לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan



Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2015    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ¬ֳ£ֳ©ֳ­. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

השקט ידום...


 

 ילד בן ארבע, בחצר של "גן שרה", עומד בצפירה ליום הזכרון לחללי צה"ל' לבוש חולצה לבנה, מכנסיים כחולים ונעליים.

מרכין מבט מסתכל על נעליו ומרגיש עצוב.

אין לו מושג למה אבל הגננת אמרה שצריך להיות בשקט כי הצפירה ("הרעש החזק הזה שאתם שומעים ילדים")

מסמלת חיילים שמתו והם היו גיבורים ובזכותם אנחנו הולכים לגן וחיים.

משמעות המילים לא הייתה ברורה לילד בן ארבע העומד בשקט לכל צפירה חזקה.

הקול החזק של הצפירה והדמעות בעיניהן של שרה הגננת ודינה, עוזרת הגננת, בלבלו אותו יותר.

 

הריטואל חזר על עצמו גם בשנים מאוחרות יותר, בבית הספר.

עמידה בראש מורכן במגרש הכדורסל של בית הספר יחד עם עוד עשרות תלמידים ומורים.

בחוץ על הבמה, עמדו בדום גם אותם הילדים שנבחרו לשיר. ילדים שהיה להם קול מתאים.

הקול שלו לא התאים לשיר, יותר מאוחר הבין שקולו התאים יותר לצעוק. לצעוק "אחריי".

בשביל לצעוק "אחריי", לא צריך קול מוסיקלי, צריך רק קול חזק, בטוח, מלא סמכותיות, יושר וגם טיפת אומץ.

הילד שבגר כבר הבין את משמעות הצפירה ואת המונח חיילים שנפלו.

הוא לא הבין עדיין את המושג אומץ.

 

בשנה האחרונה בבית ספר התיכון, הלך עם חברים לראות את תצוגת הרק"מ (רכב קרבי משוריין) ברחבת העירייה.

כשעלה על הטנק, באמצע היום, אורו עינייו וחיוך גדול נמרח על שפתיו.

הייתי רוצה כזה טנק, אמר לחבריו שהיו למטה והיססו אם לעלות אחריו על הטנק.

הייתי רוצה להוביל הרבה טנקים, יש בזה עוצמה גדולה חשב לעצמו.

שם על הטנק, בעיניים עצומות, דימיין איך הוא מוביל פלוגת טנקים לקרב.

הרבה אבק מסביב, רעש שרשראות טנקים, ירי תותחי הטנקים מלווים בירי מקלעים, רעש אדיר.

ובינות לרעשים המתכתיים האלו, קולו רועם בקשר: "תחנות ברק כאן קודקוד, נועו למשימת השמדת האוייב. סוף!"

קול בוטח, חזק וסמכותי. לא קול מוסיקלי, אבל כאן הוא יכול לזייף באוקטבות שלמות, את הפקודות הוא יורה

בקול רועם חזק ובטוח, ממש כמו קולו של התותח.

"היי אתה, מי נתן לך רשות לעלות על הטנק, תרד עכשיו ומיד" צעק לעברו סמל שירד מהטנק לכמה דקות לשתות מים...

 

שנתיים אחרי הוא מצא את עצמו נלחם בלבנון, בהיותו חניך בקורס מפקדי טנקים.

שם למד לפקד על צוות טנק. קולו בקשר היה בוטח.

כשעבר דבר אחד או שניים בשירות הצבאי הוא כבר הבין את הכל.

הבין מה משמעות הצפירה, הבין את משמעות חיילים שנפלו ובטח ידע כבר מהו אומץ.

 

מאז, ובהרבה משימות, בכל מיני מקומות, שלמשמע שמותיהם, אפשר לקבל צמרמורת, קולו הדהד.

הדהד בראשו והדהד באוזניהם של חייליו.

זה היה יכול להיות קול שקט ב"מדונה" הצה"לית במשימה לילית במקום רחוק.

זה יכול היה להיות קול חזק במכישר הקשר באמצע עיר ערבית בשטחים.

הסמכות הייתה הקול או הכל בעצם.

 

ומהיום בערב, למשך 24 שעות, קולי ידום.

לא חשובה הסמכות, התקיפות, הביטחון.

ביממה הזו אני חוזר ל"גן שרה" לגיל ארבע, חוזר לבית הספר למגרש הכדורסל בינות לתלמידים

המרכינים ראש ומחריש.

לא אוכל להגיד כלום, רק להזיל דמעה ועוד אחת ועוד אחת.

דמעות שקטות ללא קול.

כל דמעה כזו מייצגת עבורי חבר שנהרג ואיננו.

יש לא מעט דמעות ויש לא מעט חברים שאינם.

אדמה שבה טמונים חברים שנקטפו בדמי ימיהם. חברים צעירים, חברים עם משפחות.

אדמה אשר דרשה את שלה, חזרה, אל ביטנה.

הערב ומחר, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני עומד ומרכין ראש לזכר חבריי שאינם.

היום אחריש, קולי לא ישמע, ישמע רק קולה העמום של הדמעה הנופלת על האדמה ונספגת שם.

יום של קול דממה עזה.

אני הילד בן ארבע שבגר.

 

יהי זכרם ברוך.

 


 

 


 

נכתב על ידי , 21/4/2015 16:46   בקטגוריות אישי, זכרונות, חברים, חיילים, ילדים, נשק, שיתוף, אקטואליה, צבא  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-23/4/2015 18:44
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKeyMan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KeyMan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ