לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רק דגים מתים שוחים עם הזרם




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2010    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     




הוסף מסר

5/2010

אירופה


*הכוונה באירופה בסיפור היא לירח של צדק, לא ליבשת.


"אז איך קוראים לך?" נוגה שאלה את הילדה הג'ינג'ית שישבה על הירח.
"אירופה". היא אמרה ונדנדה את רגליה מצד לצד.
"איזה מן שם זה אירופה?" נוגה תהתה והסתכלה על הכחול האפרורי של כדור הארץ.
"אם יש ילדות שקוראים להן לונה, ויש ילדות שקוראים להן סהר, למה שלא יהיו ילדות שקוראים להן אירופה? חוץ מזה, זה הרבה יותר מגניב." אירופה חייכה קצת ומוללה תלתל משערה.
שתי הילדות חלקו בניהן את המקום (הלא רב בכלל) על הסהר הכסוף. הירח, באותו לילה, היה מאוזן כמו המאוזנים של אלת הצדק כשאין יותר מדי עבודה לעשות. הבנות ישבו עליו כמו על ספסל ציבורי וכל אחת מהן הרהרה במצב החדש.
"אם אנחנו יושבות על הירח, אנחנו לא אמורות למות מחוסר חמצן או משהו?" נוגה שאלה כדי לשבור את הקרח.
אירופה לכסנה אליה עיניים שחורות כמו החלל מעליהן. "תגידי לי, את באמת חושבת שאנחנו פאקינג על הירח? יותר סביר להניח שאנחנו יושבות באיזה מקום הזוי באגדה שחיבר מטורף אחד."
"או מטורפת." נוגה אמרה בשקט.
"מה?" אירופה שאלה.
"כלום. פשוט, לא ממש בא לי שהיא או הוא או מי שזה לא יהיה יכתבו לי איזה מוות זוועתי." נוגה נשכבה על הירח, ידיה ורגליה נשמטו כל אחת מצד אחר שלו. היא הסתכלה בעיניים מזוגגות על השחור שחור של הריק והושיטה יד למעלה, אל הכלום.
"מה את עושה?" שאלה אירופה, קצת מנסה לשמור על הקונכייה שעטתה בנוכחות נוגה וקצת בסקרנות.
נוגה התרוממה מעט על מרפקיה. "אה, זה? סתם הרגל. מה, אף פעם לא ניסית לתפוס את השמים? זה כיף כזה. במיוחד אם שוכבים על הדשא." היא העיפה בנשיפה קבוצת שיער סוררת מפניה.
אירופה נעצה בה מבט בשקט.
"זה היה דבר כל כך מוזר להגיד?" נוגה חייכה חיוך קטן ועצוב של הרגל.
"זה היה מוזר." אירופה אמרה וסידרה את הגופייה הירוקה שלה. "אבל כל האנשים שבאים לפה מוזרים. זאת אומרת, גם אני. כולנו אסטרונאוטים כאלו." היא הטתה את ראשה וחייכה.
"היו פה אנשים לפני?" נוגה הזדקפה בבת אחת לישיבה נורמאלית.
"כן, המון. וגם לפני, אני חושבת." אירופה השיבה.
"נשארת פה הרבה זמן?"
"אין לי תחושת זמן טובה מדי, בהתחשב בזה שתמיד לילה כאן." אירופה אמרה.
"למה את לא חוזרת?"
היא הפסיקה לנדנד את רגליה. "טוב לי פה יותר מאשר שם. מאז שניסיתי לתלות את עצמי לא הרגשתי טוב יותר."
נוגה ואירופה שתקו. לא שתיקה מביכה מאוד, נוגה הייתה רגילה למחשבות אובדניות, ואירופה פשוט הייתה אירופה ולא התחשק לה לדבר יותר מדי. שתיהן רק היו צריכות קצת זמן לעצמן, זמן כדי לחשוב.
"אז מגיעים לפה רק טיפוסים מסוימים." אמרה נוגה.
"כן. נו, אסטרונאוטים כאלה. לא שיכים באמת לשום מקום, כל היום בוהים באוויר. או חושבים. או ממציאים משהו. לפעמים גם מתוסכלים כמוני." אירופה ענתה. "זה פח הזבל של אלוהים, ואנחנו המיץ של הזבל. מפריעים לכל השגרה הנפלאה הזו ורק עושים בעיות לכולם, אנשים מיותרים." היא חיבקה את ברכיה ושתקה.
"את בכלל מאמינה באלוהים?"
"קצת. הוא טוב בין היתר להשתפכויות מטפוריות מלאות רגש שכאלו." אירופה השיבה.
"אני לא יודעת בקשר לזה." נוגה בחנה את כפות ידיה. "אני לא חושבת שאני המיץ של הזבל. למען האמת, אני די בטוחה בזה. חוץ מזה, הירח יפה מדי בשביל להיות פח אשפה." היא לטפה בגב ידה החיוורת את האבן החמימה, הזורחת באור נוגה.
אירופה לא דיברה. היא הרגישה מגודלת פתאום, למרות שלא הייתה מבוגרת מנוגה ביותר ארבע שנים.
"אני גם לא חושבת שאת המיץ שלי הזבל. תסתכלי," נוגה אמרה והצביעה על כדור הארץ. "יש שם אנשים הרבה יותר גרועים מאיתנו, ובטח שממך. תחשבי על זה, אם כבר מישהו צריך לחסוך את עצמו מהעולם, אלו הם."
"קל להגיד." אמרה אירופה.
"כן, אני מניחה. אבל תבטיחי לי שתחשבי על זה, לפחות."
אירופה ישרה את רגליה בדממה ומתחה את כתפיה באיטיות, כמו ספינת חלל משוריינת.
"את חושבת שאת יודעת הכל על העולם, נכון? בת כמה את? שלוש עשרה? ארבע עשרה? מאיזו סיבה הגעת לפה בכלל? מה הבעיה שלך? הזמר שאת אוהבת הפסיד בכוכב נולד לאיזו פרחה ודרדר אותך לדיכאון עמוק?" אירופה נדנדה את רגליה חזק יותר וחזק יותר.
אחד הסנדלים שלה החליק מרגלה. הוא המשיך להתעופף באוויר.
"שיט."
נוגה השפילה את מבטה בעצב. הדברים תמיד היו ככה בשבילה, היא תהתה אם אירופה תבין.
"אני מצטערת שאסור לי להרגיש אומללה כמוך כי אין לי בעיות ברומו של עולם. סליחה גם שאני לא יתומה מופלצת מאיזו אופרת סבון ושאין לי סיפור משפחתי טראגי על אמא נרקומנית ואבא סרסור." נוגה אמרה.
"אני, אני פשוט לא נאהבת." המשיכה. "ואני מניחה שזה לא מספיק בשביל איזו פולניה שמודדת אנשים לפי הסבל שלהם."
נוגה הלכה קצת אחרי זה, ולאירופה אף פעם לא הייתה הזדמנות להתנצל.

***************************

החלל צלול יותר היום, עד כמה שחלל יכול להיות. אירופה שוכבת על הירח כפי ששכבה נוגה בזמנו ומנסה לתפוס את השחור שחור של הריק, מתגעגעת קצת לשמים שאין. אירופה נזכרת בנוגה. אירופה חושבת.
נכתב על ידי Glasses , 24/5/2010 16:27  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Glasses

בת: 25




351
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGlasses אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Glasses ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ