לא הרמתי את קולי
( מרטין נימלר)
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים ,
אני לא הרמת את קולי , כי לא הייתי קומוניסטי,
ואז הם לקחו את היהודים ,
ואני לא הרמתי את קולי , כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים ,
ואני לא הרמתי את קולי , כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים ,
ואני לא הרמתי את קולי , כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי ,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני .
ערב יום השואה 2013.
ערב שבו אני נמצא עם אימי, במיוחד אחרי מותו של אבי.
למעט פעמיים שלא הייתי בארץ מסיבות מקצועיות, אני מקפיד על כך.
כל שנה אני שומע סיפורים.
לא את הסיפורים שכולם שומעים ורואים בטלוויזיה מפי ניצולי שואה המתמעטים
משנה לשנה.
לי יש את המספרת הפרטית שלי.
הוריי נולדו ברומניה, בעיר יאסי, גם אני נולדתי באותו מקום בדיוק.
בשבת שלפני יום הזיכרון ישבתי עם אימי ושמעתי סיפור נוסף.
כל מה שיספרו לא מספיק, ויש סיפורים כמספר הקורבנות לפחות.
בוקר אחד שהתחיל כמעט כמו עוד יום רגיל, אימי שיחקה מחוץ לחנותה של סבתי
שהייתה
חנות סידקית כשלפתע עצרו שתי משאיות עם חיילים גרמניים.
סבתי בתחושה של אמא, ראתה משהו לא טוב מתקרב, יצאה לרחוב ולקחה את אימי
פנימה ונעלה את החנות.
המשאיות סגרו את הרחוב שבו שכנה החנות והבית של המשפחה של אימי,
ופשוט עצרו את כל האנשים.
גדרות תיל נמתחו מיידית וכמה עשרות אנשים שנקלעו לתווך הזה קובצו לשתי
קבוצות.
קבוצה אחת כל הגברים והנערים והקבוצה השניה של נשים וילדים קטנים.
הגרמנים יחד עם חיילים רומנים וגם סתם שכנים גויים מהסביבה, עשו סלקציה.
שני ילדים שנבהלו מהחיילים ומהמראה בכלל, רצו מידי אימותיהם אל הקבוצה
הרחוקה של הגברים
בניסיונם למצוא מחסה עם אביהם.
הקצין הגרמני שהיה אחראי על ה"מבצע" הוציא את אקדחו וירה בשני
הילדים בעודם רצים.
הם נפלו על הכביש שהיה עשוי מאבנים כאילו היו שקי תפוחי אדמה.
בנפילתם, ראשם נחבט באבנים והתנפץ.
המקום התמלא בדם.
ההורים של הילדים, רצו אליהם אבל הם לא הספיקו להגיע אליהם ונורו גם הם
בידי הגרמנים.
התחילה מהומה, בכי מצמרר, צעקות שבר וקול צעקות של תפילה שנשמעה מהרבה
אנשים
"שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד".
הקצין הגרמני ראה שהעניין יוצא משליטה, העמיד שתי שורות של חיילים מול
שתי הקבוצות.
העניין נמשך פחות מדקה, וכל היהודים שהיו שם נקצרו בידי מכונות הירייה
של הנאצים.
המון גופות של יהודים היו זרוקות ומוטלות ברחוב.
הרחוב הפך לנחל דם.
החיילים הגרמנים עלו על המשאיות שלהם ונסעו משם כשהם רומסים בגלגליהם
חלקי גופות מרוסקות.
הרומנים הגויים והאנטישמיים שכיתרו את שתי הקבוצות בתחילת הסלקציה, פשטו על המתים
ולקחו מכל הבא ליד. תיקי יד, מעילים, כובעים וכמובן חיטטו
בכיסיהם של היהודים המוטלים ברחוב, כשהם תרים אחר כל חפץ יקר ערך לחמוס
ולקחת שלל.
את כל המחזה הזוועתי הזה, ראתה אימי מחלון
החדר של הוריה שם למעלה בקומה השנייה, מעל החנות.
"אני לא יכולה לשכוח את כל אותן הגופות, נחלי הדם והילדים המתים שם
באותו רחוב" אימי אומרת
"ילדים ששיחקו איתי דקות קודם שהיו השכנים שלנו, מוטלים מתים באמצע
הרחוב כשהם מנוקבים מכדורים" היא ממשיכה
מאותו יום נורא, לא נשאר בשכונה אף ילד בן גילה של אימי.
רוב הילדים שהיו ברחוב נרצחו בדם קר, ככה סתם.
אבל הפוגרום האמיתי הגיע כמה ימים לאחר מכן.
יומיים וחצי של פוגרום ביהודי יאסי ברומניה, כמעט ומחקו את הקהילה היהודית כולה.
באחד הלילות, הגיעו חיילים ושוטרים רומניים והחלו לאסוף את היהודים מבתיהם.
החיילים והשוטרים הרומנים החלו להכות את היהודים שהם ריכזו, ולאחר מכן,
את אלה שנותרו בחיים,
הם הובילו בשתי צעדות לעבר תחנת הרכבת.
זה היה כאמור בשעת לילה, ולמשמע הפרעות, התעוררו תושביה של יאסי ובאכזריות
בלתי נתפשת השתתפו
באופן פעיל בפוגרום, טבחו ביהודים והשפילו אותם.
החיילים הגרמנים אמנם נכחו באזור, אך מי שניהל את הטבח היו השלטונות והאזרחים
הרומנים.
כשהגיעו היהודים לתחנת הרכבת, הורו להם לשכב עם פניהם לכיוון האדמה.
כל רחבת הרכבת הייתה מלאה ביהודים ששכבו על הרצפה, והאנשים שחזרו לביתם בלילה באמצעות
הרכבת,
ירדו מהקרונות ודרכו על היהודים.
לאחר פרק זמן הגיעו שתי רכבות של בהמות שהרומנים הכינו מראש, ולכל קרון
נדחסו 140 יהודים.
באותה תקופה היה חם מאוד, ובקרונות אטומים מאוויר, ללא מים וללא
אוכל, ידעו הרומנים שאין סיכוי רב לשרוד.
רכבות המוות שעליהן בדרך כלל מדברים, הן אלה שהובילו יהודים לאושוויץ
בדרך אל מותם,
אך כאן המציאו הרומנים מחדש את המושג, כשהמטרה הייתה שיהודים ימותו ברכבות
עצמן.
כל זה קרה עוד לפני ועידת ואנזה בברלין, 20 בינואר 1942, שבה הוחלט על
הפיתרון הסופי,
כך שהרומנים הקדימו את הגרמנים, והשמדת העם היהודי באופן המוני החלה ביאסי,
רומניה.
שתי הרכבות יצאו בהפרש זמן ולכל אחת היה מסלול בו היא נסעה הלוך ושוב,
כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.
הנסיעה ברכבות הלוך ושוב נמשכה כ–18 שעות. המחנק היה עצום ולצאת מהקרונות
הייתה משימה בלתי אפשרית.
מתוך 7000 היהודים שהועמסו על שתי הרכבות, שרדו קצת יותר מ-1000 בלבד,
וזאת
לאחר מאבקים לא אנושיים על כל טיפת אוויר מחריצים קטנים.
יומיים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה הייתי בלוויה של אימו של אחד מהשכנים.
לאחר הקבורה, המשפחה עמדה שם וכל אחד אמר כמה מילים כפי שהוא זכר את המנוחה.
היו שם שני נינים, אח ואחות בני 5 ו-7.
הילדה שאלה שם בקול "סבתא, איך הנשמה שלך תמצא את הנשמה של סבא,
בטח יש הרבה נשמות שם בשמיים"...
ואחיה בן השבע השיב לה, ככה ספונטני "נשמות שאוהבות תמיד ימצאו אחת
את השנייה"...
המנוחה ובעלה שנפטר כמה שנים קודם היו ניצולי שואה, מרומניה, מהעיר יאסי.
עוד ניצולת שואה שכבר אינה בן החיים.
אסור לשכוח.
צריך לדבר ולהזכיר את השואה כל הזמן.
יש עדיין אנשים ניצולים המהלכים ביננו.
כולם זוכרים את הזוועות.
כולם גם חווים זוועות של הזנחה פושעת, שכחה,
התעלמות.
נזכור ולא נשכח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
