לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan



Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ ֳ·ֳ¨ֳ¥ֳ ֳ¬ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הייאוש נעשה יותר נוח?


 

הבן הגיע הבייתה לחג החנוכה.

כמה טוב שיש חגים שאפשר להתאחד שוב עם כל מי שלא נמצא ליד ביום יום.

חיבוקים ונשיקות.

מדליקים נרות, סופגניות שירי חנוכה וגם מספרים חוויות של השבועיים האחרונים.

הבן גר במרכז עם החברה.

מצא עבודה זמנית אחרי שסיים תואר ראשון.

גם החברה עובדת וגם לה תואר אקדמי.

 

מכינים ארוחת ערב קלה ןלאחריה יושבים על קפה ומדברים.

משהו לא נראה טוב בעיניי הבן. האמת שזה לא נראה טוב כבר כמה שבועות.

האור שהיה שם כבה או לפחות עומעם במידת מה, קשה לזהות את הסיבה.

הבן מספר על הקשיים.

הוא לא מוצא עבודה קבועה ונע בין עבודה לעבודה, הכל דרך חברות כח אדם.

אין מדור דרושים אחד באינטרנט שהוא לא עובר עליו מדי יום.

אין חברת השמה שהוא לא בודק כמעט מדי יום.

לא מפונק מוכן לעבור לעיירת פיתוח, לפריפרייה, אבל גם אין שם עבודה מתאימה.

כולם דורשים ניסיון של שנתיים ומעלה.

ומה עושים כשאין ניסיון? קשה להתקבל לעבודה במקצועות ההנדסה ללא ניסיון מוכח.

העבודה הנוכחית בסדר אבל בעוד 3 חודשים היא תגמר ואין באופק משהו אחר.

קשה לעבור כל חודשיים שלושה למקום עבודה אחר, למרות שהוא עושה את זה בלית ברירה.

 

כשהבן וחברתו היו סטודנטים, כל אחד היה התגורר בבית הוריו.

ההורים דאגו לכל מחסורם, הם רק למדו. זה היה התפקיד שלהם.

הם הכירו בצבא.

כשסיימו את השירות הם לא נסעו למזרח או לדרום אמריקה, העדיפו לחסוך את הכסף ללימודים או בכלל לעתיד.

ידעו תמיד שהם יחד לעד.

להורים משני הצדדים קשה לעזור מלבד עזרה בקניות מדי פעם כשהם מגיעים לסופשבוע.

 

החברה נפרדת ונוסעת לבית הוריה, היא לא ראתה אותם שבועיים, הבן נשאר, היא תחזור יותר מאוחר.

כשהם היו לבד, החליט להעלות את העניין.

"אתה נראה לי מוטרד".

"זה בגלל שאני לא מוצא עבודה קבועה"

"זה לא רק זה, משהו בך שונה מאז שעזבת את הבית"

"עזוב אל תחפור לי".

"הזוגיות? הבילויים? חברים? תחבורה? משהו כאן לא בסדר".

"נו, אל תהייה נודניק, אתה יודע שאני אסתדר"

"אני מתעקש שתגיד לי, אני אפילו מתחנן. אתה כבוי. זה לא אתה!"

 

אחרי התעקשות ובקשות חוזרות ונישנות התרצה הבן.

"קשה לנו אבא, ממש קשה. אתה מכיר אותי אני לא מתלונן."

"אבל שניכם עובדים מה הקושי?"

"עובדים בטח. אחה"צ אנחנו עובדים במשרה שנייה, נותנים שיעורי עזר"

"וזה לא מספיק?"

"לא. שכר הדירה קפץ, המזון התייקר, אני לא צריך לספר לך נכון?

חשמל, מים וטלפון. אתה יודע שאין לנו כבלים או יס רק אינטרנט אלחוטי מהדירה הסמוכה של בעל הבית"

"כשבאנו בפעם האחרונה אליכם לא ראינו שהיה חסר לכם משהו..."

"אתם מכבדים את הפרטיות ולא פותחים מקרר, אבל אין הרבה במקרר מלבד אוויר קר, חלב כמה פירות מעט מצרכים וזהו.

אנחנו שנינו אוכלים בעבודה וקונים את הדברים הבסיסיים ביותר ולמרות זאת נראה כאילו אנחנו שוקעים לאט לאט.

יש לשנינו טלפונים ישנים שעברו אלינו בירושה, לא חדישים כמו להרבה חברים שלנו שחיים בלי חשבון ואנחנו מחפשים כל הזמן

איך להוזיל את השיחות בחבילות של פחות מעשרה שקלים.

מעגל החברים הולך ומצטמצם. קשה לנו לצאת עם חברים ולהוציא על ערב 250 שקלים. קשה לנו גם

לארח חברים כי כל אירוח כזה מחייב קניה הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו זקוקים ביום יום."

חברת כח האדם משלמת לי קצת יותר משכר מינימום למרות שאני מחזיק בתואר ראשון ועובד לא פחות קשה מאותו עובד בחברה

שנכנס לעבודה שנה לפניי. נראה כאילו איחרתי את הרכבת, אני לא רואה עתיד. ביום יום היינו יכולים להסתדר אבל אנחנו חושבים

על העתיד. להתחתן להביא ילדים לקנות דירה ובשביל זה צריך כסף. אין לנו בעיה אפילו לגור במקומות רחוקים

אבל לא בכל מקום יש תחבורה לעבודה, לא בכל מקום יש עבודה. נראה כאילו אנחנו עומדים בפני כביש שסיימו לסלול אותו

לפני הזמן מכיוון שאין כסף להמשיכו. מבוי סתום."

 

השיחה התארכה לה כשהבן מספר על הקשיים ומשביע את ההורים לא להגיד לחברה שהם דיברו ויותר חשוב הוא לא רוצה מהם כסף.

"אני מספר אבל זה לא כדי להושיט יד ולבקש שתעזרו, ממש לא. יש לי תוכניות אחרות"...

החבר מספר לי את הסיפור, דמעות בעיניו, סופק כפיו ושואל "איך אני יכול להגיד לבן שלא יעזוב את הארץ?

הוא מתכנן לעזוב את הארץ? אני שואל.

"כן. זו התוכנית. כל מה שהוא עושה ועדיין קשה לו מאוד. אקדמאי, למד הנדסת בניין, עובד בעוד עבודה, גם החברה אותו הדבר,

שני אקדמאים שעובדים ארבע עבודות ביחד וקשה להם לחיות. איך אני יכול לשבת לאכול כשאני יודע שלבן שלי אולי חסרים דברים בסיסיים?

איך אפשר להנות מהחיים ולטוס לחו"ל כשאני יודע שהבן לא יוצא לבלות עם חברים כי הוא חושב על העתיד שלו

ומחשבן כל שקל לפני שהשקל הזה יוצא מהחשבון שלו "ורואה אור יום"? 

בסוף השיחה הבן סיפר שהוא רוצה לעזוב לאוסטרליה.

החברה לא מסכימה אבל הוא לא מסוגל להמשיך ככה.

אם היא לא מסכימה מה יקרה? 

"נראה שהם יפרדו אחרי 6 שנים. שניהם שבורים מהעניין אבל היא לא מוכנה לעזוב. יש לה שני הורים חולניים והיא בת יחידה.

הבן לא רוצה לעזוב אותה ותכנן את חייו לצידה, אבל הוא פשוט שבור מרגיש שהזמן אוזל ואין לו לאן להתקדם ולהתבסס"

 

אני אובד עצות, מחפש פתרונות בשבילו אבל אני לא יודע מה לעשות.

אני זוכר את הילד כשהיה בן שנתיים. תמיד היה תלמיד טוב, מנומס ילד למופת.

האם זה הגורל שלנו? להביא ילדים והם לא מוצאים את פרנסתם כאן ולכן צריכים להגר?"

 

לא הייתה לי תשובה בכלל. לא ידעתי מה להגיד. חשבתי על עצמי ועל ילדיי ועל כך שהמצב הולך ונעשה קשה

יותר ויותר. איך אגיב אני אם ילדיי ירצו לעזוב את המדינה מסיבותיהם שלהם?

מה יקרה אם הם לא ימצאו את פרנסתם כאן?

 

כך ישב אותו חבר קרוב, חבר של 25 שנה, שעה ארוכה וסיפר. אני יכולתי רק להקשיב, להרהר ולא לתת שום פתרון.

בחג האורים הזה, החנוכיה דולקת בביתו של החבר ונדמה כי האור היחיד שבוקע משם, הוא אורם של הנרות.

 

 

 


נכתב על ידי , 17/12/2014 12:05   בקטגוריות אבא, אישי, בחירות, בית, בת זוג, הורים, זוגיות, חברים, חג שמח, חגים, חו"ל, ילדים, כלכלה, מחשבות, מסעות, משפחה, שיתוף, אקטואליה, ביקורת, פסימי, עבודה  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Golum ב-19/12/2014 00:43
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKeyMan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KeyMan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ