הלכנו לראות את בנין האו"ם במנהטן.
האו"ם הוקם למעשה לאחר מלחמת העולם השניה ותכליתו הייתה החלפת המאבקים המזויינים
בעולם במאבקים מילוליים ונאומים מעל הפודיום באולם העצרת הכללית.
דבר שלא ממש קרה מהתיאוריה למציאות.
רציחות עם (ג'נוסייד), למשל, ברחבי העולם מאז הקמתו של האו"ם לא הופסקו על ידו, לדוגמא רואנדה ב-1994 שתזכר
לעד כאירוע הכי קולוסאלי שהאו"ם עמד מנגד ולא עשה כלום (הצד השלישי, זוכרים?).
עד היום כל מה שקורה בסוריה דרך מלחמת האזרחים בלבנון באמצע שנות ה-70 ופלישתה של סוריה ללבנון ועוד ועוד.
למרות כל הדברים השליליים, בארגון הבין לאומי הזה יש גופים המנסים לדאוג לאוכלוסיות קשות יום בעולם,
במיוחד באפריקה ובמזרח. כל הגופים נגועים בפוליטיקה ואינטרסים כלכליים ו/או פוליטיים מה שמפחית
מעצם העזרה והפעולות האמורות לסייע לאותם נזקקים.
הגענו לאו"ם.
כל הקומפלקס נמצא בשדרה הראשונה במנהטן בהצטלבות עם רחוב 46 (שם הכניסה למרכז המבקרים).
אחרי שנבדקנו בטחונית ונאלצנו לשפוך את המים בבקבוקים, נפרדנו מ-32 דולר (שני כרטיסים)
וחיכינו לסיור מודרך של שעה בבניין האו"ם.
המדריך שהגיע היה ממוצא זאירי לבוש לבוש רשמי של זאיר, מעין ג'לביה בצבע כחול עם ריבועים בתכלת וכחול.
הקבוצה מנתה 15 אנשים והמדריך שאל מהיכן אנחנו.
אני וזוגתי היינו היחידים מישראל, היו מספרד, ארה"ב, יפן וצרפת.
התחלנו את הסיור בהכרזה של המדריך שזהו זמן היסטורי בשבילנו המבקרים...
בנין האו"ם יסגר בראשון ביוני לשנתיים לפחות לכניסת מבקרים כיוון שהוא הולך לעבור שיפוץ נרחב.
הבנין לא תוחזק כראוי מאז בנייתו בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת...
הסיור היה מעניין מאוד, האנגלית של המדריך הזאירי הייתה סבירה והיה צריך להיות צמוד אליו כדי
להבין את הנאמר.
עברנו דרך מוצגים שונים של מלחמה, רעב, חינוך, מחלות ועוד דברים שבהם האו"ם מטפל, אני הייתי אומר
"מנסה לטפל אבל לא מצליח בהכרח".
לפני שנכנסנו לאולם העצרת הכללית, עברנו ליד קיר שעליו הייתה מצגת גדולה של הרשות הפלסטינית.
המצגת מאוד הרגיזה אותי, לא רק בגלל היותי ישראלי, אלא מכיוון שהיא מציגה את הצד ההוא
כמיוסר ומפוחד ומי שאשם בכל מה שקורה שם היא מדינת ישראל.
המדריך שאל אם יש שאלות ואני החלטתי להקשות עליו.
שאלתי למה מוצגת המצגת במקום כזה מרכזי.
המדריך ענה שזכותו של העם הפלסטיני להציג את עצמו בפני העולם והוא לא רוצה להכנס לויכוח פוליטי.
אמרתי לו שאני כישראלי שמגיע לבקר במקום שאמור להיות ניטראלי לא יכול לעבור על זה בשתיקה
במיוחד לאור אי הדיוקים בלשון המעטה, הכתובים שם.
הוא טען שוב שזכותה של כל מדינה להציג את עצמה.
אמרתי שהיסטורית הוא טועה.
אין עם פלסטיני ואין מדינה פלסטינית יש רשות פלסטינית ועד שלא תוכרז כמדינה היא לא כזו.(מה שהוא ידע כמובן)
מבקרים המגיעים למקום מכל העולם רואים רק את מה שמוצג שם חד צדדית.
אני יכול להעיד שהוא לא היה מוכן...הוא גמגם כמה דברים ואמר שנדבר אחרי הסיור...
אחרי העימות הזה, המשכנו ונכנסנו לאולם העצרת הכללית.
אני יכול להגיד שזו הפעם השניה שהתרגשתי בטיול הזה.
לא בגלל שאני נמצא באותו מקום שבוא ביבי נאם את נאום הפצצה הגרעינית האירנית.
ההתרגשות שלי הייתה מכיוון שבמקום הזה, ב-11 במאי 1949, בהחלטה 273
של האו"ם, ישראל התקבלה כחברה מס' 59 והפכה למדינת ישראל באופן רשמי גם כאן.
כאן קיבלנו הכרה בינאלומית שאנחנו מדינה.
הרגשתי ממש את משב כנפי ההיסטוריה וישבתי שם על כסא האורחים נרגש מאוד.
המדריך סיפר על כל מיני דברים שלא בדיוק עניינו אותי באותו הרגע.
אני ראיתי בעיניי רוחי את ההצבעה על ההכרה, מלפני 65 שנה.
ניסיתי לדמיין את ההמונים הצמודים למקלטי הרדיו בארץ, שומעים את ה"כן" ה"לא" והנמנעים.
את היציאה במחולות ברחובות תל אביב.
משם הלכנו לראות את אולם מועצת הביטחון וכל הזמן חשבתי איך יושבים שם הנציגים
ומגנים את ישראל...המדריך סיפר שיש מדינה אחת המקבלת גינויים על בסיס קבוע...
הוא שאל את הקבוצה אם הם יודעים על איזו מדינה הוא מדבר.
כולם ענו לו איראן...הוא הסתכל עלי ואני עניתי לו, ישראל.
המדריך אישר.
הסיור הסתיים וכל אחד הלך לדרכו.
המדריך תפס אותי וביקש לדבר.
סיפרתי לו שאני לומד יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה ורציתי מאוד להגיע לכאן לראות במו עיניי
את המקום ולהתרשם, אבל ההתרשמות שלי לא עולה בקנה אחד עם הציפיות.
הוא אמר שהוא מסכים אבל אסור לו להכנס לדיונים פוליטיים אלא רק להסביר מה שרואים
ומה הן החלטות הארגון.
נפרדנו באי הסכמה אבל זה לא משהו חדש באו"ם. הטלתי וטו על ההסברים שלו...
עברנו דרך חנות המזכרות שם קנינו ספל מזכוכית כחולה שקופה עם סמל האו"ם.
שלושה מחברי הקבוצה שהיו ביחד איתנו בסיור נפגשו איתנו שוב בחנות המזכרות.
אנחנו רוצים לבוא לטיול בישראל אמרו (כולם אמריקאים) אבל מפחדים ממה שקורה שם.
הסברתי להם שאין מה לדאוג וישראל בטוחה לגמרי לביקור של תיירים.
אני מקווה ששכנעתי אותם ועשיתי שירות טוב למחלקת ההסברה של המדינה.
הנה כמה תמונות מהמקום.
הבנין של מזכירות האו"ם. לשם מורשים להכנס רק בעלי תפקידים או עובדים.
חלק משלל דגלי המדינות.
איך לא? תמיד מחפשים את דגל ישראל...
פסל המסמל את סוף העולם במקרה של התקפה גרעינית (סימבולי מאוד)
אקדח עם קנה מכופף, אולי הביטוי לפתגם היהודי "וכיתתו (אקדחיהם)חרבותיהם (לפסלים)לאתים..."
הכניסה למרכז המבקרים, כאן עוברים בידוק בטחוני קפדני מאוד.
מחכים לסיור המודרך
תמונה שצולמה במלחמת האזרחים והג'נוסייד ברואנדה.
שני רובים שני סיפורים.
הקלצ'ניקוב השבור - ארגוני הסיוע של האו"ם מעניקים מזון במקומות שיש בהם לחימה. במקומות כאלו הם מעניקים
סיוע במזון ותמורה לכך הם דורשים את הנשק. הנשק מפורק, נשבר והולך לגריסה. (עד המשלוח הבא...)
ה"קלצ'ניגיטרה" (המצאה שלי המדריך ביקש לקבל אישור לספר את השם החדש למבקרים הבאים) - אחד האומנים
המפורסמים (אני חושב שזה בונו) ביקר באפריקה וראה ילד מחזיק נשק כזה. צורת האחיזה של הילד את הנשק הזכירה
לו איך הוא מחזיק את הגיטרה. הילד כמובן לא הסכים לוותר על הנשק (איזה עולם...) אבל בונו עשה גיטרה
מנשק אחר ותרם את זה למייצג.
המצגת של הפלסטינים
המדריך ואנחנו ביציע האורחים באולם העצרת הכללית
מדינת פלסטין?...יש כזו חיה? הנה עובדה בשטח, לפחות בשטח האו"ם. אולי אם מאמינים במשהו מאוד, בסוף זה מתקיים?
מדינת ישראל! (אגב בקצה אותו שולחן, מימין הרשות הפלסטינית ומשמאל מדינת ישראל...
כך נראה אולם העצרת הכללית של האום מיציע האורחים.
דגם מוקטן של בניין האו"ם על שלל דגליו, המבנה בצד שמאל של הדגם הוא מרכז המבקרים, מועצת הביטחון והעצרת הכללית.
אולם מועצת הבטחון של האו"ם
אחרי שהתרחקנו מהאו"ם, ממש במקרה ראיתי את השלט "דרך יצחק רבין"...
ערמת השלטים על העמוד מעניקה מחשבה אחרת. יש דרך אחת דרומה ודרך אחת מזרחה (one way)
ויש את דרכו של רבין?...
כן...יש להם אינטרנט חופשי באו"ם (צילום מסך של הנקסוס שלי). UNHQ = United Nations HeadQuarters
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
