לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan



Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2012

זה הכל בנשמה...


 

אימי בת 74, עד לפני שלושה חודשים הייתה מתנדבת בביטוח הלאומי כמנהלת חשבונות.

מה שקרה למעשה שביומיים שהיא הייתה מגיעה לשם היא הייתה מקבלת את העבודה

של שתי נשים, עובדות מדינה צעירות ממנה ביותר משלושים שנה והן היו עושות דברים

אחרים שלא קשורים בכלל לעבודה...

נמאס לה והיא החליטה לשנות כיוון.

 

מועדון במתנ"ס מקומי בשכונה בעיר המגורים שלנו.

כל בוקר במשך 5 ימים מגיעים לשם אנשים מבוגרים, חלקם בגילה של אימי

וחלקם יותר, יש מעט גם צעירים ממנה.

המקום מספיק גדול ומחולק לכמה חלקים.

יש בו חדר אוכל, מטבח דיי רחב, ואולם גדול המשמש לתעסוקה לאנשים האלו.

תעסוקה מיוחדת במינה.

כולם אנשים שעברו אירוע מוחי.

עד האירוע המוחי הם היו אנשים שנהגו, צחקו, טיילו, טסו לחו"ל ונהנו מהחיים.

מאז האירוע שכל אחד מהם עבר, הם פשוט שבר כלי.

צריכים עזרה בהאכלה ממש כאילו היו ילדים קטנים.

ישובים סביב השולחנות העגולים, 5 בכל שולחן, סינר על צווארם, ידיהם על השולחן.

חלקם יכול להזיז יד אחת ורגל אחת כיוון שהצד השני של הגוף משותק.

החלק המתסכל הוא שאלו שיכולים להשתמש בחצי פלג גוף, במיוחד היד, הם אנשים

שלא השתמשו מעולם באותה היד, כלומר שמאליים שעכשיו משותק אצלם הצד השמאלי

והם לא יודעים כיצד להשתמש ביד ימין ולהיפך.

 

עצוב מאוד לראות אנשים מבוגרים חסרי יכולת מוטורית בסיסית.

צריך להאכיל אותם, להקים אותם מהמקום, לקחת אותם לאולם הפעילות ולפעמים גם לשירותים.

יותר מכך עצוב לראות אותם מגיעים בהסעות למקום.

חלקם מגיעים עם בני המשפחה, אלו משאירים אותם במקום וממש "טסים" משם.

השאר, אלו שבני משפחתם לא יכולים להסיע אותם מגיעים בהסעה.

הם יורדים באיטיות מרכב ההסעה, אימי ועוד 2 נשים מחכות להן ואוספות אחד אחד עד להושבתו במקום.

עצב בעיניהם.

מה יגיד אותו אדם בן 58 שהיה עד לפני האירוע המוחי בעל עסק מצליח.

עסק עם 20 עובדים שהוא נאלץ לסגור.

עד אז היה אותו אדם נוהג במכונית חדשה שהוא החליף כל שנה.

המכונית החדשה הוחלפה בהסעה ישנה...

מנהל חשבונות של חברה גדולה באזור שבבוקר אחד הרגיש רע, הובהל באיחור לבית החולים

ומכיוון שהגיע באיחור נגרם לו נזק בלתי הפיך וכעת הוא כמעט מוגבל.

אדם שתחת ידיו נחתמו כל יום שיקים במאות אלפי שקלים, עכשיו הוא בקושי יכול לחתום את

שמו בהגיעו למתנ"ס.

 

את סימה וחיים אימי הכירה שם.

זוג בערך בני גילה של אימי.

הוא קיבל אירוע מוחי לפני שנתיים, היא הפסיקה כל פעילות בחייה ועכשיו הוא התינוק החדש שלה.

מביאה אותו למקום ויושבת איתו וחסר שהיא תלך מהשולחן אפילו לשירותים.

הוא מרגיש כל כך חסר אונים בלעדיה עד שהוא בוכה ודומע ואני בטוח שהיה רוקע ברגליו

ומרביץ באגרופיו על השולחן, אילו היה מסוגל.

סימה התחברה עם אימי, ובאותו הבוקר גם דיברה איתי וסיפרה לי שהדבר הכי קשה החייו של בעלה חיים

זה שהוא לא יכול לחבק את הנכדים ולרוץ אחריהם כשהם משחקים בגינה הגדולה של ביתם.

היא מושיבה את הנכדים בחיקו ומרימה את ידיו ומלטפת אותם בידו בזמן שהוא דומע.

"אם הוא היה יכול הוא היה מושך את היד מידי בכוח, הוא לא מרגיש כלום" אמרה בעצב.

 

השבוע, שהיה מאוד חם, והיה ברשותי רכב לכמה ימים, לקחתי את אימי לאותו מועדון כדי שהיא לא תסע במונית

או באוטובוס וראיתי את פועלה.

מטפלת באנשים המסכנים שהחיים התאכזרו אליהם ככה סתם בלי שום סיבה.

דואגת להאכיל אותם, לקחת אותם לשולחן, לנגב את פיהם אחרו שאכלו והם לא יכולים לעשות זאת בעצמם.

להוריד אותם ולהעלות אותם להסעות אחרי כמה שעות של "בילוי" מחוץ לבית.

 

עמדתי שם וככה הסתכלתי על אימי.

גאה בה ובמה שהיא עושה שלא על מנת לקבל פרס.

נותת מעצמה ללא גבול.

אישה נמוכת קומה אבל ענקית בנתינה ועם לב רחב מאוד.

אני לא מכיר הרבה אנשים כאלו בגילה לא נחים ומוכנים לעזור לכל חפץ.

מבחינתי, ואני לא משוחד, אימי יכולה להדליק משואה ביום העצמאות, לקבל את פרס ישראל

וכל פרס אחר חשוב ולכבד בנוכחותה את בית הנשיא בירושלים.

אבל כל מה שהיא רצתה אחרי היום הזה, היה לקחת אותה הבייתה להתקלח לאכול משהו קל

ולהמשיך הלאה לטפל בילדים של אחותי שכרגע נמצאים בחופש ומישהו צריך לתת להם לאכול

ולראות שהם לא רובצים כל הזמן מול המחשב או הטלוויזיה...

אמרתי לה שהיא צריכה קצת לנוח מ"עבודה" ל"עבודה", היא קטעה אותי ואמרה לי לעלות איתה רגע למעלה

כי היא הכינה 4 בקבוקים של ליטר וחצי במקפיא לתת אותם לאותם אנשים הבונים כיכר גדולה

ליד ביתה והיא בטוחה שחם להם והקרח יעזר להם להפיג במעט את החום השורר בחוץ...

אין סוף לעבודה ולמצוות.

מאחל לה הרבה בריאות ואריכות ימים ושתמשיך להיות אמא וסבתא כזו מיוחדת.

בעוד שבועיים היא תהייה מאושרת מאוד מכיוון שאחי ומשפחתו חוזרים לארץ, כמו שסיפרתי לא מזמן,

ואז השמחה תהייה יותר מכפולה שכן היא תוכל לעזור גם שם...

 




 

משהו ממש שולי מול מה שכתוב למעלה, במקרה "הכרתי" נערה שמעצבת בלוגים, ואני שלא מבין בעניין מאומה,

אשמח להעלות כאן בזמן הקרוב עיצוב אחר יותר מקצועי פרי ידיה.

הקרדיטים יגיעו בהמשך...

(אני ממשיך ללמוד למבחנים אבל חייב לכתוב פעם בכמה ימים, זה חסר לי חיוך )

 

נכתב על ידי , 5/7/2012 11:48   בקטגוריות אמא, בית חולים, בריאות, בת זוג, גאווה, הורים, התבוננות מסביב, התנסות, מיוחד, משפחה, רפואה, תודה, אופטימי, עבודה  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-9/7/2012 19:30



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לKeyMan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על KeyMan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ