מה נסגר איתי

מחכים וממתינים,

בכל יום (או עוד חודש...) אני מקבל תואר חדש,

את התואר הראשון זכיתי לקבל לפני כמעט שנה, בחתונה.

ואני מוכן.

רגע, אני מוכן???

אני מאמין שכן, הרי היו לי 9 חודשים של הכנות,

הכנות פיזיות והכנות נפשיות....

אבל אני אדע איך זה רק כשזה יקרה,

הרי זה לא אני שסחבתי בתוכי יצור חי,

אני לא הייתי מלא בהורמונים,

אני לא השתנתי פיזית,

אני לא באמת הרגשתי שמישהו זז וגדל בתוכי,

אני רק עמדתי מהצד,

תומך, אוהב, עוזר, 

אבל מהצד.

אני מחכה לרגע שאוכל להחזיק את הקטנה הזו בידיים,

להרגיש באמת מה זה,

להיות באמת עם תואר שני,

להיות אבא.

אז לפני כמה ימים, אישתי אמרה לי שהיא קראה את הבלוג.

היא אמרה שהיא נהנתה. אני מאמין לה.

אנחנו בסדר, אפילו קצת יותר, ממש טוב.

יש עבודה, יש פרנסה,

הכי חשוב, אוטוטו תהייה משפחה מורחבת.

עוד ילדה קטנה מצטרפת לשבט המתרחב שלנו,

כמה שאני אוהב אותה.... את אישתי... את שתיהן....