לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan



Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ÷ֳ°ֳ±ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שבת אחים גם יחד...


 

כאילו שהועמד לנגד עיניי שעון חול.

יש לך חודשיים לסדר את העניינים ותעשה את זה מהר.

זה מה שהדהד לי בראש.

היחסים ביני לבין אחיי לא היה משהו.

אחותי ביטלה את קיומי כי לא רציתי להכיר בבעלה שהיכה אותה בעבר והיא שסבלה מכך לא הודתה

והעדיפה אותו על פניי.

אחי נמצא בחו"ל והקשר הוא ביחוד טלפוני וכשהוא מגיע אחת לחודש לארץ תמיד יש דברים שלא מסתדרים

ביננו, אני טוען שזה קורה כי אחרי 15 שנה בארה"ב אתה מתרגל לתרבות שלהם, לא מבין למה לא מחזירים את השטחים

ולמה חיילים הורגים פלסטינים במבצע כזה או אחר. זה מאוד קל למתוח ביקורת כשאתה שם רחוק ושום טיל לא מגיע

והמשפחה גרה בארץ במקום שאזעקות בשבילם היו רק דרך כתבות בטלוויזיה על עוטף עזה.

 

ההרגשה שלי הייתה ותישאר שהמוות של אימי נועד לחבר ביננו כולם.

זה מה שהיא רצתה יותר מכל שנהייה מאוחדים כשהיא לא תהייה.

ושעון החול "תקתק" מהר מאוד.

המחשבה הזו לא מרפה ממני לרגע. היא הקריבה את עצמה כדי שנתאחד כולנו יחד.

והשבעה הייתה בדיוק המקום הזה שהיינו צריכים להיות שם ולארגן את האיחוד מחדש. אבל...

הויכוחים לא פסקו אחרי שהאחרון המנחמים הלך.

אחותי ואני ישרנו את ההדורים וגם בעלה שבאמת השתדל במהלך כל השבעה, להיות שם ולעזור בכל דבר החל בקניות

וכלה בבישולים, הראה רצון ואהבה גם לאחותי וגם לנו, הראה לי פנים אחרות ממה שהוא הצטייר בעיניי במהלך 6 השנים האחרונות.

יש גם ישור קו מסויים ביני לבין אחי במיוחד אחרי שיחות ארוכות עם הבן הקצין שנתן לו נקודת מחשבה אחרת.

 

אני יכול להגיד שאנחנו לא רבים על ירושה, גם כי אין, למעט הבית ואין מצב שנריב על כסף.

אני מבחינתי בעניין הזה לא רוצה לריב.

היו גם שעות נעימות של זכרונות מלווים בתמונות, צחוקים שרק אנחנו כאחים ידענו לפרש והכל נשאר בזכרון

גם אם עברו לא מעט עשורים מאז.

נזכרנו בהוריי, בנסיעות שלנו איתם לחופשות, בקטעים שהרצנו אחד על השני ובניסיונות שלנו למתוח את הוריי.

אבי היה עולה מיד על העניין ואימי הייתה יותר תמימה ונלחצה מכל דבר שעשינו.

נזכרנו איך שיחקנו "סטנגה" בבית הורי ובעיטה אחת שלי שהחטיאה את הכדור, גרמה לשקע בחלק הפנימי

של דלת הכניסה (לא היו פלדלת ודומיה) וכאבים קשים ברגל ואיך בעזרת שפכטל ומרית תיקנתי את זה

בהיותי בן 10 רק שלא היה לי צבע חום מתאים לצבוע את התיקון וכל האחים ישבנו עם טושים חומים על גווניהם בניסיון לתקן את הצבע.

כשאבי הגיע הבייתה אימי סיפרה לו בשקט במטבח מה עשינו כשהוא ראה את התיקון הוא פשוט לא היה מסוגל

לכעוס ופרץ בצחוק גדול. הוא תיקן בצורה מקצועית ואנחנו חוייבנו לשבת לידו וללמוד איך לעשות את זה טוב.

 

נזכרנו גם איך דחפנו אחד את השני בגלל משחק טיפשי והפלנו פסלון של חתול מפורצלן שהוריי קיבלו לחתונה...

ישבנו עם דבק והדבקנו את זה במשך הרבה מאוד זמן. למרות ההדבקה היו כמה חלקים חסרים חיוך

כדי שלא יראו את התיקון המכוער שעשינו, הרמנו את זה למדף יותר גבוה וסובבנו את פני החתול שעכשיו היה חסר אף, אוזן

ועוד כהנה וכהנה, כדי שלא יראו.

אימי ראתה את זה כשניקתה אבק וכשהיא הרימה את החתול הוא התפרק ונפל לה מהידיים...

היא הצטערה מאוד על המזכרת שהלכה, אבל עכשיו לא יכלה להאשים אותנו כיוון שהיא שברה את זה...

 

ביום שקמנו מהשבעה וסיימנו את האזכרה בבית העלמין נשארנו אנחנו האחים עוד כמה דקות ליד הקבר.

שם דיברנו על הצוואה הלא כתובה של אימי שרצתה בכל מאודה שנהייה ביחד.

אני יודע שאני מבחינתי אעשה כל מאמץ כדי שנשוב להיות יחד וההרגשה הזו שאימי איננה וכל זה כדי לקרב ביננו,

לא תעזוב אותי לעולם ולכן אני הבטחתי לעצמי ולאחים שלי שעלינו לנהוג בדיוק כך, להשאיר מריבות וויכוחים טיפשיים

מאחור ולהיות ביחד.

אימי הייתה ילדה יחידה שנותרה עם סבתי אחרי השואה, היא יחד עם אבי, היו מוקפים חברים כל ימי חייהם

כיוון שלא הייתה משפחה כלל. אני ואחיי הקמנו משפחות כדי שיהיו לנו בני משפחה סביבנו וזה מה שנעשה.

השבעה היה זמן חשוב כדי לעשות חשבון נפש, גם להתווכח ולצעוק ולהוציא את כל האגרסיות החוצה ולבוא עם דף לבן.

לא דף חלק כי יש בו עדיין כתמים פה ושם אבל יש רצון להיות ביחד ולשמור אחד על השני.

 

וכמה משפטים על רשויות...

לקחתי על עצמי לרוץ אחרי כל מה שאימי השאירה מבחינת תשלומים ועם ניתוקים מכל מיני חברות ונותני שירותים.

אני יכול להגיד שרובם משתפים פעולה ומונעים את הצער הזה של הוויכוחים והעלאת מנהל של קשרי לקוחות וכדומה.

אצל הרוב הספיקה האמירה שאימי נפטרה, אצל אחרים רצו תעודת פטירה או רישיון קבורה.

אבל, תמיד יש אבל, יש כאלו שלא מסתפקים ורוצים כל מיני מסמכים וצו ירושה וחתימות ותגיע לכאן ותלך לשם.

עם הרוב, אחרי צעקות, אין ברירה ממש, הדברים מסתדרים אבל יש כאלו שעדיין מתעקשים, גם לשם אגיע ואסגור הכל.

 

זה המקום גם להודות לכל העשרות ששלחו לי מיילים לניחומים או הגיבו במקומות אחרים כיוון שסגרתי את הפוסטים לתגובות.

תודה מיוחדת לאישה מיוחדת שהייתה איתי כל התקופה הקשה בכל מיני שעות וזמנים לא קלים ידעה להגיד את הדברים

שרוממו את רוחי ולתת לי חיזוקים.

 

 


 

 

נכתב על ידי , 23/7/2015 10:18   בקטגוריות אמא, הורים, התנהגות, התנסות, זכרונות, ילדים, אופטימי  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-31/7/2015 11:17
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKeyMan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KeyMan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ