יקר ערך לחמוס ולקחת שלל.

את כל המחזה הזוועתי הזה, ראתה אימי מחלון החדר של הוריה שם למעלה בקומה השנייה, מעל החנות.

 

"אני לא יכולה לשכוח את כל אותן הגופות, נחלי הדם והילדים המתים שם באותו רחוב" אימי אומרת

"ילדים ששיחקו איתי דקות קודם שהיו השכנים שלנו, מוטלים מתים באמצע הרחוב כשהם מנוקבים מכדורים" היא ממשיכה

מאותו יום נורא, לא נשאר בשכונה אף ילד בן גילה של אימי.

רוב הילדים שהיו ברחוב נרצחו בדם קר, ככה סתם.

 

אבל הפוגרום האמיתי הגיע כמה ימים לאחר מכן.

יומיים וחצי של פוגרום ביהודי יאסי ברומניה, כמעט ומחקו את הקהילה היהודית כולה.

באחד הלילות, הגיעו חיילים ושוטרים רומניים והחלו לאסוף את היהודים מבתיהם.

החיילים והשוטרים הרומנים החלו להכות את היהודים שהם ריכזו, ולאחר מכן, את אלה שנותרו בחיים,

הם הובילו בשתי צעדות לעבר תחנת הרכבת.

זה היה כאמור בשעת לילה, ולמשמע הפרעות, התעוררו תושביה של יאסי ובאכזריות בלתי נתפשת השתתפו

באופן פעיל בפוגרום, טבחו ביהודים והשפילו אותם.

החיילים הגרמנים אמנם נכחו באזור, אך מי שניהל את הטבח היו השלטונות והאזרחים הרומנים.

כשהגיעו היהודים לתחנת הרכבת, הורו להם לשכב עם פניהם לכיוון האדמה.

כל רחבת הרכבת הייתה מלאה ביהודים ששכבו על הרצפה, והאנשים שחזרו לביתם בלילה באמצעות הרכבת,

ירדו מהקרונות ודרכו על היהודים.

לאחר פרק זמן הגיעו שתי רכבות של בהמות שהרומנים הכינו מראש, ולכל קרון נדחסו 140 יהודים.

באותה תקופה היה חם מאוד, ובקרונות אטומים מאוויר, ללא מים וללא אוכל, ידעו הרומנים שאין סיכוי רב לשרוד.

רכבות המוות שעליהן בדרך כלל מדברים, הן אלה שהובילו יהודים לאושוויץ בדרך אל מותם,

אך כאן המציאו הרומנים מחדש את המושג, כשהמטרה הייתה שיהודים ימותו ברכבות עצמן.

כל זה קרה עוד לפני ועידת ואנזה בברלין, 20 בינואר 1942, שבה הוחלט על הפיתרון הסופי,

כך שהרומנים הקדימו את הגרמנים, והשמדת העם היהודי באופן המוני החלה ביאסי, רומניה.

שתי הרכבות יצאו בהפרש זמן ולכל אחת היה מסלול בו היא נסעה הלוך ושוב, כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

הנסיעה ברכבות הלוך ושוב נמשכה כ–18 שעות. המחנק היה עצום ולצאת מהקרונות הייתה משימה בלתי אפשרית.

מתוך 7000 היהודים שהועמסו על שתי הרכבות, שרדו קצת יותר מ-1000 בלבד,

וזאת לאחר מאבקים לא אנושיים על כל טיפת אוויר מחריצים קטנים.

 

יומיים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה הייתי בלוויה של אימו של אחד מהשכנים.

לאחר הקבורה, המשפחה עמדה שם וכל אחד אמר כמה מילים כפי שהוא זכר את המנוחה.

היו שם שני נינים, אח ואחות בני 5 ו-7.

הילדה שאלה שם בקול "סבתא, איך הנשמה שלך תמצא את הנשמה של סבא, בטח יש הרבה נשמות שם בשמיים"...

ואחיה בן השבע השיב לה, ככה ספונטני "נשמות שאוהבות תמיד ימצאו אחת את השנייה"...

המנוחה ובעלה שנפטר כמה שנים קודם היו ניצולי שואה, מרומניה, מהעיר יאסי.

עוד ניצולת שואה שכבר אינה בן החיים.

 

אסור לשכוח.

צריך לדבר ולהזכיר את השואה כל הזמן.

יש עדיין אנשים ניצולים המהלכים ביננו.

כולם זוכרים את הזוועות.

כולם גם חווים זוועות של הזנחה פושעת, שכחה, התעלמות.

נזכור ולא נשכח!

 

 

 

 


נכתב על ידי , 7/4/2013 10:15   בקטגוריות אישי, אלימות, אמא, בית, בריאות, הורים, היסטוריה, זכרונות, חינוך, ילדים, מחשבות, מזל, מלחמות, מפלצת, משפחה, עבר, אקטואליה  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-16/4/2013 12:55
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKeyMan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KeyMan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2013 © נענע 10 בע"מ