לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan



Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ ֳ©ֳ¹ֳ©. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תנקה את האבק קודם...


 

ארבעה חודשים עברו מאז שאימי איננה.

אני הולך לביתה כל אימת שאני רוצה להיות לבד עם עצמי.

לחשוב, להזיל דמעה, להתגעגע.

אבל המקום ריק.

הריהוט והחפצים מזכירים אותה והריח של הבית בחלל כל פעם כשאני פותח את דלת הכניסה.

כל אחד בזמנו החופשי, לקח את ילדיו והלך לביתה של סבתא.

אמרנו לילדים שכל אחד יקח מה שהוא רוצה מהבית של סבתא שיהיה לו למזכרת.

אחד לקח פסלון, אחת לקחה סט מפורצלן של קפה כולל קומקום, ארבעה ספלים וארבע תחתיות, אחד לקח תמונה

אחד לקח סכין של חמאה, אחי לקח מספרים קטנים בני 1000 שנה אולי, אחת לקחה מפות תחרה.

הבן שלי לא רצה לקחת כלום, בהיותו הנכד הראשון הוא הכיר את אבי ואימי הכי הרבה מכל הנכדים.

למה אתה לא לוקח משהו למזכרת מסבתא? אני שואל אותו.

"אני מרגיש כאילו אנחנו בוזזים את הבית..." ענה עם דמעות בעיניים.

אני ניקיתי את האבק...

 

הבית משרה אווירה טובה כי יש עדיין מזכרת מהמקום האחרון שאימי חיה בו

ואני יכול להשבע שאני מגיע לשם לבד אני מרגיש את רוחה של אימי

מסתובבת שם ועוטפת אותי מסביב כמו חיבוק של אמא שלא חשוב היכן היא נמצאת, אמא תשאר אמא.

עם הזמן יש לי הרגשה כבדה יותר ויותר.

אני מצטער להגיד שהקלישאה הזו של הזמן ירפא, לא עובדת אצלי.

אולי בעוד כמה שנים אבל בטח לא עכשיו.

 

הבית נותן גם הרגשה קשה של אובדן, של חיים שנעצרו בהינף סכין, חתך חד וכואב.

החלטנו למכור את התכולה.

בהיותי האחראי לכל ענייני הכספים, חשבונות הבנק, התשלומים וכל העניינים הפיננסיים האחרים,

הייתי אמור להיות נוכח בכל הפעמים שבאו לקחת משם משהו.

הרגשתי אובססייה מסויימת, מה שאני לא מכיר על עצמי מעולם.

לא יכולתי לתת או למכור חפץ בלי שניקיתי אותו לגמרי.

לא רציתי שמישהו אחר יקבל חלק מאמא שלי, חלק השייך לי, גם אם זה אבק של כמה חודשים

מאז לכתה.

מצאתי את עצמי מנקה את המקרר, מנקה את מכונת הכביסה, שואב את האבק מהספות בסלון,

מוריד אבק מהשידות בחדר השינה.

תקחו את הדברים אבל תשאירו לי את האבק, משום מה זה מזכיר לי את הסוף של כולנו

"...כי עפר אתה ואל עפר תשוב". האבק, המסמל את העפר עבורי, נשאר בבית, נשאר שלנו

אף אחד אחר לא יחלוק איתנו את השאריות של אמא שלי.

למרות אפסותו של האבק, תחושותיי מעורבות. מתייחס אליו שונה, מכבד.

 

כל פריט המוצא מביתה של אימי עובר בדיקה שלי ויוצא נקי למרות שהמובילים עצמם לא מבינים

איזה עניין יש לי לנקות את החפצים העוזבים את הבית ולבטח מחוץ לדלת, בדרך למשאית, הם מסובבים

אצבע על הרקה כמסמנים "פסיכי".

 

שני דברים לקחתי בשילי. אחד היה חפיסת קלפים כפולה בתוך קופסת פלסטיק.

תפתחי לי בקלפים, הייתי מבקש מאימי.

והיא הייתה מחייכת אלי ואומרת בקול של אמא "תספר לי מה קורה איתך, אני אתן לך עצה עזוב את הקלפים".

לא, תפתחי לי בקלפים הם יגידו. ואז היא הייתה מתרצה ויושבת איתי ומספרת לי מה שאני יודע

וגם מה שאני לא יודע ועתיד לקרות.

אימי הייתה מפרשת החלומות ו"מוציאה" עין הרע וכל מה שהיא למדה בילדותה של אחרי המלחמה

מצוענים שהסתובבו ברחובות יאסי שם ברומניה.

 

הדבר השני שלקחתי היה צלחת מעץ מרומניה שבה היינו אוכלים, היא ואני ממליגה.

את יכולה להכין ממליגה, אני אבוא לאכול? הייתי שואל/מבקש בטלפון.

"עד שאתה מגיע הממליגה מוכנה." הייתה עונה לי.

להביא גבינה או חמאה או משהו אחר? שאלתי

"מה פתאום? יש לי הכל בבית, תבוא ונאכל ביחד" הייתה אומרת.

יצא לי שלוש פעמים להכין לבד ממליגה מאז היא נפטרה. 

הטעם כמובן שונה.

כל פעם שאכלתי מצלחת העץ הדמעות זלגו להן מעצמם.

שיחת הטלפון ההיא שחזרה על עצמה בזכרוני, הדהדה בראשי.

אני אוכל הפעם ובפעמים הבאות, לבד.

 

הבית כמעט ריק למעט דברים שילכו לכל אחד מאיתנו, דברים שהבאנו כמו למשמרת.

תמונות של הנכדים בכל הגילאים, תעודות הצטיינות של הילדים מבית הספר, ציורים שציירו הנכדים,

פתקם וברכות שכיסו את המקרר מכל שלושת צדדיו ועוד דברים שטרם החלטנו מה לעשות איתם.

 

שתי תמונות שהן בעצם אחת.

נזכרתי בקופסא כשפיניתי את השידה בחדר של אימי.

כשראיתי את הקופסא בפעם הראשונה, גיחכתי ושאלתי את אמא שלי אם היא שומרת בונבוניירה ליד המיטה.

היא צתחקה אז ואמרה תפתח ותראה איזו הפתעה יש בפנים...

 


 


 

עצוב וקשה וכך יהיה לעד.

 

 


נכתב על ידי , 18/11/2015 15:13   בקטגוריות אישי, אמא  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-9/12/2015 14:59
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKeyMan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KeyMan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ