לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I'll Be There For You


Alcohol kills, cannabis chills

Avatarכינוי: 

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2016    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2016

הזמן הוא האקס שאני הכי מתגעגעת אליו והיו לי הרבה (פוסט קאמבק!)


יעלי היפה שהיא גם חברה שלי וגם קוראת אותי מימיי הראשונים מאד אמרה לי שכדאי לחזור לכתוב פה כי הבלוג הזה באמת מכיל מסה של רגש והסטוריה בסיטונאות. 


הנה קטע מהיום.

חיבוק


לילה אחד זה פשוט נפל לה. ברגע אחד התיישבה במיטה שלובת רגליים, פרועת שיער ואפופת טשטוש מהחלום שחלמה, בחולצת ׳סוף מסלול׳ ששייכת לו והיא הרגישה שזהו, עכשיו נפל לה. היא ירדה במדרגות, פתחה את הדלת ויצאה יחפה מהבית. החלה ללכת בחושך על המדרכה, שולחת מבטים לכל פינה אסטרטגית שהוא יכול להתחבא לה בה. ליוותה צעדיה בעיניים בורקות מציפייה. פתאום נפל לה, היא הרגישה. הדופק שלה החל לרוץ על המסלול ההמראה ואז תפס גובה. נפל לה האסימון, נפל לה הרעיון, נפל לה ה...הגיון? היא קיוותה בכל כחה שההגיון עדיין מלווה אותה. אחוזת טירוף הפכה אבנים, הזיזה עלים, סרקה במבטה כל סנטימטר מהאספלט שדילגה עליו. הרי היא יודעת שפה היא איבדה אותו, ולכן, פה הוא גם חייב להמצא. כמו בפעם ההיא שהיא איבדה עגיל זהב לאמא שלה וידעה בדיוק איפה לחפש. זכרה במדויק את המקום ממנו הוא אסף אותה עם האיביזה הצהובה לילה קודם. שם עמדה, שם הוא נישק אותה, שם הזיז את שיערה מאחורי האוזניים, וכמובן שם איבדה את העגיל. היא באמת מצאה אותו למחרת- מלוכלך יותר ועקום יותר, אך העיקר מצאה. אותו הדבר מוכרח לקרות גם הפעם. לא היה אכפת לה למצוא אותו מלוכלך ועקום אם רק תוכל להחזיר אותו אליה. וממש כאן ליד בית הספר התיכון שלמדה בו, כאן הוא הלך לה לאיבוד- הזמן. הזמן היה ילד די מניאק. כמו רוב הילדים בתקופת התיכון, זמן היה ממש לא סגור על עצמו. הוא תמיד נתן לה להרגיש שיש לה אותו לתמיד, עד שיום אחד פתחה את העיניים והבינה שחמק ממנה מהר משציפתה. זמן תמיד היה החתיך של השכבה, הספורטאי המצטיין בתיכון. רץ הכי מהר מכולם. ריצות מאה מטר, ריצות עשרה קילומטר, פאקינג טריאתלון. כולם רצו אותו, והוא היה שלה. אבל לא ממש. הוא רק נתן לה להרגיש שהיה.
מבטה נח על הספסל בגינת בית הספר. לפני הרבה שנים הם ישבו עליו ביחד והיא היתה נבוכה כי החתולות הסתכלו עליהם והיא לא רצתה להתנשק שחתולות מסתכלות עליהם. היום הספסל היה ריק מאדם וריק מחתולות. היא התיישבה עליו ועצמה את עיניה כשפתאום שמעה צחוק מוכר, מהצחוקים שנצרבים בזכרון והם תמיד נשמעים מוכרים. היא פקחה לרווחה את עיניה ולידה נח הזמן, מבסוט על החיים שלו, עם ג׳ינט בידו הימנית וראשו שעון על ידו השמאלית. 
תחילה לא ידעה איך להגיב. אחר כך החליטה לקחת שאכטה מהג׳וינט של זמן כדי להרגיע את עצמה, אספה את מחשבותיה ופלטה: ״כאן היית כל השנים האלו?!״
זמן צחק וליטף את שיערה. ״לא כל השנים, כמובן. רק חלק. בדיוק כמספר הסיבובים שכדור הארץ עשה סביב השמש מאז שהתראנו לאחרונה״. זמן היה פלספן ודיבר מלא חרטה. חרטה מהסוג שאנשים מתמכרים אליו, בולעים אותו בלי לטעום. אבל היא הכירה אותו וידעה לא ליפול לתהום הזו של המילים היפות ששוחות באגם הנוסטלגיה. הקטע עם זמן היה, שהכל איתו היה יפה רק בדיעבד. בדיעבד, היה טוב. והיה געגוע. וקסם. ואושר. אבל בין אותם רגעים עם זמן היו גם כאלו קשים ואותם אנשים נטו לשכוח. היא החליטה להיות ישירה.
״למה הלכת לי?״ שאלה. זמן זרק את הבדל שבידו ונתן לו לנשום על הרצפה לרגליו עד שדעך לגמרי. ״השתנית״ הוא הודה. ״את פשוט כבר לא מי שהיית פעם״.
״השתניתי?״ התפלאה מהתשובה הנוקבת, ״מה השתנה בי?״
״אל תרגישי רע, בובה. את התבגרת. זה הכל. הפסקת להתרגש משידורים חוזרים של השמיניה, ממסיבות, מכנפי צניחה. התחלת לעבוד, ללמוד, התחלת לשתות יין. התבגרת, זה לא רע. פשוט פיניתי לך את הדרך כדי לא לחסום את התהליך״ זמן סיים. היא הבינה אותו קצת, איפשהו. אבל היא עדיין כעסה. ״כולם אמרו לי לא להתקע עליך״ ענתה לו בקול שבור ״אבל לא הקשבתי. באמת התבגרתי, כל התקופה הזו בלעדיך, הייתי חייבת להחזיק את עצמי. אתה לא היית שם לעשות זאת, אז החזקתי לבד. אבל עכשיו אני בוגרת ולא מאושרת״ היא הרגישה דמעה במורד לחיה וזמן ניגב אותה. ״יש לילות שאני פשוט רוצה אותך בחזרה. אפילו לקצת. ללילה. לילה אחרון ותלך״ התוודתה בפניו. 
״אנחנו כבר לא במקום הזה, יקירתי״ אמר זמן ״את יותר טובה מזה. את מתגעגעת לעבר אבל אין באפשרותי לתת לך אותו. את יודעת שאני רץ רק קדימה״. הזמן קרץ לה ונישק את הלחי המלוחה שלה ואז פשוט רץ מבעד לשער בית הספר ונעלם באופק. היא נותרה על הספסל יחפה והחלום שחלמה חזר אליה בפלאשבקים. היא הרגישה שהיא חייבת כוס יין. ואפילו שהתגעגעה אליו מאד, ידעה שהוא צדק. אז היא לקחה את העניין בבגרות ולא בכתה בגללו הפעם. קמה והלכה. כשהגיעה הביתה השמש כבר יצאה החוצה ופתאום זה נפל לה. פתאום היא ידעה שתבוא איזו פעם אחת שהשמש תצא בה החוצה והיא תהיה גם בוגרת וגם מאושרת.


נכתב על ידי , 19/5/2016 01:22  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





32,643
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנועית (: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נועית (: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ