לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הקלדה חופשית


הבלוג שחזר מין המתים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2015    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

12/2015

על קידמה, אובדנות והתמכרויות ניקלות.


     

 

הסלולרי שלי, LG חביב, החליט שנמאס לו לחיות בתוך כיסים וכאלה והחליט להתאבד, בקפיצת ראש לתוך האסלה, יותר מ-20 שנים יש לי סלולרי. הקיים הממוצע של כל מכשיר אצלי היה 5-6 שנים, עד שהפלסטיק התפרק לו.

ברוך האשם תמיד, הייתי מפילה אותם על ימין ולעל שמאל, אבל תמיד ביבשה, מה פתאום זה החליט לקפוץ למים אחרי פחות משנה וחצי בשרות נשגב מבינתי, בכל אופן, הוא עשה את זה.

וכל מה שאמר היה בלופ -בלופ.

כמו שאר העולם הנאור ומוכה מגפת ההשמנה, כל החיים שלי בטלפון העלוב הזה, מספרי טלפון, מסרונים, עניני עבודה, ענינים משפטיים, אני בלי תכולת הטלפון – יכולה לקפוץ בעצמי לאסלה.

אי לכך, שלפתי אותו מהאסלה, הנקייה, יש לציין. זה היה רגע של בטרם, לא של אחרי. ולא, אין לי מושג מה הייתי עושה לו היה מדובר ברגע של אחרי. ניגבתי אותו מעדנות, לקחתי לי כמה דקות להתאושש מהפניקה, עטפתי אותו במגבת ואצתי-רצתי למיון-סלולריים בניסיון נואש להציל אותו, לעשות לו שטיפת קיבה, או יבוש כללי, ענא עראף מה הטיפול לסלוריים אובדניים? בכל אופן, הייתי חייבת להציל את המידע, לגבי המכשיר, הייתי די סקפטית בנוגע ליכולתי המנטלית להצמיד ניצול מהאסלה לאוזן שלי.

הראשון שהגעתי לפתח ארון הסתרים שלו (החנות שלו הייתה בתוך ארון! באלוהי הירבועים המוטנטיים נשבעת לכם) הסתכל על יקירי הרטוב ופסק שהוא לא מטפל בכאלה. הכוונה ב-LG. אפילו לא נתן לי לפתוח את הפה ולהודות שאני רוצה את הסים, במידת האפשר את הנתונים האחרים ולהעביר הכל לתוך מכשיר חדש-דנדש. כי, כאמור ההתלהבות שלי להצמיד לאוזן משהו ששהה בתוך אסלה, ולא משנה בכמה מגבונים אמרק את המסכן, לא הייתה משהו.

אידיוט. ובהפסד המכירה שלו התנחמתי.

בלית ברירה שרכתי דרכי לאחד אחר שהתחיל להרצות לי על קורוזיה וכאלה. נכון, ההופעה שלי לא הייתה מרשימה במיוחד וגם גררתי אחרי עגלת שוק – מה שלא מוסיף שיק מתוחכם לאף אחד. אבל עדיין, נפגעתי נפשית, מי הילד הזה שיסביר לי על קורוזיה? סביר למדי שאני יודעת יותר ממנו על קורוזיות למינן, אם כי לא על פתיחת ברגים של מכשירים סלולריים.

מה עוד שבשביל לפתוח ברגים צריך קודם לראות אותם, ואיך לומר את זה, הקטע הזה כבר מתקיל אותי. חוצמזה, הוא רימה, הוא השתמש במברג מגנטי או עם פטנט אחר שמחזיק בברגים, לי אין כזה.

ז"א אולי יש, רק שאין לי מושג איפה וזה שווה ערך לאין.

בקיצור, הוא פתח אותו וייבש אותו. הטלפון אמנם חי, את המסרונים אי אפשר להעביר, את שאר הדברים כן.

ו-כמו שכבר החלטתי – קניתי חדש.                                                                                                                                  

ולא, ממש לא הסתדרתי איתו, כאילו, ידעתם שצריך להוריד מקלדת בעברית? אני לא ידעתי. מבחינתי מקלדת עברית הייתה משהו שתמיד היגיע ביחד עם המכשיר.

מזל שאחת הצעירות בעבודה לקחה אותו והתעסקה איתו איזה שעתיים. אם היא צחקה עלי, היה בה מספיק רחמים לעשות את זה הרחק מאוזני, שגם זה משהו, לא?

הצרה שכעת יש לי כל מיני אפילקציות שהסתדרתי טוב מאוד בלעדיהן, כגון וואצאפ.

וקנדי קראש. יש לי קנדי קראש.

וכך, באיחור ניכר ולא אופנתי בעליל, הצלחתי להתמכר לקנדי קראש. כאילו בערך, אני לא משחקת שעות ואני מסרבת בכל תוקף להוציא כסף על העניין, כי יש גבול לכל תעלול ונכון שיש לי נטיה להתמכרויות, אבל, בשלב זה הצלחתי לשים את הגבול בקנדי קראש. 7 ימים מאז החלפתי את המכשיר, 6 ימים מאז התקנת המשחק ואני לא משחקת יותר משעתיים ביום.

וטוב, בכל הישיבות עם מדד השעמום הגבוה. במחשבה שניה, יש לי הרגשה שעוד אברך את הקנדי קראש וכל צאצאיו, החוקיים והבלתי חוקיים כאחד.

ואני תמיד יכולה לטעון שככה אני נלחמת באלצהיימר, עובדה, חוקרים גילו שמשחק במשחקי מחשב/סלולרי במשך 10 דקות ביום מפחית את התפתחות האלצהיימר.

מאידך, כמו כל המחקרים, בהחלט יתכן שמי שהסכימו להשתתף בו והסכימו לשחק במשחקים הללו מראש מועדים פחות ללקות באלצהיימר. כי מבוגר צריך להיות די לא נורמטיבי כדי להסכים להתנסות בזה בכלל. אם זה כך, אני יכולה להיות רגועה, נורמטיבית זו לא אני.

בסה"כ מיליוני שנים שרד המין האנושי בלי סלולרי בכיס, נכון, היו כל מיני פטנטים אחרים לדבר עם חברים, כגון טופי טמטם, מדורות, איתות בעזרת מראות, יוני דואר ואפילו דואר ישראל בתקופה בה הצבי שלו עדיין לא נפל חלל על במותיך ישראל.

הסתדרנו.

נכון, כשבחור היה לוקח את מספר הטלפון שלי ומבטיח שיתקשר, לא הייתי יכולה להתרחק מהטלפון במשך ימים וכל ביקור תמים בשירותים היה מלווה בחרדות של מה אם עכשיו בדיוק הוא יתקשר. מאידך אפשר היה לערוך קניות בסופר בנחת, בלי שדודה פרומה תבלבל את המוח על החתונה של דוד תנחום שנערכה בטשקנט לפני 62 שנים ולא היגישו בה מלפפונים חמוצים! או אולי דווקא כן היגישו מלפפונים חמוצים וממתי מגישים מלפפונים חמוצים בחתונה? מהות השערוריה המדויקת עדיין לא התבהרה לי.  ובלי לשמוע 3 נשים שונות נוזפות בילדים שלהן ו-5 נשים אחרות מתלוננות על הילדים שלהן – הכל בטלפון, בקולי קולות, כדי שכו-לם ישמעו. אף אחד לא התקשר בעניני עבודה ב-03.00 לפנות בוקר, כי אם הוא ער, למה שמישהו אחר ישן?

אפשר היה גם לשבת בבית קפה עם חברה ואשכרה לדבר עם החברה שמולך, במקום לדבר עם החברה שכרגע נמצאת בסקי בחרמון, ואילו עם החברה שמולך לדבר כשיושבים במסעדה עם החברה ההיא מהסקי בחרמון, אחרי שהיא תחזור מהסקי כמובן. מה אומר? החיים היו הרבה יותר פשוטים אז, בימים הקדומים ההם. לפחות היה קל לזכור עם מי מדברים בכל רגע נתון.

אף אחד לא סימס באמצע הלילה "ערה?" כדי שהצפצוף של הסמס יעיר אותי ואז אוכל לענות "כן", או להשליך את המכשיר מבעד לחלון, לבחירתי.

וכמובן, לא הייתי רדופה ע"י קנדי קראש.

לא היה בכלל קנדי קראש. לעומת זאת היה סוליטר, עם 2 חפיסות קלפים. שלקחתי איתי לרוב המקומות. במחשבה שניה, הן שקלו יותר מהסלולרי. אז אולי הקידמה כן טובה.

לפחות במניעת כאבי גב.

נכתב על ידי , 12/12/2015 18:01   בקטגוריות בעלי מקצוע ושאר מרעין בישין, תהיות קיומיות, טכנולוגיה, שחרור קיטור  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרוטוקולים של טלנובלות.


     

 

מ-2 דברים, אמא שלי אף פעם לא התלהבה, מנשיקות וחיבוקים וממני. גם כשהייתי קטנה, אפילו אם ניסיתי לבקש, או להתחנן, בבכי, על ארבע, כלום! שום נשיקה לא הייתה שם בשבילי (אם כי עלי להודות שפעם היא הביאה לי אצבעון, מפלסטיק ירוק). לזכותה יאמר שהיא לא נישקה ולא חיבקה גם אף אחד אחר. לפחות לא שאני ראיתי.

אם היא אהבה מישהו היא בהחלט הצליחה לשמור זאת בסוד כמוס למהדרין.

כשהגעתי בפעם ראשונה להכיר את ההורים של בעלי ונכנסנו פנימה אמא שלו חיבקה ונישקה אותו ואני בהיתי בה בתדהמת אמת, עקב נפתולי הגורל הייתי בטוחה שרק מזרחיים עושים דברים כאלה – מנשקים בן שהיגיע הביתה אחרי שבועיים בחיפה!

למעשה, התדהמה שלי הייתה כנראה קטנה יותר, לו היא הייתה מקבלת את פנינו כשהיא צבועה בשחור, לבושה בחצאית רפיה (אדומה!) בלבד ועצם קטנה באפה אחת גדולה בשערה.

עד כדי כך הייתי שרוטה, או דפוקה או גם וגם.

שנתפשר על דפוקה? לא שזה השתנה מאוד מאז, אני עדיין דפוקה לפי כל קנה מידה אנושי. לפעמים אני חושבת שהיה לילדים הפוטנציאלים שלי מזל גדול שהם לא נולדו אצלי, לקח לי הרבה שנים להבין שרוב מה שאמא שלי טענה שככה זה צריך להיות והכל לטובתי, היה פשוט התעללות או חוסר אכפתיות. ומה לעשות שהורות מתעללת נוטה לעבור בירושה, בעיקר כל עוד לא הבנתי שמה שעברתי היה התעללות ולא "אכפתיות".

בכל אופן, גם עכשיו כשאני יודעת שהצוות בבית האבות מסתכל, אני לא מסוגלת לנשק אותה.

כשיצאתי מהמחלקה, בפעם האחרונה שביקרתי בבית האבות אני שומעת את אחת המטפלת מעירה משהו על זה שאני יוצאת בלי לנשק את אמא שלי לשלום.

כאילו יש איזה פרוטוקול איך אמורים להיפרד ממחוקי מוח במחלקה סיעודית. יש גבול לכל תעלול. מילא לרוץ בגשם ובחמסין לבקר את הצוות, כי היא גם ככה לא יודעת מי בא ומי הלך.

היא 

א. כאמור, היא בכלל לא יודעת מי אני.

ב. היא שוכחת תוך מצמוץ כל דבר. אין ממש סיבה להתאמץ.

ג. אף פעם לא נישקתי אותה ואני לא רואה שום סיבה להתחיל עכשיו.

ד. יש לה זקן.

 

אני לא מבינה למה אנשים אוהבים לדחוף את האף, להציע הצעות, למתוח ביקורת ובכלל לצפות שכולם יתנהגו לפי איזה פרוטקול שהשתרש במוחם הקודח עקב צפיית יתר בטלנובלות ספרדיות נטולות פואנטה ו/או סוף.

למה הם ישר קפצו למסקנה שלי אין לב? מילא קפצו, זכותם לחשוב מה שהם רוצים, זכותי להסתובב ללא לב. למה לומר את זה ככה כשאני שומעת אבל לא רואה מי אמר?

היה הרבה יותר זול להחזיק אותה בבית עם מטפלת זרה, עובדה שלא בחרתי בדרך הזו, והתשלום לבית האבות גם "אוכל לי את הירושה", וכשהכסף של אמא שלי יגמר, והוא בהחלט יגמר, אצטרך לשלם מההכנסה שאין לי כמה אלפי שקלים בחודש.

לא שזה מדאיג אותי, אם לא ישאר לי מספיק כדי לחיות בכבוד, כפי שאני מגדירה כבוד (כלומר מספיק מזומנים כדי לאפשר ביקור חודשי קבוע בצומת ספרים וסטימצקי), אני תמיד יכולה לקוד קידה ולרדת מהבמה ושמשרד הבריאות ישלם על טיפוח הכרובית.

אז מה הם רוצים ממני? שעכשיו, אחרי כל השנים האלה פתאום אתחיל לחבק ולנשק מישהי שאף פעם לא אהבה אותי? היו לה רק טענות אלי והדבר האחרון שהיא הייתה בוחרת לעשות זה לנשק אותי?

וגם יש לה זקן!

אם אנשק אותה בניגוד לרצונה, מישהו יצלם אותי ואני עוד עלולה למצוא את עצמי מככבת בתקשורת בתור זו שעושה מעשים מגונים באישה עם הזקן!

ואז יעשו לי שיימינג בפייסבוק!

ואז בנט יכריז שאני מתאימה מאין כמותי למפלגה שלו (הבנתי שנגמרו לו הקורבנות, אף אחד לא רוצה להכנס במקום יינון מגל, יש מצב שבנט נואש, לכו תדעו). הרי אני אהיה הראשונה שאתפרסם בעוון הטרדת נשים מזוקנות!  ובנט מת על סלבים! וכנראה גם סלביות! (אם כי אני חושדת שהוא לא כ"כ מת על לסביות. לצערי, במקרה הזה, אני לא לסבית). והוא ינסה לצרף אותי. בעל כורחי!

נכון המשכורת נחמדה, גם כשחברים במפלגה כמו מפלגת הקוטג' היהודי, אבל אז חזן ג'וניור בטח יציק לי ואני גם אענה לו ובמוקדם או במאוחר (ההסתברות מורה שזה יהיה מוקדם) כנראה גם ארים ידית של מעדר ואנסה להרביץ קצת היגיון אקטיבי בפדחתו.

זה לא שאני עצבנית, באמת אני לא טיפוס עצבן בכלל, רק יש לי נטיות אלימות כשמעצבנים אותי. ואני בכלל לא רוצה לחשוב על החשיפה הטרמינלית להגיגי זהבה גלאון.

זה יכול להרוג אותי, או להרוג אותה, אני לא בטוחה מה יקרה קודם.

למה? למה לעשות לי את זה?

לא עדיף לתת לכרוביות מזוקנות לנום בשלווה? ולא להגיע למחוזות שכאלה?

נכתב על ידי , 4/12/2015 17:52   בקטגוריות הורים, חפירות, תהיות קיומיות, שחרור קיטור  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: נקבה




קוראים אותי
13,419
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרוזמרי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רוזמרי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ